1

ביום 31.5.2021 הוגשה תביעת פינוי בנימוק של אי־תשלום דמי שכירות.

ביום 1.7.2021 הוגש כתב ההגנה, אשר בפתחו הודיע הנתבע 1 כי בדעתו לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 10.7.2021, כך שהסעד המבוקש בתובענה מתייתר.

ביום 20.7.2021 הודיעה התובעת כי הנכס פונה ביום 13.7.2021, וביקשה כי יינתן פסק־דין המקבל את התביעה ופוסק את הוצאותיה, נוכח העובדה שפינוי הנכס היה רק לאחר הגשת התביעה, ובעקבות הגשתה.

2

ביום 22.7.2021 הגיב הנתבע 1 לבקשת התובעת לפסיקת ההוצאות, וגרס כי מקורו של הסכסוך בהפרת ההסכם מצד התובעת, אשר ביקשה להוציא את הנתבעים מהמושכר בתוך תקופת החוזה, ולאחר שהשקיע כספים בשיפוץ המקום והתאמתו לצרכיו. עוד טען הנתבע 1 כי בין הצדדים התנהלו מגעים לפיצויו בגין השיפוצים שביצע, וכי אי־תשלום דמי השכירות מצדו היה לאחר הפרת החוזה מצד התובעת, אשר דרשה את הפסקת ההתקשרות בניגוד להסכם.

תביעה זו הוגשה לפי הוראות פרק י"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הוראות תקנות 82-81 לתקנות קובעות את סד הזמנים לדיון בתובענה, ומורות כי הסעד היחיד שיינתן בה הוא הפינוי, וכי התובע רשאי לתבוע כל סעד נוסף בהליך נפרד, בלא צורך בקבלת היתר מאת בית־המשפט לפיצול הסעדים.

בנסיבות העניין, לא הייתה מחלוקת אמתית בין הצדדים לעניין עצם קבלת הסעד, והנתבע 1 הודיע כאמור על פינוי המושכר כבר עם הגשת כתב ההגנה. בפועל הוסכם ובוצע הסעד המבוקש בשלב מקדמי מאוד של ההליך, ועוד בטרם התקיים דיון לגופו של עניין. בית־המשפט רואה בכך טעם מיוחד המצדיק חריגה מהכלל האמור בתקנה 152 לתקנות להורות על פסיקת הוצאות.

מעיון בטענות הצדדים עולה אכן כי עיקר המחלוקת בין הצדדים אינה באשר לעצם פינוי המושכר, אלא בטענות כספיות על אי־תשלום דמי שכירות מזה, ופיצוי בגין עלות השיפוצים וסיום ההסכם מזה. מקומן של טענות אלה, אם לא תיפתרנה מחוץ לכתלי בית המשפט כראוי, הוא בהליך נפרד, שאותו יוכל להגיש כל צד שבפיו טענה לבעל דינו. בית־המשפט סמוך ובטוח כי בסיומה של תביעה הכספית תיפסקנה גם ההוצאות הראויות בנסיבות העניין.

סוף דבר, מורה בית־המשפט כי כל צד ישא בהוצאותיו בגין ההליך דנן.

ניתנה היום, י"ט אב תשפ"א, 28 יולי 2021, בהעדר הצדדים.