הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 1.4 והמאשימה התנגדה לבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

הנאשם טען כי לא קיבל זימון לדיון, אולם בתיק בית המשפט אישור מסירה תקין לכאורה מיום 26.12.24. הנאשם לא התייחס כלל לאישור זה ולא סתר את תוכנו.

הנאשם מוסיף וטוען כי ביומנו מעודכנים הדיונים בהם הוא רשום כמייצג ולכן אפשר ולא היה מודע להליך זה בו הוא נאשם באופן אישי. הגם שמדובר בטענה שהיא סבירה, הרי אין בה כדי להצדיק ביטול פסק הדין מרגע שזומן הנאשם כדין ולא התייצב עקב מחדל מצידו.

בנסיבות אלה, היה מקום לביטול פסק הדין רק אם היה מראה הנאשם חשש ממשי לעיוות דין, אלא שלא מצאתי כי עשה כן.

עיקר טענתו של הנאשם היא כנגד הענישה - אשר בוודאי אינה חמורה בנסיבות (פסילה על תנאי וקנס בגין חריגה של 57 קמ"ש מהמהירות המותרת), וכנגד הניקוד הנזקף לחובתו במשרד הרישוי ואשר מסכן את רשיונו ופרנסתו.

בעניין זה ההלכה היא כי טענה כנגד העונש אינה עילה לביטול פסק הדין, אלא לכל היותר להגשת ערעור. מקל וחומר כי טענה כנגד ניקוד ברשות הרישוי אינה עילה לביטול, מקום שהניקוד כלל אינו חלק מגזר הדין ובית המשפט אינו מוסמך לשנות את הניקוד הקבוע בתקנות לעבירה.

מעבר לאמור, אוסיף ואזכיר כי מי שזקוק לרשיונו לצרכי פרנסה, שמורה עליו להקפיד שבעתיים על חוקי התעבורה ולא לחרוג באופן ניכר מהמהירות המותרת, ונהיגה במהירות גבוהה כמו במקרה דנן אינה נעשית בהיסח הדעת.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, נדחית הבקשה ופסק הדין נשאר על כנו.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשפ"ה, 10 אפריל 2025.