החלטה

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 5.2.23.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שהמבקש קיבל את ההזמנה לדיון עם ההזמנה לדין במועד ביצוע העבירה, והוא חתום על אישור קבלת הדו"ח, כפי העולה מהאישור אשר צורף לכתב האישום המצוי בתיק בית המשפט. אישור קבלת הדו"ח כולל פרטים מפורטים, כולל מספר הדו"ח, פרטי המבקש, תאור העבירה, מועד התייצבות למשפט, וכן אישור קבלת הדו"ח וחתימת המבקש על גבי האישור. כך שקיימת אינדיקציה ברורה לידיעת המבקש אודות הדיון בו נשפט בהיעדרו. העובדה כי הדו"ח עם ההזמנה לדין נמסר לידי הנהג, מחייבת כי יהיה ער ללוחות הזמנים, וכי יהיה אחראי על הנעשה עם הדו"ח;

ואין בטענת המבקש בעלמא, כי לא קיבל זימון לדיון (סעיף 3 לתצהיר המבקש), כדי להצדיק היעדרו של המבקש מן הדיון שהתקיים בהיעדרו.

אשר לתנאי השני - וזה העיקר, אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו. המבקש מודה בעבירה המיוחסת לו, ומבקש לבטל את פסק הדין על מנת לצרף תיק זה לתיק אחר; וכפי שנפסק "אכן צודקת המשיבה בטענתה כי אין ברצונו של המערער לבקש לצרף תיק אחד לשני כדי לבסס בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר." (עפ"ת (מחוזי חי') 21632-09-11 מוחמד מצאלחה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.11.2011)).

לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).