החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 26.10 והמאשימה התנגדה לבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

ראשית, צודקת המאשימה והבקשה מוגשת באיחור ניכר.

פסק הדין ניתן ביום 24.3.25, על פי אישור המסירה בתיק בית המשפט, הומצא לנאשם ביום 17.4.25, והבקשה הוגשה רק לאחר כשישה חודשים ממועד זה.

בחוק נקבע פרק זמן של 30 ימים להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות ו"בפסיקתנו נקבע כבר כי המועד שנקבע בחוק להגשת הבקשה לביטול פסק דין - מלמד על החשיבות שמייחס המחוקק לאינטרס הציבורי בעקרון סופיות הדיון" (רע"פ 1044/17 תום הרון)

וכפי שנקבע בעפ"ת 48254-11-23 מוחמד דרבאשי מי שא הגיש בקשתו במועד נחשב כמי שאיבד זכותו לעשות כן.

בנסיבות אלה, היה מקום לדחיית הבקשה על הסף, עקב הגשתה באיחור, אולם ממילא יש לדחותה היות והנאשם לא ביסס טענתו להצדקת אי התייצבותו או הראה הגנה טובה לגופו של עניין.

הנאשם הכחיש קבלת הזימון לדיון שנערך בחודש דצמבר, והמאשימה הפנתה לאישור המסירה לפיו הזימון שנשלח אליו הוחזר מאחר ולא נדרש על ידו. המדובר במסירה כדין, וטענת הנאשם כי החתימה על אישור המסירה אינה חתימתו כלל אינה רלוונטית, ומכל מקום לא בוססה כנדרש מעבר להכחשה כללית.