החלטה

הנאשמת עותר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והמאשימה התנגדה לבקשה.

הנאשם טוענת כי לא קיבלה את הזימון לדיון והעלה טענה כי יש פגם באישור המסירה.

המדובר בטענה כללית ובלתי מפורטת, אשר הנאשמת אינו מסבירה, אינו נוקבת בכתובת אחרת ככל וקיימת ואינה מראה היכן נפלה הטעות.

שנית, בכתובת נרשם במפורש מס' ת"ד, מת לא העלתה טענה כי הרישום אינו נכון, אין הדבר מצביע על פגם במסירה.

מעבר לכך, גם גזר הדין נשלח לאותה הכתובת וזה התקבל בידי בן משפחה שגר עם הנאשמת כבר בחודש אפריל ואת דבר קבלת הודעה זו לא הכחיש הנאשם.

הנאשמת מוסיפה וטוענת כי הרכב לא היה בחזקתה בזמן ביצוע העבירה אך אינה נוקבת בפרטיו של אותו נהג נעלם שהחזיק ברכב, וזאת בלי ביסוס של ממש.

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשמת זומנה כדין לבית המשפט ולא הראתה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתה.

ככל שעוכב ביצוע פסק הדין, הרי עיכוב הביצוע מבוטל.