החלטה

בפניי בקשה לביטול גזר הדין שניתן בהיעדר המבקש ביום 14/06/18.

גזר הדין ניתן בהיעדרו של המבקש, בגין עבירה של נהיגה בקלות ראש, בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה. במסגרת גזה"ד, הוטלו על המבקש העונשים הבאים: קנס בסך 1,800 ₪, פסילה בפועל בת 3 חודשים ופסילה על תנאי בת 4 חודשים למשך 3 שנים.

בבקשתו, פירט המבקש את נימוקיו לביטול פסה"ד שניתן בהיעדרו. ב"כ המבקש טען כי היעדר התייצבותו לדיון לא נבע מזלזול אלא מהעובדה כי האמין שמועד הדיון הוא בתאריך אחר.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, טענה כי הנאשם קיבל לידיו את כתב האישום עם המועד הנכון לדיון וכי נימוקי המבקש לא מגלים עילה לביטול פסה"ד. עוד טענה, כי אין בגזר הדין כדי להחמיר עם הנאשם וביקשה לדחות את הבקשה על הסף.

צודקת ב"כ המשיבה כי המבקש זומן כדין, הזמנה לדין וכתב אישום נמסרו למבקש בידו, שם גם המועד שנקבע לדיון רשום באופן ברור ולכן נשפט בהיעדרו כדין.

טעות או בלבול, גם אם נעשו בתום לב אינם עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר (ראה: רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ מ"י, הרכב: הש' א. ברק, הש' ת. אור, הש' א. מצא, 2.10.03, רע"פ 8228/11 זוהר בוקריס נ' מ"י, הש' א. רובינשטיין, 10.11.11, רע"פ 9183/11 הרש מנדל הסנפרץ נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 7.2.12).

אי התייצבות, רואים אותה, כהודייה בעובדות כתב האישום, כך על פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ") ולבית המשפט סמכות לשפוט בהעדר.