החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הבקשה ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 90527297759, בגין עבירת אי ציות לאור אדום מיום 13.07.23.

הנאשמת זומנה לדיון ליום 25.11.24 וגזר הדין ניתן במועד זה בהיעדר.

המבקשת טענה כי לא התייצבה לדיון בשל טעות של בא כוחה, אשר מטפל עבורה בשני תיקים, התיק דנן ותיק נוסף שמספרו 7781-11-24. נטען כי הוגשה בקשת דחיה רק בתיק הנוסף וב''כ המבקשת שכח להגיש בקשה דחיה בתיק זה. לעניין זה נקבע אך לאחרונה בעפ''ת (חי') 23318-02-25 (כבוד השופט אריאלי) כי אין בטענת בלבול או שכחה כדי לבסס חשש לעיוות דין וכן אף לא טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו (ראו רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל, 02.10.2003, פסקה 8).

באשר לעיוות דין, מן המפורסמות כי אמצעי תיקון וצבירת ניקוד, אין בהם כדי לבסס חשש כאמור. (עפ''ת 21062-03-23 רחמים(עציר) נ' מדינת ישראל (24.05.23)).

נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007)

על כן, הבקשה נדחית.