בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת"פ 20502-02-19 מדינת ישראל נ' בוזגלו ואח'

תיק חיצוני: 71531/2015

בפני

כבוד השופטת דנה מרשק מרום

המבקשים

1.       

2.      ד"ר עו"ד משה וינברג ושות'

3.      עו"ד אפריים ווגדן

4.      שניהם באמצעות משרד עו"ד ד"ר משה וינברג ושות'

5.      א. חוצבים במרחבי ישראל בע"מ

ע"י עו"ד ישראל שפלר - המנהל המיוחד וע"י עו"ד דורית פיכטמן-רובין ואח'

נגד

המשיבה מדינת ישראל ע"י פרקליטות המדינה, המחלקה הכלכלית

ע"י עוה"ד ערן זלר וקרן שמיר

בעניין:

יהודה בוזגלו

ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ

שניהם ע"י עו"ד יניב שגב

"ידידת בית-המשפט" לשכת עורכי-הדין בישראל - באמצעות עו"ד יעל גרוסמן

החלטה

סוגיית החילוט

בהמשך לגזר-הדין שניתן עתה, וכחלק בלתי נפרד ממנו, עניינה של החלטה זו בהכרעה בטענות המבקשים, שלשיטתם הם טוענים לזכות בחלק מכספי החילוט - משרד עורכי-הדין ד"ר משה וינברג ושות' ועו"ד אפרים ווגדן (להלן: "עוה"ד וינברג וווגדן"), וחברת א. חוצבים במרחבי ישראל בע"מ באמצעות עורכי-הדין ישראל שפלר, המנהל המיוחד, עו"ד דורית פיכטמן-רובין (להלן: "א.חוצבים"). לשכת עורכי-הדין צורפה כ"ידיד בית-המשפט" לתמיכה בעמדת עוה"ד וינברג וווגדן.

במסגרת הסדר הטיעון בין הנאשמים למאשימה, הסכים הנאשם לחילוט כספים ורכוש על סך כ - 10 מיליון ₪ והעברתו לקופת המדינה מכוח סעיף 297 לחוק העונשין. על-פי הסכם הסדר הטיעון (במ/2), הוסכם, כי המדובר בשווי התועלת שהפיקו הנאשמים מהשוחד או פחות ממנה.

בגזר-הדין קבעתי, כי בהתאם להסדר הטיעון, אכן יחולט הסכום האמור במלואו לטובת המדינה, ובכך דחיתי את טענות המבקשים ואת עמדת לשכת עורכי-הדין. להלן יפורטו נימוקיי לכך בהחלטה נפרדת, על-מנת למזער את הפגיעה בפרטיות הנאשם, אשר נסיבותיו האישיות והמשפחתיות מפורטות בגזר-הדין.

רקע והשתלשלות ההליכים

טיעוניהם של עוה"ד וינברג וווגדן מבוססים על כך, שייצגו את החברה-הנאשמת בהליך אזרחי נגד חברת רכבת ישראל בע"מ (להלן: "רכבת ישראל" או "הרכבת"), בסופו נפסק לטובתה סכום של למעלה מ - 8 מיליון ₪ בתוספת ריבית והצמדה, והכל כמפורט בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נגד רכבת ישראל בע"מ (2019). בין לבין, הוגש כתב-האישום נושא הדיון כנגד הנאשמים, אשר כלל במקור גם עבירות מס והלבנת הון, במסגרתן נטען כי החזיקו ברכוש אסור בשווי של כ - 230 מיליון ₪. יחד עם כתב-האישום, הגישה המדינה בקשה לחילוט רכוש החברה ובקשה למתן סעד זמני לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס - 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וסעיף 36ו' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג - 1973 (להלן: "פקודת הסמים") לתפיסת רכוש החברה בשווי מוערך של כ - 7 מיליון ₪, וכן בקשה משלימה לסעד זמני ל"מניעת פעולות" בכספים שנפסקו לטובת החברה-הנאשמת במסגרת התביעה האזרחית נגד רכבת ישראל. בית-משפט זה (כב' השופט טרסי) הורה על מתן הסעדים הזמניים כמבוקש בהחלטה מיום 129.

בהמשך, ביום 2519, שלח עו"ד וינברג לרכבת ישראל מכתב דרישה לתשלום הכספים שנפסקו לטובת החברה-הנאשמת על סך למעלה מ - 11 מיליון ₪, ורכבת ישראל סירבה תוך שהפנתה לקיומו של הסעד הזמני שניתן.

על הרקע האמור, הגישו עוה"ד וינברג וווגדן בקשה לבית-משפט זה, לשחרר 2,463,494 ₪ מתוך הכספים שנפסקו לטובת החברה-הנאשמת, המהווים לשיטתם שכר טרחה על-פי הסכם שכר-טרחה שנחתם בשנת 2009 בין עו"ד ד"ר וינברג לבין החברה-הנאשמת, ובנוסף בהתאם להסכמות בין עו"ד ד"ר וינברג לבין עו"ד ווגדן, שליש משכר הטרחה ישולם לאחרון.

בית-משפט זה (כב' השופט דרויאן-גמליאל) דחה את בקשת עוה"ד וינברג וווגדן בהחלטה מיום 60, ועל כך הגישו ערעור לבית-המשפט העליון שנדון בע"א 6180/20 ד"ר משה וינברג ושות' ועו"ד אפרים ווגדן נגד מדינת ישראל ואח' (13021) (להלן: "ע"א 6180/20"). בתמצית האומר, כב' השופט אלרון הכריע, כי המערערים (הם המבקשים כאן) אינם מחזיקים בזכות קניינית, מעין קניינית, או בזכות מוכרעת בכספים, ועל כן דחה את שלל טענותיהם. עם זאת, לצורך שקילת מתן צו זמני, סבר שהיה על בית-המשפט המחוזי לבחון חלופה לתפיסת הכספים באופן שיהיה בו כדי להביא לפגיעה פחותה בזכויותיהם. כב' השופט גרוסקופף הצטרף לתוצאה ככל שהאמור בצו זמני. כב' השופט הנדל הצטרף לקביעת כב' השופט אלרון לפיה, המערערים לא הוכיחו כי זכותם ביחס לכספי החילוט היא זכות קניינית, מעין קניינית או זכות מוכרעת, להבדיל מזכות אובליגטורית, אך בדעת מיעוט קבע שיש להורות על דחיית הערעור באופן מלא (בהמשך ההחלטה תהיה התייחסות נרחבת יותר לקביעות השונות בע"א 6180/20).

בהתאם להוראות בית-המשפט העליון התקיים דיון בבית-משפט זה (כב' השופט דרויאן-גמליאל) ביום 190, ובסופו של יום התקבלה הצעה בית-המשפט לפיה הועברו לעוה"ד וינברג וווגדן 2 מיליון ₪ כנגד ערבויות, והמדינה הצהירה כי אין בכך כדי להביע עמדתה לגבי הכספים בחילוט הסופי.

בעניינה של המבקשת הנוספת - א.חוצבים, לראשונה הופיעה בישיבת יום 2921 (הישיבה בה נשמעו טיעוני ב"כ הנאשמים לעונש) עו"ד פיכטמן המייצגת את המפרק עו"ד שפלר. טענה, כי א.חוצבים - חברה בפירוק, היא אחד הנושים של החברה-הנאשמת, ולגישתה א.חוצבים קרסה לאחר שהחברה-הנאשמת לא שילמה עבור עבודה שביצעה. במהלך הליך הוכחות ארוך נגד החברה-הנאשמת (במסגרת ת"ט (שלום תל-אביב) 27636-08-17), הטילה עיקול על כספי הרכבת בסכום של כ - 1 מליון ₪ ביום 1418 - 3 חודשים בטרם הגישה המאשימה בקשה למתן סעדים זמניים (ביום 139). עם קבלת פסק-דין ביום 3120, לפיו התקבלה תביעת א.חוצבים במלואה, וכשהגיעו לממש את העיקול ברכבת, רק אז נודע שהמדינה תפסה את הכספים. עו"ד פיכטמן עמדה בקשר עם נציג הפרקליטות, עו"ד מצלאווי, התייצבה כאמור לישיבת הטיעונים לעונש, בהמשך הוגשה בקשה בכתב מפורטת, התקבלה תגובת המדינה, והתקיימו לאחר מכן שני דיונים נוספים במהלכם נשמעו טיעוני הצדדים. בין לבין התקיימה פגישה בפרקליטות עם נציגי המבקשים, אך לבסוף התבקשתי להכריע בסוגיית החילוט משלא גובשו הבנות.

טיעוני המבקשים בתמצית

עוה"ד וינברג וווגדן חזרו על טיעונים שמרביתם הוכרעו על-ידי בית-המשפט העליון בע"א 6180/20 ולפיהם הסכם שכר הטרחה מקים להם זכות קניינית מובהקת ברכוש, ועל כן ניתן יהיה להחזיר את החוב על סך 2 מליון ₪ מקופת החילוט בעבור שכר טרחתם בהליך שבו ייצגו את החברה-הנאשמת נגד הרכבת ולהעדיפם על-פני המדינה והאינטרס הציבורי שבחילוט.

לחילופין, טענו לקיומם של "נימוקים מיוחדים" לפי חוק איסור הלבנת הון, ובין השאר: עסקינן במקרה חריג שבו הכסף "נוצר" כתוצאה מעבודתם המשפטית וככזה הם בעלי זיקה מוחשית לרכוש התפוס; הכספים אינם קשורים לאישומים בהם הודו הנאשמים; נציגי המדינה נתנו יד להעדפת נושים משהעבירו לבא-כוחו של הנאשם 1 מיליון ₪ במסגרת הסדר הטיעון.

עמדת לשכת עורכי-הדין כ"ידיד בית-המשפט" היא, כי עורכי-הדין אשר ייצגו את החברה-הנאשמת בהליך נגד הרכבת הם בעלי זכות לקבל סכום ספציפי מן הנאשמים בגין ייצוגם לפי הסכם חתום. עבודתם הממושכת למשך כעשור הניבה תשלום על סך כ - 12 מליון ₪, שאותו חויבה הרכבת לשלם לנאשם, וכסף זה נתפס על-ידי המדינה בשלב החילוט. אלמלא החילוט הזמני, הכספים היו מועברים לרשותם מיד לאחר מועד פסק-הדין הסופי בע"א 7649/18. על כן, יש לראותם כטוענים לזכות לפי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון.

בע"א 6180/20 בית-המשפט העליון כלל לא הכריע בשאלת קיומם של "טעמים מיוחדים", שכן רק עתה, בשלב החילוט הסופי, הגיעה העת לדון בסוגיה זו. עורכי-הדין, הטוענים לזכות, הם בעלי "זיקה משמעותית" לכספי הרכבת, שאינם חלק מהעשייה העבריינית של הנאשמים; זכות הגישה של הציבור (ובמיוחד של הציבור המוחלש, מחוסר האמצעים) לערכאות עלולה להיפגע, שכן עורכי-דין יירתעו מליתן שירות למי שאינו יכול לממן מראש את תשלום שכר טרחתו; אלמלא הייצוג המסור שסיפקו לא היה נוצר הנכס נושא החילוט; הטוענים לזכות הם תמי-לב; יש לראות את שכר-הטרחה כשכר עבודה וככזה שאינו שונה ממשכורת שעובד זכאי לה כשכיר תמורת עבודתו - כאשר שכר עבודה הוחרג בפסיקה מן הנכסים המיועדים לחילוט.

באי-כוח א.חוצבים טוענים, כי יש להורות על שחרור כ - 2 מיליון ש"ח והעברתם לידיהם מכוח פסק-דין בו אוחזת חברת א.חוצבים שניתן לאחר שהוטל על-ידה עיקול על כספי החברה-הנאשמת שהוחזקו בידי רכבת ישראל טרם מתן צו החילוט הזמני. נטען, כי חברת א.חוצבים היא נושה תמת-לב, האוחזת בזכות קניינית מוכרעת בדמות פסק-דין, ועל כן העברת הכספים אליה לא תפגע באינטרס הציבורי ובמטרת החילוט. הנימוקים המיוחדים כוללים ניהול הליך משפטי ארוך כנגד החברה-הנאשמת בהתבסס על העיקול שהוטל ברכבת; א.חוצבים היא חברה בפירוק אשר ספק אם היתה מגיעה להליך פירוק אם היו משולמים לה הכספים אותם חייבת לה החברה-הנאשמת; לחברת א.חוצבים עצמה קיימים נושים במליוני שקלים, כך שהפגיעה חורגת בהרבה מעבר לפגיעה בנושה רגיל; המדינה חילטה את הכספים באופן חד-צדדי ואף לא טרחה להודיע על כך למבקשת; הסדר הטיעון יצר מנגנון מלאכותי לפיו הנאשמים "שיחדו" את המדינה באמצעות כספם של הנושים בתמורה להקלות עונשיות ובמחיקת פרטי אישום.

דיון והכרעה

למעשה, כל הדיונים התקיימו תחת נקודת המוצא לפיה, סמכות החילוט מכוח הוראת סעיף 297(א)(2) לחוק העונשין מתייחסת לחילוט בשווי, וכי כספי הרכבת, שעל חילוטם הסכימו המדינה והנאשמים בהסדר הטיעון ביניהם הם "כספים בשווי" ולא הושגו כתוצאה מביצוע עבירת השוחד.

טענות המבקשים ולשכת עורכי-הדין נשמעו בראי הסייגים לחילוט הקבועים בסעיף 36ג' לפקודת הסמים וסעיפים 21(א) ו - (ד) לחוק איסור הלבנת הון.

המסלול האחד, אשר מקורו בפקודת הסמים, מתמקד בטוען לזכות ברכוש, אשר רכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב, ומסלול זה מרכזו בעקרונות דיני הקניין. בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע, כי יש לפרש את התיבות "הטוען לזכות ברכוש" כמתייחסת לבעל זכות קניינית או למצער זכות בנכס היוצרת זיקה בין הטוען לזכות לבין הנכס (ראו בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נגד סיטבון ואח' 3107) , להלן: "עניין סיטבון"). מסלול זה אינו תלוי בשיקול-דעתו של בית-המשפט, ומקום שבו הטוען לזכות הוכיח את ניקיון כפיו כמובנים המנויים בסעיף, לא יורה בית-המשפט על חילוט.

המסלול השני, אשר מקורו בחוק לאיסור הלבנת הון מורה, כי בית-המשפט רשאי להימנע מחילוט על-פי שיקול-דעתו מנימוקים מיוחדים שיירשמו. במסלול זה, ניתן לפרש את המושג "טוען לזכות ברכוש" באופן רחב יותר, כך שלא יכלול רק בעלי זכויות קניין ברכוש התפוס (ע"א 8679/06 חביץ' ואחרים נגד מדינת ישראל (3028), להלן: "עניין חביץ'). עם זאת, כאשר מדובר ב"טוענים לזכות", אין הכוונה לטענה בעלמא, ואין מקום לכך שבמסגרת ההליך הפלילי יתקיימו הליכים לבירור שאלת קיומה או העדרה של נשייה. לכן, רק בעלי זכות מוכרעת ביחס למסת הנכסים הכללית, או למצער מקצת ממנה, להבדיל מעילה בכוח ביחס אליה, נכנסים לגדרו של סעיף 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון (שם, בפסקה 8).

נקבע, כי יש לפרש את המושג "נימוקים מיוחדים שיירשמו" בצמצום (ע"פ 1428/08 עו"ד אורי חורש - המנהל המיוחד ואח' נגד מדינת ישראל (259), להלן: "עניין חורש"). נימוקים אלו, צריך שיהיה בכוחם לקדם את תכליותיו העיקריות של מוסד החילוט - שלילת הרווח שמפיקים עבריינים מפעילותם העבריינית בבחינת "הוצאת בלעו של הגזלן מפיו"; שלילת הרווח יוצרת הרתעה כלפי עבריינים פוטנציאליים, ויכולה לשמש לעיבוי מערך האכיפה. מתוך תפיסת תכליתו הרחבה של הסדר החילוט שבחוק, נראה כי "נימוק מיוחד" המצדיק מניעת חילוט או גריעה ממנו עשוי להימצא במקום שבו הצורך להפנות את הרכוש התפוס, לטובת הקטנת הפגיעה שנגרמה מהפעילות העבריינית, עולה על הצורך ליצור הרתעה (עניין חביץ', בפסקה 9). עצם הפגיעה המוסבת לנושה מחילוט הרכוש אין בה די כדי להוות "נימוק מיוחד" המצדיק למנוע חילוט, ועל נושים הטוענים לקיומם של "נימוקים מיוחדים" להצביע על פגיעה החורגת מעבר לפגיעה המובנת מאליה בהם, אף אם היא קשה (שם, בפסקה 10).

עד היום, הכירה הפסיקה בשני סוגי שיקולים מרכזיים אשר בגינם יהיה מקום להימנע מחילוט הרכוש: האחד, עניינו באיזון שבין הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה כתוצאה מביצוע העבירות לבין תכליות החילוט - ולמשל, כאשר חלף חילוט הרכוש, ניתן להפנותו לטובת קרבנות העבירה (עניין חביץ'); השני, עניינו בשיקולים פרטניים הנוגעים לנאשם עצמו ולהליך שננקט בעניינו (ראו, למשל, בע"פ 6339/18 בלווא נגד מדינת ישראל (150), בפסקה 46).

מן הכלל אל הפרט: השאלה אם עוה"ד וינברג וווגדן הם טוענים לזכות על-פי שני המסלולים, אכן הוכרעה במסגרת ע"א 6180/20 בבית-המשפט העליון, לאחר שנשמעו טענות זהות ועמדת לשכת עורכי-הדין כ"ידידת בית-המשפט". נקבע במפורש, כי הם אינם מחזיקים בזכות קניינית, מעין קניינית או בזכות מוכרעת בכספים (פסקה 16 לפסק-דינו של כב' השופט אלרון, כאשר לקביעות אלו הצטרף כב' השופט הנדל). הסכם שכר הטרחה מלמד על התחייבותה העתידית של החברה-הנאשמת לשלם למשרדו של עו"ד וינברג שיעור מהכספים שיתקבלו במסגרת הטיפול בסכסוך המשפטי עם רכבת ישראל בתמורה לשירות המשפטי שיינתן לה. הכספים כלל לא הגיעו לידיהם, ועל כן ממילא לא קמה להם זכות עיכבון. בנוסף נקבע, כי הם אינם מחזיקים ב"זכות מוכרעת" בכספי החברה (שם, פסקה 18), ובמהלך הדיון שהתקיים לפניי אכן עלה, כי הסכום הבסיסי של הזכות הנטענת כלל אינו מגובש (עמ' 36 לפרוטוקול ישיבת יום 2921, שורות 11 - 23).

חרף האמור, ולמען הזהירות, אוסיף, כי גם אם היה נקבע כי עורכי-הדין וינברג וווגדן הם בעלי זכות מוכרעת, ובבחינת טוענים לזכות במסלול לפי חוק איסור הלבנת הון, הרי שלא קמו "נימוקים מיוחדים" חריגים המצדיקים מניעת החילוט בסכום שביקשו. אני רואה לנכון להתייחס לעניין זה, ייתכן שמעבר לצורך, גם לאור נייר העמדה שהוגש על-ידי לשכת עורכי-הדין.

אין ספק, שהשירות שסיפק משרד עוה"ד ד"ר וינברג ושות', אשר ייצג את החברה-הנאשמת בהליכים האזרחיים נגד רכבת ישראל, תרם תרומה מכרעת להיווצרות הזכות לכספים בידי החברה-הנאשמת (ואף תרם תרומה ממשית לפיתוח הפסיקה בדיני פירוש החוזים בישראל). הם בוודאי פעלו בתום לב, ואף ברי כי הושקעו מאמצים ומשאבים ניכרים בעת שסיפקו את שירותי הייצוג לחברה-הנאשמת. ייתכן גם, שאלמלא מועד תפיסת הכספים על-ידי המדינה, היו הם מקבלים זה מכבר את שכר טרחתם מתוך אותם כספים.

עם זאת, כפי שקבע כב' השופט אלרון בע"א 6180/20, אין מקום להבחין בין חובותיו של נאשם או נידון כלפי עורך-דינו לבין חובותיו כלפי נושים אחרים לעניין חילוט כספים. הוסיף כב' השופט הנדל, כי עבודתו ושליחותו של עורך-הדין היא ייחודית במובנים רבים, ונודעת לה חשיבות בקרב הלקוחות, בית-המשפט ומערכת הצדק בכללותה - אך במצב של תחרות בין נושים, אין עיגון בדין להבחנה בין עורך-דין המצפה לקבל שכר טרחתו על-פי הסכם עם החייב לבין כל ספק שירות אחר אשר נקשר עם החייב בקשר חוזי; "מוקשה תהא העמדה שדווקא בהתייחס לתביעת שחרור כספי חילוט, יש לרומם את הזכות לקבלת שכר טרחה לכדי אותו מעמד נורמטיבי מיוחד" (שם, בפסקה 1).

לעורכי-הדין אשר ייצגו את החברה-הנאשמת בהליכים נגד רכבת ישראל נגרמה פגיעה קשה; יחד עם זאת, עצם הפגיעה המוסבת לנושא מחילוט רכושו של הנאשם אינה מהווה "נימוק מיוחד" המצדיק מניעת החילוט, כאשר על נושים הטוענים לקיומם של "נימוקים מיוחדים" להצביע על פגיעה החורגת מעבר לפגיעה המובנת מאליה בהם, אף אם קשה היא (עניין חביץ', בפסקה 10). כמובן, שבכל מקרה, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט בהליך אזרחי מתאים כנגד החברה-הנאשמת לקבלת שכר הטרחה הנטען.

אשר על כן, הבקשה של עורכי-הדין וינברג וווגדן נדחית על כל חלקיה.

א.חוצבים גם היא אינה מחזיקה בזכות קניינית או מעין-קניינית בכספים נושא הבקשה. העיקול שהטילה א.חוצבים על כספי הרכבת לא שינה את טיבה של הזכות או את עוצמתה, שהרי סעד העיקול אינו מקנה זכויות מהותיות לנושה (ראו בעניין חביץ', פסקה 15).

עם זאת, כפי שנטען על-ידי המדינה, מעת שניתן פסק-הדין בת"א 27636-08-17, אוחזת היא בזכות מוכרעת אובליגטורית לקבלת כספים מידי החברה-הנאשמת.

על כן, התקיים דיון בשאלת קיומם של "נימוקים מיוחדים" לפי המסלול של חוק איסור הלבנת הון, כאשר אין מחלוקת כי המבקשת היא תמת-לב, וכאמור כספי הרכבת אינם פרי ביצוע עבירות אלא "כספים בשווי".

חרף האמור, גם כאן לא הוצגו נימוקים מיוחדים המאפשרים להחריג את עניינה של המבקשת, וזאת על רקע תכלית החילוט במקרה זה.

במסגרת הסדר הטיעון, אשר גובש בסיוע גישור שיפוטי, גובשו הסכמות לעונש, גם על רקע ההסכמה לחילוט, והכל על רקע שווי התועלת שהפיקו הנאשמים בזיקה לחילוט המבוקש. חילוט סכום הנמוך משווי התועלת שהפיק העבריין מן העבירה יחטא לתכלית ההרתעה כמו גם לתכלית שלילת הרווח שהפיק העבריין מן העבירה.

ועוד: מקובלת עליי טענת המדינה לפיה, האינטרס הציבורי ייפגע ברובד נוסף, כאשר כספי החילוט ישמשו למעשה לפטור את הנאשמים מחובותיהם כלפי נושיהם.

בהכרעת עניינם של הטוענים לזכות בכלל, ובעניינה של א. חוצבים בפרט, אין המדובר בקונפליקט בין שני נושים בעלי מעמד זהה במסגרת סכסוך אזרחי-פרטי. מצויים אנו במאטריה "המקנה למדינה כוח לגרוע מענינו המוגן של הפרט, לצורך קידומם של אינטרסים ציבוריים" (עניין חורש, פסקה 7); "בנקודה זו באה לידי ביטוי העדפת המחוקק את האינטרס הציבורי שבמאבק בהלבנת ההון על אינטרסים המוגנים במשפט הפרטי: המדינה כמחלטת אינה עומדת בשורה אחת עם הנושים ומתחרה עימם. דיני הקדימות כלל אינם נוגעים לסמכות החילוט" (עניין סיטבון, פסקה 47). חברת א.חוצבים אינה נותרת ללא סעד, שכן בכל מקרה האכסניה הראויה להיפרע מהחוב היא על דרך של הגשת תביעה אזרחית נגד החברה-הנאשמת.

על כן, בהעדר "נימוקים מיוחדים", בקשתה של א. חוצבים נדחית אף היא.

כאמור בגזר-הדין, ניתן צו חילוט על מלוא הסכום המוסכם. בידי משרדו של עו"ד ד"ר וינברג מצווים כספים שהועברו אליו במסגרת הצו הזמני, ובהתאם להסכמה בתיק צ"א 20546-02-19, ניתנת שהות של 30 ימים להעברתם חזרה לקרן החילוט.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו למשרד עו"ד וינברג, לעו"ד שפלר ולעו"ד יעל גרוסמן.