א. אי עמידה במשך זמן הטיפול בתיק- נטען, כי התביעה לא עמדה במשך הזמן המוקצב לטיפול בתיק, בניגוד לאמור בס' 57א לחוק. הסנגור הפנה לנוהל הגבלת משך חקירה נגד חשוד (נ/1- מיום 1.2.14, להלן: נוהל חקירת חשוד הישן). לטענתו, האירוע נשוא כתב האישום התרחש לכאורה ביום 4.3.23 וביום 9.9.24 עדין בוצעו פעולות חקירה, דהיינו כשנה וחצי לאחר מכן. מאחר ולפי הנוהל יש לסיים את חקירת החשוד לאחר שנה וחצי, הרי שלכאורה ישנה חריגה ממשך הטיפול בתיק הקבוע בנוהל.

ב. חוסר סמכות בקבלת החלטה בערר- הטענה הנוספת היא, כי ההחלטה לפתוח את התיק מחדש ניתנה בחוסר סמכות שכן מי שחתום על ההחלטה (נ/1, מיום 2.6.23), הוא אינו קצין אח"מ מחוזי וזאת בניגוד לאמור בנוהל "הטיפול בערערים על החלטת המשטרה שלא לחקור או לא להעמיד לדין" (נ/1, מיום 1.10.14, להלן: נוהל הטיפול בעררים). לתמיכה בטענה, הוגש המסמך ובו ההחלטה לפתוח את התיק מחדש, שחתומה ע"י רן מרמלשטיין, רפ"ק, קצין אח"מ מתחנת עכו (נ1, "יז").

תמצית טענות המאשימה

3. א. ביחס לטענה למשך הטיפול בתיק- המאשימה הפנתה לנוהל מועדכן יותר מזה שהוגש על ידי הסנגור, מיום 17.11.20, לפיו יש לסיים את החקירה בעניין החשוד בהקדם ולא יאוחר מתום שנתיים מיום חקירתו הראשונה באזהרה (ס' 2(2) לנוהל, להלן: נוהל חקירת חשוד החדש). הנאשם נחקר לראשונה ביום 5.3.23 ועניינו הובא לתביעה המשטרתית ביום 3.6.24.

עוד מציינת המאשימה, כי בהתאם לסעיף 3א(9) לנוהל חקירת חשוד החדש, התקופה בה נדונה בקשת ערר לא תבוא במניין משך החקירה ועל כן אין ספק שהמאשימה עמדה במשך הטיפול הקצוב. להשלמת התמונה המאשימה מסרה כי בתאריך 22.05.23 הוגשה בקשת ערר על ההחלטה שלא לחקור או לא להעמיד לדין. מספר ימים לאחר מכן, ביום 2.6.23, ניתן מענה לבקשת הערר לפיה, הוחלט לפתוח מחדש את תיק החקירה.

4. ביחס לטענה לחוסר סמכות בפתיחה מחודשת של התיק - המאשימה הגישה שתי תגובות. בתגובתה מיום 23.11.25 נטען, כי ההחלטה בערר נעשתה בהתאם לנוהל ע"י קצין אח"מ מחוזי או קצין אחר שהוסמך לכך על ידו (ס' ב(1) לנוהל הטיפול בעררים). לטענתה, רן מרמלשטיין הנו קצין אח"מ בתחנה ובכובעו זה קיבל את ההחלטה על פתיחת תיק החקירה לאחר הגשת הערר.

בהחלטתי מיום 26.11.25 ביקשתי הבהרה מהמאשימה על מה מתבססת הסמכת קצין האח"מ בתחנה (הסמכה בכתב מאת קצין אח"מ מחוזי/ נוהל פנימי), בהתאם לאמור בסעיף 9 לתגובתה.

5. ביום 1.12.25, הגישה המאשימה תגובה נוספת, שם נטען, בתמצית, כי הגוף שסגר את תיק החקירה הוא זה שמוסמך לדון בערר. תגובה זו נסמכת לשיטתה, על שני אדנים:

א. סעיף 64(א) לחסד"פ עוסק במקרים בהם הוגש ערר או בקשה שהוגשה ע"י המתלונן לבחינה מחודשת ונדחו. בעניינו, בקשת המתלונן התקבלה והתיק נפתח מחדש, ועל כן הערר לא הועבר לעיון הפרקליטות.

ב. ע"פ הפסיקה, לגוף שקיבל את ההחלטה לסגור את התיק, יש סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו. המאשימה הפנתה לת"פ 508-12-18 מדינת ישראל נ' גלר וכן לבג"ץ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.6.87), ע"פ 1551/15 שולי נ' מדינת ישראל (6.9.16), ע"פ 2015/01 מדינת ישראל נ' אלרואי (15.3.01).

ג. כמו כן, הפנתה המאשימה להנחיית פרקליט המדינה מספר 1.11 מיום 9.5.16 "לוחות זמנים לטיפול בערר", סעיף 10 - שקובע כי ככל שהגוף הסוגר החליט בעקבות עיונו במכתב הערר לשנות החלטתו יודיע על כך, לפונה ויציין מה בכוונתו לעשות בעקבות שינוי ההחלטה (לשנות את עילת הסגירה/להגיש כתב אישום/להשלים החקירה וכיוצא מאלה.

6. מאחר ועל פניו, המאשימה לא השיבה להחלטת ביהמ"ש על מה נסמכת טענתה כי קצין אח"מ בתחנה הוסמך לקבלת החלטה בערר, ביקשתי תגובת הסנגור וכן קבעתי דיון.

בדיון מיום 6.1.26 נטען ע"י המאשימה, כי קצין האח"מ בתחנה קיבל הסמכה לדון בעררים וכי הסמכה זו נעשתה בעל פה. עוד נטען, כי בסמכות הגוף שקיבל את ההחלטה על סגירת התיק לעיין מחדש בהחלטתו.

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסיקה ובחומר שהוגש לעיוני, מצאתי כי דין הבקשה לביטול כתב האישום להידחות.

אדון בשתי הטענות כסדרן.

משך הטיפול בתיק

8. סעיף 57א ל-חסד"פ, שכותרתו "משך הליכי חקירה והעמדה לדין" קובע:

"(א) משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".

9. לאחר שעיינתי בנוהל "הגבלת משך החקירה של חשוד" מיום 17.11.20 (נוהל חקירת חשוד החדש) שהוגש על ידי המאשימה, בס' 2ב(2), הרי שמשך הטיפול בתיק בו חשדות לעבירות עוון הנו שנתיים מיום חקירתו הראשונה של החשוד.

מאחר ועל פי תגובת המאשימה, הנאשם נחקר לראשונה ביום 5.3.23 וכתב האישום הוגש בתוך פחות משנתיים (בחודש אוגוסט 2024), הרי שהמאשימה עמדה בסד הזמנים הקבוע בנוהל, ועל כן עמדה בהוראות ס' 57א לחוק.

נוכח האמור, הטענה לאי עמידה במשך הטיפול בתיק- נדחית.

הסמכות לקבל החלטה בערר

10. לאחר שעיינתי במסמכים והפסיקה, מצאתי כי החלטתו של רן מרמלשטיין (להלן: קצין האח"מ בתחנה) לפתיחה מחודשת של תיק החקירה ניתנה כדין, וזאת בהתבסס על שני מקורות נורמטיביים נפרדים: האחד - מכוח נוהל הטיפול בעררים והשני - מכוח הדין המנהלי הכללי כפי שפורש בפסיקה.

נוהל הטיפול בעררים:

11. ס' ב' לנוהל הטיפול בעררים קובע מי בעל הסמכות להחליט בערר: "בתיקים בהם ההחלטה על סגירת התיק התקבלה ביחידות חקירה בתחומי המחוז- קצין אח"מ מחוזי או קצין אחר שהוסמך לכך על ידו".

כאמור, בדיון שהתקיים בפני ביום 6.1.26, מסרה המאשימה כי קצין האח"מ בתחנה הוסמך לקבל את ההחלטה בערר על ידי קצין האח"מ המחוזי וכי הסמכה זו נעשתה בע"פ.

האם ההסמכה יכולה להיעשות בע"פ? לטענת הסנגור הדבר אינו אפשרי, אולם עיון בפסיקה מעלה, כי הסמכה בע"פ הנה מצב אפשרי ושכיח.

בתפ"ח (מחוזי ת"א) 1226/04 מדינת ישראל נ' מוחמד בן ג'מיל שורפי (14.9.2008, עמ' 62) נאמר:

"השאלה אם הסמכה, היתר, הנחיה או הוראה צריכים להיעשות בכתב או שמא ניתן להסתפק באמירה בעל-פה נדונה לא אחת בפסיקתו של בית-המשפט העליון. השופט יצחק זמיר מתייחס לסוגיה זו בספרו הסמכות המינהלית, כרך א', נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ו-1996, באומרו:

"ההוראות המינהליות רבות ומגוונות עד מאוד. קוראים להן בשם הוראות, או חוזרים, או נהלים, או הנחיות, או בשם אחר. הרבה פעמים הן ניתנות בכתב. לעיתים חובה היא לתת את ההוראה בכתב. לדוגמא, סעיף 4 לחוק האזנת-סתר, התשל"ט-1979, קובע כי ראש הממשלה ושר הבטחון רשאים, בתנאים מסויימים 'להתיר בכתב האזנת-סתר'. אך לא בהכרח כך. אפשר שהוראה, אף שניתנה בעל-פה, תשמש מקור סמכות. לדוגמא, סעיף 12(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אומר כי היועץ המשפטי לממשלה רשאי להסמיך אדם להיות תובע במשפט מסויים, ואינו אומר שהסמכה צריכה להיות בכתב."

והכלל הוא, אם כן, שבמקום בו לא נקבע מפורשות כי הסמכה, הוראה או היתר צריכים להינתן בכתב, כי אז ניתן להסתפק גם באמירה בע"פ.

חשיבותו של העניין אינה מעלה או מורידה, גם אם יש להעדיף ככלל גיבוש הדברים בכתב, דבר שיכול למנוע בעיות במישור הראייתי. "

גם בעפ"א (ב"ש) 58613-11-10‏ ‏ מדינת ישראל נ' איברהים אבו חאמד (16.2.11, פסקה 14) נקבע כי:

"אצילת סמכויות אינה חייבת להיות בכתב, ואין צורך בפירסומה. מובן שעדיף שפעולה מנהלית כזו תבוצע בכתב ואולי אף תפורסם בנסיבות מסויימות. עם זאת, אין עיגון לדרישות אלה בחקיקה או בפסיקה, חוץ מהסדרים בחוקים ספציפיים."

הנוהל לטיפול בעררים אינו קובע מי בעל התפקיד שראוי שיוסמך ע"י קצין האח"מ, או באיזה אופן תיעשה ההסמכה. כך למשל, הנוהל אינו קובע מדרג בין מקבל ההחלטה על הסגירה לבין מקבל ההחלטה בערר, ברוח הוראות ס' 64 לחוק.

עם זאת, לרשות שיקול דעת מנהלי רחב לקבוע את דרך פעולתה ולצורך כך היא מתקינה נהלים וסדרי עבודה כראות עיניה ובהתאם לאילוציה. סבירות ההסמכה, ההחלטה, או חוקיותו של הנוהל אינן שאלות שעומדות לדיון.

ייתכן שראוי היה שההסמכה של קצין האח"מ בתחנה תיעשה בכתב, אולם העובדה שנעשתה בע"פ, ע"פ הפסיקה, אין בה כדי לפגוע בתקינות המנהלית של ההחלטה, בוודאי לא בצורה היורדת לשורשו של עניין.

אם כן, ההחלטה בערר ניתנה בסמכות ובהתאם לנוהל הטיפול בעררים, שכן היא התקבלה על ידי מי שהוסמך לכך ע"י קצין האח"מ המחוזי, דהיינו- קצין האח"מ בתחנה.

12. יתרה מכך: אף אם הייתי קובעת כי נפל פגם בהסמכה בע"פ, עדיין אין בפגם זה כדי לקבוע כי ההחלטה בטלה מעיקרא וכי יש בה כדי להביא לבטלות כתב האישום.

בע"א 2518/02 ד"ר בנסון סמיון נ' שר הבריאות, פ"ד נז(1), 778, עמ' 784-785 (2003), נאמרו הדברים הבאים, אמנם בקשר לפגם בהרכב וועדה, אולם הדברים יפים גם בענייננו:

"נפקותו של הפגם בעניין ההרכב החסר צריכה להיקבע על פי נסיבות העניין, תוך שקילה, בין היתר של חומרת הפגם, העוול שנגרם בהפרה ואינטרסים נוספים... ניתן גם לבחון את זהות הגוף ומעמדו, את סוג ההליך ואת הפרוצדורה הקבועה לדיון בו. "

בענייננו, ההחלטה התקבלה על ידי קצין האח"מ בתחנה, במקום קצין האח"מ המחוזי. אין מדובר בעובד זוטר אקראי. כמו כן, לא מצאתי כי מדובר בפגם חמור או בעוול שנגרם לנאשם כתוצאה מכך.

בנסיבות אלה, אף לו הייתי קובעת כי נפל פגם במעשה המנהלי, הרי שאין בו כדי להגיע לכדי פגם המביא לבטלות כתב האישום.

הדין המנהלי הכללי

13. מעבר לאמור לעיל, לקצין האח"מ בתחנה ישנו מקור נורמטיבי נוסף לקבלת ההחלטה לפתיחה מחודשת של תיק החקירה, מכוח חוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 והדין המנהלי הכללי, כפי שפורשו בפסיקה. נפסק בבג"ץ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.6.1987) (להלן: "עניין דותן", בפסקה 3) כי:

"זכות הערר נוצרה כדי לתת למתלונן אפשרות להעלות טענות נגד סגירת ההליכים, אשר בהם היה הוא הגורם הפותח. אין לה זיקה לזכותו ולסמכותו של התובע לעיין מחדש בהחלטה שלו או של תובע הכפוף לו ולהורות, בניגוד להחלטה קודמת בדבר סגירה, על הגשת כתב-אישום. זוהי סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לגבי תיק שנסגר על-ידי תובע אחר, זוהי גם סמכותו של דרג תביעתי ממונה אחר לגבי החלטת דרג תביעתי הכפוף לו, וזוהי גם סמכותו של מי שהחליט בעניין מעיקרו." (ההדגשה שלי, ע.ה.)

ליישום ההלכה ראו למשל ע"פ (חי') 2015/01 מדינת ישראל נ' אלרואי, (15.3.2001) וכן החלטת ביהמ"ש העליון ברע"פ 2980/01 אלרואי נ' מדינת ישראל (13.5.2001) - הבקשה לרשות ערעור נדחתה ; ת.פ. (פתח תקווה) 35005-11-17 נחמני נ' מדינת ישראל (15.5.18); ע"פ (ת"א)545/98‏‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' אלון פינקלשטיין (30.6.99) ; ת"פ (שלום חיפה) 508-12-18 מדינת ישראל נ' גלר (3.8.20).

מכל האמור לעיל עולה, כי הגוף שסגר את תיק החקירה, דהיינו קצין האח"מ בתחנה, מוסמך לעיין מחדש בהחלטתו ולהורות על פתיחתו מחדש (בין אם לאחר הגשת ערר ובין אם ביוזמתו).

לאור האמור, הטענה כי ההחלטה בערר ניתנה בחוסר סמכות- נדחית.

לסיכום

לאור הנימוקים שהובאו לעיל, דין הבקשה, על שני ראשיה- להידחות.

בדיון הקבוע ביום 3.2.26 יינתן מענה לכתב האישום.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ח' שבט תשפ"ו, 26 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.