בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 5762-02-24 מדינת ישראל נ' תכ

 

 

 

ב"כ המאשימה, עו"ד שובל שמש

ב"כ הנאשם, עו"ד שירן ברגמן

 

כתב האישום

1.  כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן:החוק או חוק העונשין), ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק.

 

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 26.5.23 המתינו מר ולדיסלב ראובן קיל (להלן: המתלונן) ואשתו גב' ליהי קיל (להלן: המתלוננת) בתוך רכבם לחניה שתתפנה; אותה עת שהה הנאשם במקום כשהוא נוהג במשאית ותר אחר מקום חניה. לאחר שרכב אחר פינה חניה במקום נסעו המתלוננים לעבר מקום החניה והחנו את רכבם. מיד לאחר מכן ירד הנאשם מן המשאית, ניגש לרכבם של המתלוננים והחל לצעוק לעברם כי הם תפסו לו את מקום החניה, וכן צעק לעבר המתלונן שיצא החוצה וכי "יזיין אותו". תוך שהוא צועק על המתלונן ניסה הנאשם לפתוח את דלת הנוסע שליד הנהג שהיתה נעולה באותה עת; כתוצאה מכך ניתק הנאשם את ידית הדלת ודפק באמצעותה בחלון הרכב; הנאשם גרם נזק לידית דלת הרכב בשווי של 293 ₪.

 

תשובת הנאשם

2.  בתשובתו לאישום שניתנה ביום 12.5.25, אישר הנאשם כי שהה במקום, וטען כי המתלונן תפס את מקום חנייתו, הרלוונטי למקום עבודתו, כשהוא נוהג במשאית. הנאשם ניסה לשוחח עם המתלונן ורעייתו, ללא הצלחה. הנאשם אכן הקיש בעדינות על חלון הרכב וזאת על מנת לבקש מהם להזיז את רכבם, אולם ללא הועיל. הנאשם כופר בכך שגרם נזק לרכב וכי איים על המתלונן.

 

 

שמיעת ההוכחות

3.  הוכחות נשמעו ביום 9.6.25 ו- 18.11.25. במסגרת פרשת התביעה העידו המתלונן והמתלוננת; במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם. כן הוגשו מוצגים על ידי הצדדים.

 

פרשת התביעה

4.  המתלונן (שהעיד בדיון מיום 9.6.25), מסר כי באירוע הנדון פגש בנאשם לראשונה. לדברי המתלונן נסע עם אשתו, המתלוננת, ברכב, כשהיא נוהגת. בהגיעם לחניון יצא רכב מאחד ממקומות החניה, והמתלוננת נסעה לתוך החניה. אז ראה את הנאשם מתקרב אליהם; הנאשם ניגש תחילה לצד של הנהג, צעק וקילל, ובהמשך ניגש לצד הנוסע, בו ישב המתלונן, וצעק "צא מהאוטו אני אזיין אותך". המתלוננת נעלה את דלתות הרכב, והנאשם ניסה לפתוח בכח את דלת הרכב כדי להוציא את המתלונן מהרכב, תלש את ידית הדלת ממקומה, ובאמצעות הקצה של הידית דפק על החלון שליד המתלונן וניסה לשבור אותו. בשלב הזה התקשרה המתלוננת למשטרה, והנאשם התרחק, נכנס לרכבו ונסע. המתלונן העיד כי הרגיש באירוע מאוים ומפוחד; הנאשם היה מאד אלים, צעק, קילל והשמיע איומים מפורשים. לדבריו, התקשר למשטרה בגלל הנזק שנגרם וכן כי הרגיש מאד מאוים.

 

בחקירתו הנגדית אמר המתלונן כי לא היה מודע לכך שהנאשם רצה להיכנס לחניה. כמו כן עמד על כך שהנאשם איים עליו, הגם שלא כתב זאת בתלונה המקוונת או אמר זאת לשוטר, וכן המתלוננת לא אמרה זאת. המתלונן הסביר זאת בכך שענה על השאלות שנשאל. כן ציין כי הדפיקות של הנאשם באמצעות ידית הדלת על החלון הותירו שריטות, אך שם לב לכך רק בדיעבד וכן לא נגרם נזק משמעותי. כן עמד המתלונן על כך שהנאשם שבר את ידית הדלת בכך שניסה בכוח לפתוח את הדלת ותלש את הידית מהמקום, וכן דפק באמצעותה על החלון; הנזק שנגרם לידית לא היה קיים קודם לכן.

 

5.  ביום 18.11.25 נשמעה עדותהשלהמתלוננת. בין המתלוננת לבין הנאשם אין כל היכרות מוקדמת. לדברי המתלוננת נהגה ברכב ונכנסה לחניון; במרכז החניון עמדה מכונית גדולה עם מנוף כשאורותיה מהבהבים. באותו זמן יצאה מכונית קטנה מאחת החניות, המתלוננת לא ראתה אף רכב אחר שעומד להיכנס לחניה, ונכנסה אליה. לאחר מכן ניגש הנאשם לרכב, צעק עליה וסימן לה להוריד את החלון. הנאשם שאל למה נכנסה לחניה כשהוא עומד ומחכה. המתלוננת אמרה שלא ראתה אותו, הוא לא זז עם הרכב, ובכל מקרה לא היה נכנס לחניה כזו קטנה עם רכבו הגדול. הנאשם הוסיף לצעוק עליה. בשלב מסויים הסתכל הנאשם על בן זוגה ואמר לו צא מהרכב. העדה אמרה לבן זוגה לא לצאת, הרימה את החלון ונעלה את דלתות הרכב כי פחדה מהנאשם שהיה מאד אגרסיבי. גם לאחר שסגרה המתלוננת את החלון, הנאשם דפק עליו. לאחר מכן הלך לצד של הנוסע, ניסה לפתוח את הדלת בחוזקה ותלש את ידית הדלת ממקומה. הנאשם חבט על חלון ודלת הרכב באגרופיו. בשלב זה התקשרה העדה למשטרה. כשהנאשם שמע שהמשטרה בדרכה, עזב את המקום. בהמשך נאלצה המתלוננת להגיע למוסך על מנת לתקן את ידית הרכב.

 

במסגרת חקירתה הנגדית עמדה המתלוננת על טענתה כי הנאשם תלש את ידית הדלת מהרכב, ועל כך שלא היתה תקולה קודם לכן.

 

פרשת ההגנה

6.  במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם. בעדותו מסר כי הוא עובד כמנופאי וביום האירוע, יום שישי, הגיע לחניון הסמוך לביתו לאחר יום עבודה. הנאשם חיכה עשרים דקות עד שיתפנה מקום חניה. כשהתפנה מקום התכוון להיכנס, אולם רכבם של המתלוננים נכנס למרות שהם ראו אותו. הנאשם ירד מרכבו ואמר למתלוננת שהוא מחכה מזה עשרים דקות, אולם זה לא עניין אותה, והשניים "נפנפו" אותו. אז פנה למתלונן, והשניים הוציאו מצלמות "והתחילו להסתכל עלי כאילו אני קוף בחוץ". הנאשם אישר שהתעצבן ואמר למתלונן לצאת מהרכב כדי לדבר, וכן אמר לו לפתוח את החלון מאחר והשניים סגרו את החלונות. כשראה שאין עם מי לדבר והמתלונן הזמין משטרה, עזב את המקום. הנאשם אישר שצעק באירוע אולם טען שלא קילל ולא איים. כן העיד כי ניגש לדלת הנוסע, דפק על החלון ואמר למתלונן תפתח את החלון ומשלא התייחס אליו ניסה לפתוח את הדלת; לאחר שראה שאין עם מי לדבר והם כבר הזמינו משטרה הלך לחפש חניה במקום אחר. כמו כן אישר כי ייתכן שידית הדלת השתחררה, אולי לא עד הסוף, אבל לא היתה לו כוונה לשבור אותה.

 

בחקירתו הנגדית עמד הנאשם על טענתו כי לא קילל את המתלוננים; כמו כן אישר כי אין לו כל היכרות קודמת עם המתלוננים.

 

סיכומי הצדדים

7.  ב"כ המאשימה עתרה להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו - חבלה במזיד ברכב ואיומים. המתלונן מסר גרסה הגיונית, קוהרנטית ומהימנה מהרגע הראשון, בפני השוטר שהגיע תוך זמן קצר לזירת האירוע, ועמד מאז על גרסתו. גרסה זו נתמכת גם בגרסת המתלוננת, כפי שהיא מובאת לאחר האירוע בתיעוד מצלמות הגוף של השוטר, בדו"ח הפעולה שרשם, בשיחה למוקד 100 וכן בעדותה בבית המשפט. בנוסף הוגשה קבלה על התיקון ברכב. לעומתם, מסר הנאשם במשטרה גרסה מתחמקת, מופרכת, ומרובת סתירות, להן לא הצליח לתת הסבר הגיוני בחקירתו. כמו כן הנאשם לא הצליח להציג כל מניע הגיוני שיכול להסביר מדוע יבדו המתלוננים את האירוע מליבם. בהתייחס ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה של חבלה במזיד ברכב, די בכך שהנאשם צפה בפועל את אפשרות גרימת החבלה לרכב, וזאת על רקע התנהגותו האגרסיבית והכוחנית. בנוסף, ביצע הנאשם עבירה של איומים בדרך של התנהגות, תוך שהפגין כוחניות ותוקפנות באופן המשדר באופן ברור מסר מאיים, מפחיד, או כזה המבקש לכפות רצון. כמו כן העיד המתלונן על כך שהנאשם אמר לו ש"יזיין אותו", והעובדה כי המתלוננת לא העידה על כך אינה מעידה כי הדבר לא אירע. עוד טענה כי למשאיתו של הנאשם יש מצלמת דרך אולם הוא לא סיפק את תוצריה לתמיכה בטענותיו.

 

8.  ב"כ הנאשם טען כי יש לזכות את מרשו. ראשית, הנאשם אינו צריך לספק מניע לתלונה. לגופם של דברים ייתכן שהתנהגותו של הנאשם היתה מופרזת ולא נעימה, אולם היא לא חצתה את הרף הפלילי, וייתכן שהמתלוננים פירשו את האירוע באופן לא נכון. בתיק קיימים מחדלי חקירה מהותיים, בהם העובדה כי לא נגבתה עדות מסודרת מהמתלוננת ועל כן יש לתת לעדותה משקל נמוך ביותר. כמו כן לא נבדק האם יש מצלמות במקום, לא נתפסו מצלמות הדרך מהמשאית, וכן לא צולמה ידית הדלת של הרכב או נבדקה האפשרות כי היתה בה תקלה מוקדמת. עדותו של הנאשם היתה אותנטית ואמינה, והוא לא ניסה להרחיק עצמו מן העבירה. במה שנוגע לעבירת האיומים, הרי שבגרסה הראשונה שמסרו המתלוננים לשוטרים כפי שנקלטה במצלמות הגוף לא טענו כי הנאשם אמר "אני אזיין אותך". המתלונן גם לא טען זאת במסגרת תלונתו המקוונת, והמתלוננת לא העידה על כך. כן נטען לקשיים בעדותו של המתלונן. בהתייחס לעבירה של חבלה במזיד ברכב, נטען כי לא התקיים היסוד העובדתי מאחר והנאשם ביצע פעולה טכנית של משיכת ידית. לא הוכח שביצע זאת בכח, ולא הוכח שהנאשם היה מודע לכך או צריך היה להיות מודע לכך שהוא יכול לגרום נזק לרכב. יש לתת משקל גם לכך שהמתלוננת תיקנה את הידית רק שלושה חודשים לאחר האירוע, ומכאן ניתן ללמוד כי היא היתה תקולה עוד קודם לכן ולא תוקנה. בהתייחס לטענת המתלונן כי הנאשם הכה באמצעות ידית הדלת על החלון, הרי שבהודעתו במשטרה לא אמר זאת במסגרת מלל חופשי אלא בתשובה לשאלה, ואף המתלוננת לא מסרה זאת.

 

9.  לשאלת בית המשפט בעניין הטענה לאי תפיסת מצלמות הרכב, השיבה ב"כ המאשימה כי הבעלים של המשאית אמר כי הסרטון ברשותו, אולם לאחר מכן מסר כי הוא כנראה נמחק בטעות.

 

 

 

 

דיון והכרעה

המישור העובדתי

10.  המתלוננים טוענים כי על רקע סברתו של הנאשם שהם תפסו את מקום החניה בו חפץ, קילל אותם הנאשם, איים עליהם וגרם נזק לרכבם בכך שתלש את ידית הדלת ממקומה. כפי שהוברר במשפט, יריעת המחלוקת בין הצדדים מצומצמת יחסית; הנאשם הודה בהימצאותו במקום, בשיח שהתנהל בינו לבין המתלוננים, בעובדה כי כעס וצעק ובכך שאמר למתלונן לצאת מן הרכב, וכן אישר כי ייתכן שבמעשיו ניתק את ידית הדלת ממקומה באופן חלקי. עם זאת, טען כי לא איים על המתלוננים, לא קילל אותם ולא גרם נזק מכוון לרכבם.

 

11.  אקדים ואומר כי אני נותן אמון מלא בגרסתם של המתלוננים. שניהם הותירו רושם מהימן ומשכנע בעדותם; המתלוננת אף הדגימה את המעשים (תלישת הידית, החבטות של הנאשם על חלון הרכב) בתנועות ידיה. אוסיף שלא התרשמתי כי למתלוננים עניין כלשהו בהפללת שווא של הנאשם. אין מחלוקת על כך שאין כל היכרות מוקדמת בין המתלוננים לבין הנאשם, וההגנה לא הציעה כל הסבר סביר לאפשרות כי בחרו להזעיק משטרה, לטעון בפני השוטר שהגיע למקום לגבי התנהגותו המאיימת של הנאשם אשר גרם נזק לרכבם, ולאחר מכן לחזור על גרסתם זו בבית המשפט - כאשר הדברים לא אירעו בפועל. היטיבה להסביר זאת המתלוננת במסגרת עדותה:

 

"למה שאני אאשים אדם זר בתקיפה, ללא, ללא בסיס? אני לא מכירה את הנאשם. אין לי שום סיבה לעשות כזה דבר. זה לא סביר בעיני, שאדם נורמטיבי מן השורה פשוט יאשים אדם באלימות בצורה אקראית" (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 25, שורות 26-23).

 

טענת הנאשם, אשר העלה בסוף עדותו, לפיה מטרת המתלונן היתה "להוציא מזה כסף", נטענה בעלמא ואינה משכנעת - בלשון המעטה. אכן, כפי שציין ב"כ הנאשם, אין ההגנה מחוייבת לספק מניע אפשרי להפללת שווא של נאשם; עם זאת, הימצאותו או היעדרו של מניע כזה עשוי לשמש כלי בהערכת מהימנות גרסתם של עדי תביעה.

 

12.  לגופם של דברים, גרסאותיהם של המתלוננים זהות בליבתן, ומחזקות זו את זו. שניהם תיארו כיצד לאחר שנכנס רכבם למקום החניה שהתפנה, התקרב הנאשם לרכב וניגש תחילה לצד הנהג בו ישבה המתלוננת, צעק והתלהם; לאחר מכן הורה למתלונן לצאת מהרכב תוך שניגש לצד הנוסע; לאחר שהמתלוננת נעלה את דלתות הרכב, ניסה הנאשם לפתוח בכח את דלת הנוסע ותלש את ידית הדלת ממקומה. אז התקשרה המתלוננת למשטרה, והנאשם עזב את המקום. המתלוננים עמדו על גרסאותיהם גם בחקירה הנגדית.

 

13.  אכן, העדויות אינן זהות במלוא פרטיהן, אולם אין בכך כדי לכרסם באמינותן:כך, המתלונן העיד כי הנאשם אמר לו "אני אזיין אותך" והמתלוננת לא חזרה על הדברים; כמו כן, המתלונן העיד כי הנאשם הכה על החלון שלידו באמצעות ידית הדלת שהוציא ממקומה, והמתלוננת מסרה כי הנאשם חבט באגרופיו על חלון הרכב. עם זאת, מטבע הדברים באירוע מסוג זה אין לצפות כי המתלונן והמתלוננת יקלטו את פרטיו באותו אופן בדיוק. כאמור לעיל, בליבתן, קיימת חפיפה בין הגרסאות, אשר מחזקות זו את זו.

 

14.  בנוסף, גרסאותיהם של המתלוננים עקביות:כך, בשיחתה של המתלוננת למוקד 100, בה מסרה כי הנאשם תלש את ידית הרכב והוא רוצה שיצאו מהרכב, ונראה אלים ("קובץ מס' 7" שהוגש במסגרת ת/7 וכן תמלול השיחה ת/1); כך גם במסגרת דברי המתלוננים לשוטר אשר תועדו בסרטון מצלמת הגוף מיד לאחר האירוע ("קובץ מס' 4" שהוגש במסגרת ת/7): המתלוננת מסרה פרטים לגבי התנהגותו המאיימת של הנאשם, והעובדה כי תלש את ידית דלת הרכב ממקומה; המתלונן הוסיף כי הנאשם דפק באמצעות ידית הדלת על החלון וניסה לשבור את החלון (מונה 1:25 ואילך; ר' גם דו"ח פעולה ת/2); כך גם בהודעת המתלונן נ/2 (אשר הוגשה על ידי ההגנה כראיה לעצם אמירת הדברים): המתלונן מסר כי הנאשם היה מאד אגרסיבי, קילל וצעק בין היתר כי "יזיין אותו", וכן תלש את ידית דלת הרכב ממקומה. כמו כן, מסר המתלונן בסוף עדותו כי הנאשם, לאחר ששבר את ידית הרכב, ניסה לפרוץ איתה את החלון כשדפק על החלון עם הידית (שורה 26). איני מוצא כל ממש בטענת ההגנה לפיה קיימת חולשה באמירה זו מאחר ונמסרה רק בסוף ההודעה בתשובה לשאלת השוטר אם נגרם נזק נוסף; כאמור לעיל, דברים אלה נמסרו על ידי המתלונן כבר בסמוך לאחר האירוע, באופן חופשי, לשוטר שהגיע למקום, ותועדו במצלמת הגוף; וכך גם בעדויותיהם של המתלוננים בבית המשפט, אשר תוכנן פורט לעיל, ובמסגרתן עמדו המתלוננים על גרסאותיהם גם בחקירה הנגדית.

 

טוענת ההגנה כי בהודעתו המקוונת של המתלונן (אשר לא הוגשה) לא ציין האחרון את המלל המאיים שהשמיע כלפיו הנאשם, ובכך יש כדי לכרסם במהימנותו של המתלונן; במכלול המתואר לעיל ולהלן, איני מוצא לקבל טענה זו; וממילא, כפי שיפורט להלן, עבירת האיומים המיוחסת מתמקדת בהתנהגותו של הנאשם, ולאו דווקא במלל המאיים שהשמיע כלפי המתלונן.

 

15.  אכן, מן המתלוננת לא נגבתה הודעה במשטרה; עם זאת, אין בידי לקבל את עמדת הסניגור לפיה יש בעובדה זו כדי לפגום בקבילותה של העדות. ב"כ הנאשם הפנה לרע"פ 797/07 כהן נ' מדינת ישראל (29.7.13), בו נקבע כי הדרישה שבסעיף 77(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן:החסד"פ) לפיה עד לא יעיד אלא אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לעיין בהודעת העד בחקירה, אינה מתייחסת לבעל תפקיד מוסמך (סעיפים 37-34 לחוות דעתו של השופט מלצר). עם זאת, מכאן אין ללמוד את שמבקש להסיק ב"כ הנאשם - כי כאשר לא מדובר בבעל תפקיד מוסמך, לא ניתן להעידו בבית המשפט מטעם התביעה אלא אם נחקר קודם לכן במשטרה.

 

כפי שנקבע בפסיקה, "אימרה או אמירה של עד מחוץ לבית המשפט, ובטרם החלה עדותו, טעונה תיעוד, אולם לא בכל מקרה חייב להיות התיעוד במסגרת הפורמלית של הודעת עד בחקירת המשטרה, שכן הדבר הינו תלוי נסיבות משתנות. אמירה שכזו יכול ותהייה בתצהיר, במכתב, בהקלטה, בצילום או בדרכי תיעוד נוספות, ובלבד שניתנה לנאשם "הזדמנות סבירה" לעיין באותה הראיה" (ע"פ 10673/04 פלוני נ' מדינת ישראל (1.6.08), פסקה 8 לחוות דעתו של השופט אלון, ההדגשה אינה במקור; ר' גם ת"פ (מחוזי י-ם) 28759-05-15 מדינת ישראל נ' מלכה (2.6.19), סעיף 3 להחלטה, וההפניות שם).

 

16.  במוקד הדברים, אם כן, מצויה הוראת סעיף 77(א) לחסד"פ, הקובעת כי "לא יגיש תובע לבית המשפט ראיה ולא ישמיע עֵד אם לנאשם או לסניגורו לא ניתנה הזדמנות סבירה לעיין בראיה או בהודעת העד בחקירה, וכן להעתיקם, אלא אם ויתרו על כך"; הוראת חוק זו נועדה להבטיח כי ההגנה לא תופתע מתוכן עדותו של העד, ולא נועדה לדקדק באופן בו תועדה. בענייננו נסמכה המאשימה על דברי המתלוננת אשר תועדו בסרטון מצלמת הגוף המשטרתית (אשר הוגשה כאמור במסגרת ת/7) - ראיה אשר היתה ברשות ההגנה; בנסיבות אלה קויימה הוראת סעיף 77(א) האמורה.

 

17.  אין בידי לקבל גם את טענת ההגנה לפיה בעובדה כי לא נגבתה מן המתלוננת הודעה במשטרה, יש כדי לפגום במשקל עדותה. המתלוננת סיפקה הסבר מניח את הדעת לסיבה בעטיה לא ניגשה למשטרה על מנת למסור עדותה: נאמר לה כי לא מדובר בחובה מאחר ומסרה כבר את הפרטים לשוטר, וכן התקשתה להגיע לחקירה מאחר והיא מתגוררת בחיפה (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 25, שורות 30-27); ר' גם מזכר ת/4. כמו כן, כפי שפורט לעיל ויפורט להלן, זוכה עדות זו לחיזוקים ראייתיים ומשתלבת היטב במסכת הראייתית הכוללת שהובאה בפני בית המשפט.

 

18.  נוסף על כל אלה, זוכות גרסאותיהם של המתלוננים לחיזוק בעדותו של הנאשם עצמו. הנאשם אישר כי "התעצבנתי מאד" (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 35 שורה 17); כי דפק בחלון של המתלונן וניסה לפתוח את הדלת (שם, עמ' 36 שורות 13-28); כן אישר כי אמר למתלונן לצאת מן הרכב (שם, עמ' 35, שורה 19); עוד מסר כי ייתכן ש"בסיטואציה של קצת עצבים" יכול להיות שהיה לו מגע עם ידית הדלת אשר ייתכן ו"השתחרר, אולי השתחרר חצי, כאילו, לא עד הסוף. אולי שמעתי ככ. כזה" (שם, עמ' 37, שורות 26-21).

 

19.  חיזוק נוסף לגרסת המתלוננים לפיה נשברה ידית דלת הרכב נמצא גם בת/3, חשבונית בגין התיקון שבוצע ברכב בידית צד ימין של הרכב; אכן, התיקון בוצע בחודש אוגוסט 2023, כשלושה חודשים לאחר האירוע; עם זאת, המתלוננת נתנה לכך הסבר סביר בכך שהתיקון - בדלת הנוסע - לא היה דחוף, ניתן היה לפתוח אותה מבפנים, המתלוננת נהגה לנסוע ברכב בעיקר לבדה כדי להגיע לעבודתה, והזמנת הידית על ידי המוסך ארכה זמן (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 29); לא מצאתי גם כל בסיס לטענה, שהועלתה בעלמא, לפיה ידית הרכב היתה תקולה עוד קודם לכן, טענה אשר נשללה הן על ידי המתלוננת (שם, עמ' 30, שורות 3-7) והן על ידי המתלונן (פרוטוקול מיום 9.6.25, עמ' 25, שורה 30) - אשר בעדויותיהם כאמור אני נותן אמון מלא. בנסיבות אלה, אין גם באי הגשת תמונות הנזק שנגרם כראיה בהליך זה (לעניין זה אפנה לפרוטוקול הדיון מיום 9.6.25, עמ' 18-19) כדי לכרסם במהימנות הגרסה בדבר תלישת ידית הרכב על ידי הנאשם אשר נטענה בעקביות על ידי המתלוננים, נתמכה במסמך המתעד את התיקון, וזכתה כאמור לחיזוק גם בגרסת הנאשם עצמו.

 

20.  לעומת גרסתם המהימנה של המתלוננים, לוקה גרסתו של הנאשם בסתירות ובהיעדר עקביות, וזאת בהתייחס לעניינים המצויים במוקד המחלוקת.

 

כך, בהודעתו ת/5, טען כי "אולי צעקתי אבל לא קיללתי" (שורה 5) ושלל את הטענה כי תלש את ידית הדלת ("זה לא קרה כל מה שאת אומרת" - שורה 7; "זה לא אני, אין לי מושג ממה זה" - שורה 9);

 

בהודעתו הנוספת ת/6 הודה כי קילל אולם עמד על כך שלא צעק (שורות 4-8), וטען כי אינו זוכר שגרם נזק לידית, אולם "אם היא אומרת" הוא מוכן לשלם עבור הנזק (שורה 11).

 

בתשובתו לאישום כפר הנאשם בכך שגרם נזק לרכב.

 

במסגרת עדותו, כמפורט לעיל, אישר הנאשם כי צעק אולם טען כי לא קילל (פרוטוקול מיום 18.11.25, שורות 1-3), כלומר חזר לגרסתו בהודעתו הראשונה; כמו כן, כאמור לעיל, שינה הנאשם את גרסתו השוללת לחלוטין את הטענה כי שבר את ידית דלת הרכב, ועתה אישר את גרימת הנזק, גם אם בחצי פה:

 

"עו"ד ברגמן: היה לך מגע עם הידית?

העד, מר תכ: יכול להיות שכן

עו"ד ברגמן: בוא תתאר.

העד, מר תכ:   יכול זה שכן. זה הכל היה בסיטואציה של קצת עצבים. יכול להיות שכן השתחרר, אולי השתחרר חצי, כאילו, לא עד הסוף. אולי שמעתי ככ. כזה. אבל לא בכוונה של לשבור" (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 37, שורות 21-26).

 

במסגרת חקירתו הנגדית לא סיפק הנאשם כל הסבר לתמורות המשמעותיות שחלו בגרסאותיו השונות (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 40-42).

 

סיכומו של עניין זה - איני נותן אמון בגרסת הנאשם.

 

21.  אין ממש בטענת ההגנה למחדלי חקירה. לגבי הטענה כי לא בוצעה בדיקה האם קיימות מצלמות במקום, הרי שב"כ הנאשם לא הצביע על קיומן של מצלמות כאלה אשר המשטרה נמנעה מלתפוס את תוצריהן; בהתייחס לטענה כי לא נתפסו מצלמות הדרך מן הרכב בו נהג הנאשם, הרי שבעל המשאית נחקר (נ/3) והבטיח לשלוח לחוקר את התיעוד, אולם בהמשך מסר כי אינו מוצא את הסרטון וייתכן כי נמחק (מזכר ת/9). בהתייחס לאי גביית הודעה מן המתלוננת, לאי הגשת תיעוד מצולם של הנזק שנגרם, וכן לטענה בדבר תקלה מוקדמת בידית הרכב שלא נבדקה - התייחסתי לעיל (סעיפים 15 ו- 19).

 

ממילא, אף אם היו נמצאים מחדלי חקירה - וכאמור, לטעמי הדבר אינו כך - הרי שאין בדבר כשלעצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם, ויש לבחון האם הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ואם לא קופחה הגנתו; בפסיקה נקבע כי יש לצמצם היזקקות לטענות בדבר מחדלי חקירה במסגרת הכרעת דין למקרים חמורים בהם עולה חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע (ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.24), פסקה 24; ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל (22.8.21), פסקה 114). בהליך זה, כמפורט לעיל, הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית איתנה להוכחת עובדות כתב האישום, ועל כן אין בטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה כדי לסייע לנאשם.

 

22.  לסיכום החלק העובדתי של הכרעת הדין, אני קובע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי על רקע טענת הנאשם שהמתלוננים תפסו את מקום החניה אשר ייעד לעצמו, ניגש הנאשם אל רכבם תוך שהוא צועק ומקלל; הנאשם צעק לעבר המתלונן כי "יזיין אותו", והורה לו לצאת מן הרכב; לאחר שהמתלוננת נעלה את דלתות הרכב מבפנים והמתלונן נותר ברכב, ניסה הנאשם לפתוח בכח את דלת הנוסע, וכתוצאה מכך ניתק את ידית הדלת ממקומה; לאחר מכן הכה הנאשם באמצעות הידית בחלון דלת הנוסע. במעשיו גרם הנאשם נזק לרכב בשווי של כ- 300 ₪.

 

המישור המשפטי

עבירת האיומים

23.  סעיף העבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים".

 

24.  בפסיקה נקבע כי היסוד העובדתי בעבירת האיומים כולל דיבור או התנהגות שיש בהם איום במובנו האובייקטיבי, הנבדקים בנסיבותיו הסובייקטיביות של המאוים; היסוד הנפשי דורש מודעות מצד מבצע העבירה לטיב המעשה וקיום הנסיבות, וכן כוונה להפחיד את המאוים או להקניטו או מודעות ברמת הסתברות גבוהה לכך שהביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום(רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (4.1.06), פסקאות 31-32 ו- 40 לחוות דעתה של השופטת ביניש).

 

25.  הן במסגרת כתב האישום והן בסיכומיה התמקדה המאשימה בטענה לביצוע עבירת האיומים בדרך של התנהגות. עמדת המאשימה מקובלת עלי. כפי שהוכח בראיות, ניגש הנאשם לרכבם של המתלוננים, תוך שהוא צועק ומקלל; הנאשם צעק לעבר המתלונן כי "יזיין אותו" והורה לו לצאת מן הרכב. לאחר שזה לא נענה ודלתות הרכב ננעלו על ידי המתלוננת, ניסה הנאשם לפתוח את דלת הרכב שליד המתלונן בכח; על עוצמת הפעולה תעיד העובדה כי כתוצאה ממנה נותקה הידית מדלת הרכב. לאחר מכן חבט הנאשם באמצעות הידית בחלון דלת הנוסע. המתלונן העיד כי "לא היה לי שום ספק שהוא מנסה להוציא אותי מהרכב ללכת מכות" (פרוטוקול מיום 9.6.25, עמ' 17, שורה 20).

 

26.  עדויותיהם של המתלוננים, בהן נתתי אמון מלא, רצופות באמירות אודות תחושת הפחד בה היו נתונים על רקע התנהגותו של הנאשם, אשר הביאה אותם להזעיק את המשטרה למקום:

 

בעדותו של המתלונן:

 

"אנחנו נכנסנו לחניה, היו קללות, היו צעקות, היו איומים היה, אני הרגשתי מאוד מאוים. אני הרגשתי שהוא רוצה .... לפעול באלימות ... הוא אמר אני אזיין אותך, הוא פעל בצורה אלימה, הוא פעל בצורה מאיימת.

...

הוא התחיל לצעוק ולקלל מההתחלה, לגבי העדינות זה לא היה עדין אבל אני לא חושב שבהתחלה זה היה במטרה לשבור את החלון, זה היה פשוט גילוי אלימות ... וברור שלא פתחתי, אני לא הייתי מעוניין באינטראקציה האלימה הזאת" (פרוטוקול מיום 9.6.25, עמ' 25, שורות 5-22).

 

בעדותה של המתלוננת:

 

"...בשלב הזה הוא מסתכל על בן הזוג שלי, ואומר לו, 'צא מהאוטו'. אמרתי לו, 'אתה לא יוצא מהאוטו'. הרמתי את החלון, ונעלתי את הדלתות של הרכב.

עו"ד שמש: למה נעלת?

העדה, גב' חסון: כי פחדתי מההתנהגות שלו. הוא היה מאוד אגרסיבי. גם כשסגרתי את החלון, הוא דפק לי ככה על החלון. הוא הלך לצד של הנוסע, ובעצם ניסה לפתוח את הדלת. הוא ניסה לפתוח את הדלת כל כך חזק, שהוא פשוט תלש את הידית של האוטו שלי. בשלב הזה, אני כבר מחייגת למשטרה. מהדיבורית של הרכב, הוא יכול לשמוע מבחוץ שעונה לי המוקדנית של המשטרה. אני מספרת לה שאני בחניה, ויש אדם שחובט לי ברכב ומתנהג בצורה אגרסיבית, ואני מפחדת. והיא בעצם אומרת לי, 'איפה את?' אני נותנת לה את הכתובת. היא אומרת, 'יש לנו ניידת ממש 3,2 דקות ממך. תחכי. אל תצאי מהאוטו'" (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 24, שורות 12-23).

 

"עו"ד ברגמן: זה היה אירוע קשה מבחינתך?

העדה, גב' חסון: מבחינתי, זה היה אירוע מפחיד.

עו"ד ברגמן: מפחיד.

העדה, גב' חסון: כן.

עו"ד ברגמן: עד כדי כך מפחיד, שהזמנת משטרה?

העדה, גב' חסון: בהחלט" (שם, עמ' 26, שורות 12-17).

 

"היה מעורב באירוע הרבה אגרסיות. ושנינו נבהלנו כל כך. אגב, למידה שהגעתי, באיזשהו שלב אחרי זה ראיתי את המשאית בחניון והלכתי לחניון אחר, כי פחדתי להיתקל בו עוד פעם (שם, עמ' 27, שורות 28-31).

 

27.  בהתנהלותו של הנאשם, המשתלבת במלל המאיים שהשמיע כלפי המתלונן, יש - במובהק - משום איום בדרך של התנהגות כלפי המתלוננים. הנאשם התנהל באופן בריוני ואלים, כאשר הוא מנסה לחדור למרחב הפרטי המוגן של המתלוננים אשר יושבים בתוך רכב סגור, ולגרום למתלונן לצאת ממנו החוצה תוך שימוש בכח כלפי הרכב. מדובר במעשה אשר יש בו, מעצם טיבו, משום איום בפגיעה בגופם של המתלוננים, בכוונה להפחידם.

 

28.  אשר על כן, התקיימו יסודותיה של עבירת האיומים.

 

העבירה של חבלה במזיד ברכב

29.  הוראת סעיף 413ה לחוק העונשין קובעת כי "ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו, דינו - מאסר חמש שנים".

 

30.  מדובר בעבירת בעלת יסוד עובדתי-תוצאתי של פגיעה ברכב, או בחלק ממנו, או הריסתו. היסוד הנפשי בעבירה, "במזיד", הוא מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, ופזיזות ביחס אליה, כאמור בסעיף 90א(1) לחוק העונשין (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל(29.6.05) , פסקה 14 לחוות דעתו של הנשיא ברק).

 

31.  טוען ב"כ הנאשם כי לא התקיים בענייננו היסוד העובדתי בעבירה, מאחר והנאשם ביצע "פעולה טכנית" של משיכת ידית דלת של רכב, אשר אין בה עשייה עובדתית של חבלה או הרס, להבדיל, למשל, מפעולות של השלכת אבנים, שריטת כלי רכב או גרימת תקר לגלגל. אין ממש בטענה זו. היסוד ההתנהגותי בעבירה כולל כל פעולה אשר גרמה לתוצאה של פגיעה ברכב או בחלק ממנו, או הריסתו. כך למשל גם נהיגה, שהינה פעולה "טבעית" ברכב, עשויה לגבש את יסודות העבירה בהינתן נזק שנגרם לרכב כתוצאה ממנה, ובהתקיים היסוד הנפשי הנדרש.

 

32.  בעניינו, כאמור לעיל, הוכח כי הנאשם גרם במעשיו נזק לדלת הרכב, כאשר ניתק את ידית הדלת ממקומה. בכך התגבש היסוד העובדתי הנדרש בעבירה.

 

33.  אפנה עתה לבחינת התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, כאשר במוקד הדברים שאלת מודעותו של הנאשם לאפשרות גרימת התוצאה.

 

34.  ראשית, העובדה כי הנאשם היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה נלמדת על בסיס חזקת המודעות, לפיה "אדם מודע בדרך כלל למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה, ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות העלולות לנבוע ממעשיו ... חזקת המודעות מבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר שלפיה אדם מודע לרכיב העובדתי של מעשיו" (ע"פ 510/22 טויטו נ' מדינת ישראל (27.12.22), פסקה 17 לחוות דעתה של השופטת רונן).

 

המתלוננת העידה כי "הוא ניסה לפתוח את הדלת כל כך חזק, שהוא פשוט תלש את הידית של האוטו שלי" (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 24, שורות 18-19); והמתלונן העיד כי "הוא ניסה לפתוח את הדלת, הדלת היתה נעולה, הוא ניסה בכוח לפתוח את הדלת ותלש את הידית מהמקום בנסיונות שלו לפתוח את הדלת" (פרוטוקול מיום 9.6.25, עמ' 26, שורות 3-4; ההדגשה אינה במקור).

 

מעדותם של המתלוננים עולה, אפוא, כי הנאשם ניסה שוב ושוב, תוך שימוש בכח רב, לפתוח את דלת הרכב, למרות שהיתה נעולה.

אדם אשר מנסה, ומוסיף לנסות, לפתוח בעוצמה דלת נעולה של רכב, מודע לאפשרות כי יגרום נזק לרכב - תוצאה טבעית של מעשיו.

 

35.  לא זו בלבד שלא עלה בידי הנאשם לסתור חזקה זו, הרי שהן עדותו במשפט והן התנהלותו לאחר ניתוק ידית הדלת ממקומה מחזקות את המסקנה בדבר מודעותו.

 

ראשית, בחקירתו הנגדית למעשה אישר הנאשם, ובוודאי שלא שלל, את העובדה שהוא מודע לכך שקיימת אפשרות כי המעשה שביצע יגרום נזק לרכב:

 

"עו"ד שמש: או-קיי. תאשר לי שאתה מבין שכשמישהו מנסה בכוח כמה פעמים לפתוח דלת שהיא נעולה, והוא עצבני, והוא באגרסיות, היא יכולה גם להיתלש מהמקום. מאשר לי שאתה מודע לזה?

העד, מר תכ:   תלוי באוטו. אם, בואי תנסי באוטו שלי למשוך את הדלת.

עו"ד שמש: זה יכול לקרות?

העד, מר תכ:   זה קרה" (פרוטוקול מיום 18.11.25, עמ' 43 שורה 29 - עמ' 44 שורה 1).

שנית, כפי שקבעתי לעיל, לאחר שניסה לפתוח בכח את ידית דלת הנוסע וניתק אותה ממקומה, הכה הנאשם באמצעות הידית בחלון דלת הנוסע. לו היה הנאשם מופתע מן העובדה כי ידית דלת הרכב התנתקה ממקומה כתוצאה ממעשיו, בוודאי שלא היה מצופה ממנו להוסיף ולחבוט באמצעותה בחלון הרכב - מעשה אשר יש בו כדי לגרום גם נזק לחלון - אלא לסגת ולחדול ממעשיו. העובדה שלא עשה כן אלא הוסיף לנקוט באלימות נגד הרכב, מחזקת את המסקנה לפיה היה מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו.

36.  טענת הנאשם לפיה לא התכוון לגרום נזק לרכב אין בה כדי להועיל לו. העבירה הנדונה אינה טעונה הוכחת יסוד נפשי של כוונה, ודי כאמור ביסוד נפשי של פזיזות (סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין) כדי לגבשה.

 

37.  סיכומו של דבר, הוכחו גם יסודות העבירה של חבלה במזיד ברכב.

 

סיכום

38.  סוף דבר - אני קובע כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את העבירות המיוחסות לנאשם, ומרשיע אותו בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ובעבירה של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק.

 

 

ניתנה היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, במעמד הצדדים.