החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 10252134019, בגין עבירות נהיגה ברכב כשרישיון הרכב פקע למעלה משנה, מיום 18.12.24.

באשר למסירה, המדובר בדו''ח מסוג הזמנה לדין, שנמסר במעמד ביצוע האכיפה ובו זומן המבקש ליום 26.02.25. משהתקיימה מסירה כדין, גזר הדין ניתן במועד ובהיעדר המבקש.

המבקש טען כי לא התייצב לדיון בשל תיאום מול עורך דין, אשר היה אמור להתייצב מטעמו. לעניין זה נקבע אך לאחרונה בעפ''ת (חי') 23318-02-25 (כבוד השופט אריאלי) כי אין בטענת בלבול או שכחה כדי לבסס חשש לעיוות דין וכן אף לא טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו (ראו רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל, 02.10.2003, פסקה 8). יואר כי הבקשה הוגשה ללא תצהיר או אסמכתאות כנדרש.

למעשה, עיקר הבקשה נעוץ בהתרשלות בא כוחו הקודם של המבקש. במקרה זה מן הראוי היה לקבל את התייחסות בא כוחו הקודם בקשר לטענות המבקש על כשל בייצוג. הנטל הוא על המבקש ואל לו לפרוק אותו מעצמו אל כתפי הזולת. (ראו לעניין זה רע"פ 8013/13 מסעוד נ' מדינת ישראל (18.12.13) פסקה 12).