באשר לעיוות הדין, כבר נקבע כי טענה להסבה או טענה כי אחר נהג ברכב, אין בה כשלעצמה כדי לבסס חשש מפני עיוות דין. ראו לדוגמה; רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11) ועפ"ת 2047-09-22 סלומן נ' מדינת ישראל (24.10.22).

כן נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007).

לא מצאתי בין יתר נימוקי הבקשה הצדקה לביטול גזר הדין ואף לא התייחסות לשיהוי הניכר שבהגשת בקשה זו, למעלה משנה. מעיון בנט המשפט, אישור המסירה על פסק הדין חזר בציון "בהעדר הנמען נמסר למי שגר עמו בבית" ביום 08.12.24.

למעלה מן הצורך בחנתי בשנית את מידת העונש - אכן פסילה בת 30 ימים אינה קלה ואולם אין לו למבקש להלין אלא על עצמו; אדם הנוהג במהירות מופרזת, מהווה סיכון ממשי למשתמשי הדרך. מדובר בענישה המינימלית מחויבת המציאות שיש להשית עליו לבל יעבור מסר של סלחנות כלפי עוברי החוק. יואר כי העונש שהושת על הנאשם הוטל בהלימה לעברו התעבורתי, הנושא למעלה מ-130 הרשעות תעבורותיות קודמות, מהן 5 עבירות מהירות בשנים האחרונות. לזאת יוסף העדר ניקיון כפיים הנובע מאי הפקדת רישיון הנהיגה עד למועד כתיבת שורות אלה, כמתחייב.

על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"א טבת תשפ"ו, 10 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.