החלטה

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 7.5.25, ונדון לקנס המקורי הקבוע בצדה של העבירה בגינה נשפט.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה ובצרופותהן.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - בענייננו, אין מחלוקת כי המבקש ידע על מועד הדיון לו זומן כדין (אישור מסירה צורף לכתב האישום בתיק בית המשפט). אלא שהמבקש טוען בבקשתו, כי לא התייצב לדיון מפאת מחלה. המבקש צרף אישור רפואי שהונפק ביום 27.5.25 ולפיו המבקש שהה בימי מחלה מיום 7.5.25 ועד ליום 9.5.25.

הגשת אישור מחלה לאחר הדיון, אישור מחלה שהופק לאחר הדיון, ומתייחס בדיעבד ליום הדיון, וללא פירוט המניעה הרפואית להתייצבות, אינו יכול להועיל למבקש (ראו רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.11.2013); ורע"פ 7122/07 טהא חיר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.01.2008)).

וראו גם עפ"ת (מחוזי חי') 46693-11-12 שמואל יוסף השמשוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 04.11.2012); עפ"ת (מחוזי מרכז) 24790-04-16 עמרם אור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.07.2016). ועפ"ת (מחוזי חיפה) 42317-04-24 זובידאת נ' מדינת ישראל, 9.5.24: " בעל דין המבקש לדחות דיון משפטי, בטענה שמצב בריאותו אינו מאפשר לו להתייצב לדיון, צריך לצרף אסמכתא רפואית קבילה, המפרטת את הנבצרות הבריאותית ממנה הוא סובל, המונעת ממנו להתייצב לדיון, ומקימה לו "סיבה מוצדקת לאי התייצבות" כלשון סעיף 130 (ח) לחסד"פ."

בענייננו, כאמור, אישור המחלה שצורף לבקשה הונפק בדיעבד במועד מאוחר לדיון שהתקיים, וכפי המצוין בו הוא איננו תקף עבור מוסדות משפטיים, וגם אין בו פירוט באשר למניעה הרפואית להיעדרותו של המבקש מהדיון.

על כך יש להוסיף כי המבקש לא גילה עניין בדיון שהתקיים, על אף שהיה מודע לקיומו, לא טרח לבדוק מה נקבע בהיעדרו בדיון, ופנייתו לבית המשפט לצורך ביטול פסק הדין רק לאחר למעלה מחודש נעשתה באיחור לא מוסבר.