לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 90527951272, בגין עבירת אי ציות לאור אדום מיום 30.11.23 שהוסב על שמה של הנאשמת. הדו''ח הוא מסוג הזמנה לדין והנאשמת זומנה ליום 21.10.25.

גזר הדין ניתן במועד זה בהיעדר.

הבקשה איננה נתמכת אסמכתאות ותצהיר כנדרש. הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש. (רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל (02.10.2003).

המבקשת טענה כי לא התייצבה לדיון כי לא הייתה מודעת לקיומו.

מעיון באישור המסירה שצורף על ידי המשיבה, עולה כי הזימון לדיון חזר בציון "לא נדרש" וכבר נקבע כי אין בטענת "לא נדרש" כדי לפגוע בחזקת המסירה. (ראו עפ''ת 2047-09-22 סלומן נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו 24.10.2022).

באשר לעיוות הדין, המבקשת לא העלתה כל טענה לחשש מעיוות דין ולא פירטה סיבה המצדיקה היעתרות לבקשתה.

נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007)

על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"ו, 16 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.