החלטה

1. בפניי בקשה לחישוב ימי פסילה של הנאשם, אשר הורשע ודינו נגזר ביום 22/3/2012.

2. לטענת הנאשם, עורך דינו אותה העת הסביר לו כי אין צורך בהפקדת הרישיון.

3. המבקש טוען כי אינו מחזיק ברישיון נהיגה בתוקף להפקדה, על כן יש להורות על תחילת ריצוי הפסילה מיום גזר הדין.

4. המאשימה מתנגדת לבקשה ומפנה לבש"פ 9075/12 מוחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.04.14) (להלן: "עניין ג'אבר") שם נקבע כי הסמכות לחשב את מנין ימי פסילת רישיון הנהיג מסורה לרשות הרישוי.

5. בנוסף, טוענת המאשימה כי מצוין בפסק הדין במפורש כי יש להפקיד את רישיון הנהיגה ביום 22/4/12 ולכן טענתו של המבקש לא עולה בקנה אחד עם פסק הדין.

6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, התיק עצמו ופרוטוקול גזר הדין, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

7. בהתאם לתקנה 557 (ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), ישנו צורך בחיוב מעשה אקטיבי פורמלי של הנהג לשם תחילת תקופת הפסילה.

8. במידה ולנאשם לא היה רישיון נהיגה משנת 2008, כפי שנטען בבקשתו, על הנאשם היה להפקיד תצהיר חתום. אין מדובר במצב בו "חוטא יוצא נשכר", בו הנאשם יכול לטעון כי אין בידיו רישיון, וכתוצאה מכך שלא יכול היה להוציא רישיון, לקבל הקלה בעונש וחישוב פסילה, זאת לאחר שלא נקף אצבע או ביצע אף ניסיון מטעמו לקיים את העונש אשר נגזר עליו.

9. זאת ועוד, מעיון בתיק נראה כי ביום 22/7/2018 הגיש המבקש בקשה דומה, וזו נדחתה על ידי כבוד השופטת בונדה ביום 24/7/2018. על כן, יכול היה המבקש כבר בשנת 2018 להפקיד את רישיונו או תצהיר, שכן הבקשה לוותה בתצהיר חתום מטעם המבקש עצמו.

10. יתרה מזאת, המאשימה מפנה לעניין ג'אבר בו נקבע כי הסמכות לחשב את מניין ימי הפסילה מסורה לרשות הרישוי.

11. הביקורת השיפוטית על החלטת רשות הרישוי נתונה בידי בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת לפי סעיף 14(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000.