החלטה

במסגרת הדיון שהתקיים היום ניתן צו המורה על הפסקת ההליכים בעניינו של הנאשם, וכן הועמד הנאשם בדרכי טיפול על-פי חוות הדעת שניתנה מאת וועדת האבחון מיום 20.2.24.

במסגרת הדיון, הצדדים היו חלוקים לגבי השאלה האם יש מקום לקבוע תקופה מירבית למשך הצו, ואם כן - מה משכו.

לאחר שהצדדים טענו, הסכימה המאשימה כי תיקבע תקופה מירבית, וזאת מבלי שייקבעו מסמרות בעניין לגבי עצם הצורך בקביעה כזו, אולם עתרה כי התקופה המירבית תהא התקופה הקבועה לענישה בתיק.

מנגד, הסנגורית עתרה לקבוע כי התקופה המירבית תהא תקופה של משך המאסר שיכול והיה מוטל על הנאשם אילו היה נדון לעונש מאסר.

ב"כ הנאשם טענה כי יש להגביל את התקופה המירבית כפי שהיא קבועה בחוק לטיפול בחולי נפש לתקופה המירבית במקרה שלנו, ואולם נוכח העובדה כי הרציונאל באנשים שהופסקו ההליכים בעניינם לפי חוק הסעד, היא תקופה ארוכה, שבמהלכה הנאשם נמצא תחת הצו, הרי שיש מקום לקצר את התקופה לתקופת המאסר, ולא להטיל עליו צו לתקופה המירבית.

ב"כ הנאשם טענה כי התקופה צריכה להיות מידתית, כפי שנקבע בהחלטת כב' הנשיא ברק בבית המשפט העליון, עת הוא דן בצורך בהגבלת תקופת הצו, וקביעתו כי משך הזמן של הצו צריך להיות מידתי ולהלום את הנסיבות האישיות של עובר החוק.