1.  מדובר בבקשה לחישוב תקופת פסילה. הכלל הוא שעל הנאשם/המבקש להפקיד את רישיון הנהיגה שברשותו או תצהיר חלף הפקדה. בית המשפט אינו צד לחובה המוטלת על המשיב במקרה זה והיה עליו לפעול בהתאם להחלטה השיפוטית שניתנה. סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה קובע כי תקופה שחלפה עד מסירת רישיון הנהיגה לרשות שנקבעה בתקנות לא תימנה במניין ימי הפסילה. סעיף 61 לפקודת התעבורה קובע כי מי שנפסל רישיונו חייב להמציא את הרישיון לרשות שנקבעה בתקנות תוך התקופה שנקבעה בהן. תקנה 556 לתקנות קובעת כי נפסל בעל רישיון נהיגה על ידי בימ"ש מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרישיון את רישיון הנהיגה שלו לאותו בימ"ש שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה או תוך תקופה שקבע ביהמ"ש לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרישיון ובתנאים שקבע ביהמ"ש. תקנה 557 לתקנות מוסיפה וקובעת את החובה להגשת תצהיר אם הרישיון אבד או אינו נמצא בידי בעליו. כמו כן, כפי שקבע בימ"ש קמא, בפסיקה נקבע כי יש צורך במעשה אקטיבי-פורמלי של הנהג לשם תחילת תקופת הפסילה (ע"פ 6928/18 כלפון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.10.2018)].

2.  נקבע בפסיקה כי הסמכות לדון בבקשה מעין זו נתונה לרשות הרישוי אשר נגד החלטתה ניתן להגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. כפי שצוין ברע"פ 3811/22 סטניסלב וילקובסקי נ' מדינת ישראל (09.06.2022): "הלכה פסוקה היא כי "הכתובת בכל מקרה של בקשה הנוגעת לפסילה של רישיון נהיגה היא רשות הרישוי. על החלטתה ניתן להשיג באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים" (ע"פ 7323/19 אבו שריפה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.02.2020))". בע"פ 7323/19 הנ"ל נקבע כי אין יסוד להבחנה בין בקשה ל"חישוב פסילה" לבין בקשה ל"הכרה בפסילה" שעניינה בהכרה בפסילה מבחינה מהותית הדורשת בירור עובדתי וראה לענין זה עפ"ג (חי') 71791-03-23 חדר אגבאריה נ' מדינת ישראל (כבוד הנשיא שפירא מיום 11.5.23).

3.  אשר על כן הבקשה נדחית מחוסר סמכות עניינית. על המבקש להגישה לגורם המתאים.

ניתנה היום, י"ז טבת תשפ"ו, 06 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.