החלטה

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 17.9.25.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה ובצרופותיהן.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - בענייננו, אין מחלוקת כי המבקש ידע על מועד הדיון, כפי שגם עולה מאישור מסירה שצורף לכתב האישום, ממנו עולה כי הזמנה לדיון נמסרה לנמען בתאריך 7.5.25.

אלא שלטענת המבקש הוא הגיש בקשת דחייה 8 שעות לפני מועד הדיון (בקשה שנדחתה בהחלטה).

כפי שנפסק "הגשת בקשה לדחיית מועד דיון אינה מצדיקה, כשלעצמה, היעדרות ממנו" (עפ 3839/23 טל סמוילוביץ נ' מדינת ישראל, 28.5.23, פסקה 19); ואין בעצם הגשת בקשת דחיה כדי לפטור את המבקש מהתייצבות לדיון או להניח כי הבקשה תתקבל; ו"בהיעדר החלטה המורה על שינוי מועד הדיון, הייתה מוטלת עליו החובה להתייצב, וברי כי אין בעצם שליחת בקשה לדחיית דיון כדי להצדיק אי התייצבות (ראו:רע"פ 2016/11 קדוש נ' מדינת ישראל [נבו] (14.03.2011))." (רע"פ 4253-09-24 כפיר טויטו נ' מדינת ישראל (נבו 29.9.2024) פסקה 11).

על כך יש להוסיף, כי מדובר בכתב אישום שהוגש בגין אירוע מיום 3.7.24 שהוגשה בגינו בקשה להישפט, והזמנה לדיון נמסרה לנאשם ביום 7.5.25, זמן מספיק להיערך לדיון; ולא היה כל מקום להגיש את הבקשה 8 שעות לפני הדיון כנטען; וכמו כן, בקשת הדחיה הוגשה בעלמא ללא כל אסמכתאות; ובכלל נסיבות העניין, הבקשה לדחיית מועד דיון נדחתה; והנאשם אינו יכול להעמיד את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת של אי התייצבות; ועל פי הדין אי הופעתו בבית המשפט תגרור אחריה תוצאות בעבירות כמו העבירה בגינה הואשם הנאשם.