­­לפני: כבוד השופט גיא אבנון

המאשימה:  מדינת ישראל

  באמצעות תביעות משטרת ישראל

  נ ג ד

הנאשמת: קארין רחל פוזננטק

בשם המאשימה: עו"ד עדי בן חיים ועו"ד מור בר

בשם הנאשמת:  עו"ד ענת קירשנברג

פסק דין

  בהכרעת דין מיום 12.5.25 הורשעה הנאשמת בהתאם להודאתה בכתב אישום מתוקן בתקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). במסגרת ההסדר, אליו הגיעו הצדדים לאחר שבדיון קודם נשמעו שלושה מעדי התביעה לרבות המתלוננת, הופנתה הנאשמת לקבלת תסקיר מבחן, אשר נועד לבחון, בין השאר, אפשרות לביטול ההרשעה.

1. מכתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 15.4.23 בשעה 9:00 לערך שהו הנאשמת והמתלוננת, גב' ד"א, ילידת 1953, בבית הכנסת ברחוב גורדון 8 בנתניה. בשלב מסוים התפתח ויכוח בין השתיים, שלהן היכרות מוקדמת, על רקע רצונה של הנאשמת כי המתלוננת תשמור על שקט במהלך התפילה. והמתלוננת התקרבה לעבר הנאשמת. או אז, כשהנאשמת בכיסאה, היא דחפה את המתלוננת בחזה באמצעות ידיה, וזו נפלה ארצה על גבה ונחבטה בגבה ובראשה. כתוצאה מהנפילה נגרמו למתלוננת קרעים ברצועת כתף ימין: קרע מלא מסיבי באורך 1.8 ס"מ וקרע חלקי באורך 1.7 ס"מ.

2. תסקיר המבחן יובא בתמצית, על מנת לצמצם את הפגיעה בצנעת הפרט. הנאשמת בת 42, נעדרת הרשעות קודמות, נשואה בשנית ואם לפעוט, מקיימת אורח חיים דתי, ומתגוררת עם משפחתה בנתניה. היא בוגרת 12 שנות לימוד, ביצעה שירות צבאי מלא בתחום המחשבים, וקצינת המבחן התרשמה כי לאורך השנים גילתה תפקוד תעסוקתי תקין ועקבי. כיום היא עובדת בשירות לקוחות בחברה קבלנית של חברת אמזון האמריקאית (הוצגו אסמכתאות לקצינת המבחן). שנות ילדותה והתבגרותה התאפיינו בטלטלות קשות שהשפיעו ומשפיעות על כל מסלול חייה, ולהתרשמותה של קצינת המבחן, אף עמדו ברקע לקשר בין הנאשמת והמתלוננת. לא אפרט ואפנה לפסקה האחרונה בעמ' 1 לתסקיר ותחילת עמ' 2.

  בגיל 25 חזרה בתשובה, וכעבור שנים אחדות נישאה בעקבות שידוך לגבר שהיה מבוגר ממנה בעשור. הנאשמת תיארה זוגיות מורכבת ופוגענית, ממנה יצאה בשן ועין בחלוף כשלוש כשנים. אפנה לפסקה השנייה בעמ' 2 לתסקיר.

  לאחר גירושיה חוותה הנאשמת תחושות בדידות, אשר התעצמו לדבריה בהינתן אורח חייה הדתי. בתקופה זו נוצר הקשר עם המתלוננת. השתיים הכירו בבית הכנסת בו התפללו. המתלוננת החלה להזמינה לביתה בארוחות שישי ובחגים, והן התקרבו זו לזו משל היו בנות משפחה. לפני כשלוש שנים הכירה את בעלה דהיום, המבוגר ממנה בחמש שנים, ולו שישה ילדים מנישואים קודמים, המתגוררים עם אימם.

  הנאשמת קיבלה אחריות מלאה על מעשה העבירה. קצינת המבחן התרשמה כי הנאשמת מתייסרת על האופן האלים בו הגיבה, תוך בחינה מעמיקה וביקורתית של התנהגותה ותחושותיה במהלך האירוע. לדבריה, הקשר בין השתיים נותק סביב היכרותה את מי שלימים הפך לבעלה. הנאשמת חשה פגועה מהמתלוננת, שנהגה להטיח בה אמירות פוגעניות כשהיו נפגשות בבית הכנסת. ביום האירוע התפתח ביניהן ויכוח, והנאשמת דחפה את המתלוננת לאחר שחשה מושפלת מהאופן בו דיברה אליה. להערכתה של קצינת המבחן, התפרצותה האלימה של הנאשמת נבעה מנטייתה לאגור כעסים, והיא הציעה לה להשתלב בטיפול, על מנת להעמיק אודות דפוסי התנהגותה, ולסייע לה לרכוש כלים לוויסות. הנאשמת הביעה נכונות להשתלב בטיפול.

  קצינת המבחן העריכה, כי האירועים הטראומתיים שחוותה הנאשמת מאז ילדותה, על ידי הגורמים הקרובים לה ביותר, השפיעו על התפתחות אישיותה ומסבים לה קשיים גם כיום, כמפורט בפסקה אחרונה בעמ' 3 לתסקיר. על רקע זה התפתח הקשר בין המתלוננת והנאשמת, כמעין תחליף לקשר בין אם ובתה. להערכתה של קצינת המבחן, האירוע האימפולסיבי העומד בבסיס כתב האישום התרחש בשל נטייתה של הנאשמת לאגירת כעסים. בצד זאת, המדובר במעשה חריג לאורחות חייה, המאופיינים בתפקוד תקין בכל המישורים ובכל המסגרות. קצינת המבחן בחנה את גורמי הסיכון לעבריינות ואת גורמי הסיכוי לשיקום, והעריכה כי קיים סיכון נמוך להישנותה של התנהגות אלימה במידת חומרה נמוכה. משכך, ומבלי להתעלם מחומרה העבירה בה הורשעה הנאשמת, המליצה להעדיף את הפן הטיפולי-שיקומי, ולהטיל עליה צו מבחן למשך שנה, במסגרתו תשתלב בטיפול של שיחות בשירות המבחן, במטרה להקנות לה כלים לוויסות תחושותיה ודחפיה במצבים קונפליקטואליים.

  קצינת המבחן הוסיפה ובחנה את שאלת ההרשעה. הנאשמת הביעה חששה מפני אובדן מקור פרנסתה בחברה בה היא עובדת, שבה היעדר רישום פלילי הוא משום תנאי סף. כן ביטאה תחושת פגיעה בדימויה העצמי החיובי כאזרחית שומרת חוק, וחשש מפני הכתמת שמה. בהתחשב באלו, בשילוב נתוניה האישיים שפורטו בתסקיר, נטילת האחריות המלאה, הערכת הסיכון הנמוכה כשהנאשמת אינה מאופיינת בדפוסים אלימים מושרשים, והערכתה של קצינת המבחן שהנאשמת תיפגע בעבודתה ובפרנסתה, המליצה על ביטול ההרשעה בצד הטלת ענישה מוחשית בדרך של ביצוע של"צ בהיקף 140 שעות. קצינת המבחן סברה כי יש בכך להוות חלופת ענישה חינוכית ושיקומית, אותה תוכל הנאשמת לבצע למען אוכלוסייה נזקקת. להערכתה, תרומה לחברה בדרך זו תשמש מעין פיצוי על הנזק והפגיעה שהסבה, והדבר יפחית את הסיכון (הנמוך ממילא) להישנות ביצוע עבירות.

3. בפתח ישיבת הטיעונים לעונש הגישה המאשימה תעודות רפואיות של המתלוננת (עת/1, עת/2), וזו העידה באשר לתוצאות תקיפתה: "אני עוברת סבל נוראי והחמרה במצב הרפואי והנפשי שלי. לאחר שהיה הכרעת הדין אני עברתי סבל נוראי וכאבים נוראיים בצוואר, שריפה, התפשטות לכתפיים ולשכמות. אני עברתי ממש ייסורים וכאבי ראש וזרמים בידיים ואז עברתי סיטי כי ברנטגן שהגשתי בתלונה שלי לא ראו את הסבל שאני עוברת, לא היו ממצאים. עכשיו יש בידי סיטי בדיקת סיטי של פריצת 4 בלט דיסק ובקע בחוליות של הצוואר והכאבים האלה מגבילים אותי שאני לא יכולה להזיז את הראש, ימינה שמאלה ולהרים את הראש למעלה ובנוסף לכך גם המצב בכתף ימין החמיר שהקרעים ברצועות של הכתף החמירו מ-1.7 ל-1.4 והגבלה של התנועה של היד בכאבים עזים בתפקוד יום יומי שלי. לא יכולה לתפקד בין לבין. דברים בתפקוד יום יומי בפעולות מינימליות וגם העניין הזה של השורש כף היד שהעצם הזה יצאה לי החוצה ולא יכולה לסובב את היד וכל מה שקשור בתנועה ובתפקוד ועייפות מכאבים. אני כבר עייפה מהכאבים. אני מוגבלת בהתנהלות של החיים שלי היומיומיים לא יכולה לנסוע לבקר את הנכדים שלי שהייתי אמורה לעזור להם, אז כל החופש שלי היום יומי בכלל והחיים שלי הפכו לחיים בהגבלה בלתי נסבלים מהכאבים. מרוב משככי כאבים כל הרגליים שלי מלאו פצעים. אני כבר לא יכולה אין לי תנוחה בלילה ולא יכולה לישון שינה נורמלית". כשב"כ הנאשמת הפנתה אותה לכך שמתעודה רפואית מחודש מאי 2025 עולה כי הקרע בכתף ימין הצטמצם, השיבה בכעס: "איך הצטמצם? איפה הצטמצם?".

4. ב"כ המאשימה עמדה על הערכים המוגנים בהם פגעה הנאשמת, ועל חובתה של החברה להגן באופן מוגבר על אוכלוסיות פגיעות דוגמת המתלוננת. בהתאמה, פוטנציאל הנזק גבוה יותר מאשר בקורבנות עבירה שאינם קשישים. ב"כ המאשימה הפנתה לנסיבות ביצוע העבירה, בפעולה אגרסיבית שנעשתה מתוך חוסר סבלנות, בהמשך להיכרות מוקדמת ממושכת של הנאשמת והמתלוננת, כשתחת מציאת פתרון בדרכי שלום, בחרה לדחוף את המתלוננת כשזו לא נענתה לדרישתה לשמור על שקט במהלך התפילה. לדבריה, פוטנציאל הנזק התממש, כעולה מעדותה של המתלוננת אודות החמרה במצבה. ב"כ המאשימה הגישה פסיקה לתמיכה בטיעוניה, וביקשה לקבוע את מתחם העונש בין 18-9 חודשי מאסר בפועל.

  ב"כ המאשימה הדגישה כי הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, הבשיל לאחר שנשמעו מרבית עדי התביעה ובהם המתלוננת. לטענתה, עניינה של הנאשמת אינו מתאים לביטול הרשעה, לא בבחינת נסיבות ביצוע העבירה, המחייבת מדיניות ענישה מרתיעה לצורך מיגור תופעת האלימות והוקעתה, ולא בבחינת הנזק שייגרם לנאשמת כתוצאה מהותרת הרשעתה על כנה. היא ביקשה לגזור את עונשה של הנאשמת בתחתית המתחם לו עתרה, ל-9 חודשי מאסר בפועל אותם תוכל לרצות בעבודות שירות בכפוף לחוו"ד הממונה, מאסר על-תנאי, התחייבות ופיצוי "משמעותי" למתלוננת.

5. ב"כ הנאשמת עמדה מצדה על נסיבות ביצוע העבירה, אשר בוצעה ללא תכנון מוקדם, במהלך מפגש אקראי בין הנאשמת והמתלוננת בבית הכנסת. היא ביקשה לשקול בזהירות ובכובד ראש את נסיבותיה האישיות הרגישות והמורכבות של הנאשמת, כפי שפורטו בתסקיר המבחן, אשר עמדו ברקע לקשר בינה לבין המתלוננת, כמו גם את העובדה שמדובר במופע אלימות יחיד וחריג לאורחות חייה של הנאשמת, אשר "נושאת בנפשה ובגופה צלקות", אותן ביקשה לא לפרט מחמת צנעת הפרט, תוך הפניה לתוכן התסקיר. למרות נתוני הפתיחה הקשים, והטראומות שחוותה בחייה למן ילדותה, הצליחה הנאשמת להתפתח ולנהל אורח חיים נורמטיבי, שירתה בצה"ל, עובדת כל חייה באופן רציף, נשואה ואם לפעוט. ב"כ הנאשמת הסבירה כי עובר לדיון התלבטה בצוותא עם הנאשמת האם נכון לפנות למעסיקה לקבלת עמדתו באשר לאפשרות המשך העסקתה, ככל שהרשעתה תישאר על כנה. סופו של דבר העריכו השתיים כי פנייה כאמור עלולה להוביל לפיטוריה של הנאשמת לאלתר, והחליטו להימנע מכך. ב"כ הנאשמת הפנתה לאסופת פסקי דין לתמיכה בטיעוניה, וביקשה לאמץ את המלצת שירות המבחן, תוך מתן משקל למקבילית הכוחות בין חומרת העבירה בנסיבותיה, לבין נתוניה האישיים של הנאשמת.

6. הנאשמת הביעה צער וחרטה על מעשיה. לדבריה, חשה מותקפת בשל האופן בו המתלוננת התייחסה אליה, אך מודעת לכך שנהגה באופן פסול. היא שיתפה בדמעות כי בעלה הלום קרב, ובעקבות 7.10.23 מצבו התדרדר והוא נאלץ להפסיק לעבוד, באופן שמאז משמשת הנאשמת כמפרנסת יחידה. כן סיפרה כי בעקבות האירוע נפגעו חיי החברה שלה אנושות: "אין לי יותר חברות מבית הכנסת ולא יכולה להתקרב לבית הכנסת". לדבריה, "היה מקום שנתתי לד' זה בגלל שהייתי קטנה אז לא היה לי דמות אם בחיים ונתתי לה את כל הכבוד הזה והיא פגעה בי בצורה מאוד קשה שהתייחסה אלי".

דיון

7. מעשי אלימות כאמצעי לפתרון מחלוקות ראויים להוקעה וגינוי, קל וחומר כשהם מופנים כלפי גורמים חלשים בחברה, בן בנו של קל וחומר כשהקורבן קשיש, שפוטנציאל הפגיעה בו כבד. אם בכך לא די, הרי שהמחוקק מצא לקבוע בחוק הוראות המקימות משנה חומרה לעבירת תקיפת זקן, בהגדרתם של שני מאפיינים ייחודיים. האחד, ענישה מרבית חמורה יותר מעבירה דומה שבוצעה כלפי קורבן שאיננו "זקן" (עד 5 שנות מאסר בגין תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין, לעומת 3 שנות מאסר בגין עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין). השני, בהיעדר טעמים מיוחדים לא יוטל עונש מאסר שכולו על תנאי (סעיף 368ו(ד) לחוק העונשין).

מכאן, תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש מצדיקה הטלת עונש מוחשי וכבד יותר מזה שהיה ראוי להשית בגין עבירה דומה שבוצעה כלפי קורבן שאיננו זקן. שיקולי ההחמרה בענישה, אשר נועדו לבטא הן את עקרון ההלימה והן את עקרון ההרתעה, למען יראו וייראו, עיקרם בשניים: ראשית, בשל פער הכוחות בין התוקף לקורבנו, נפגע "זקן" הוא לרוב חלש פיזית באופן משמעותי מן התוקף, וקשה לו להתמודד ולהגן על עצמו. שנית, פוטנציאל הנזק אצל אנשים מבוגרים גבוה יותר מאשר אצל צעירים.

8. מבלי למעט מהקביעות דלעיל, על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, על נסיבותיו הייחודיות, הן של המעשה והן של העושה. כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, הנאשמת דחפה את המתלוננת, אשר כתוצאה מכך נפלה לאחור ונחבלה. הנאשמת פעלה באימפולסיביות, מבלי להתחשב בתוצאות האפשריות של המעשה. גילה של המתלוננת, בת 70 במועד האירוע, מלמד על פוטנציאל נזק גבוה, אשר התגבש כעולה מתוצאות התקיפה. לקולה התחשבתי בנתונים הבאים: מעשה התקיפה לא היה מתוכנן; התקיפה התמצתה בדחיפה יחידה של המתלוננת; דחיפה "רגילה" ולא כזו שנעשתה בחוזקה; אקט בודד; ללא שותפים; ללא שימוש בחפצים; ללא ניסיון להמשיך את האירוע או להסלימו; ללא אלימות מילולית שקדמה לו, כזו שיכולה ללמד על תהליך מתפתח; אמנם, התקיפה בוצעה בהמשך לוויכוח בין הנאשמת והמתלוננת, על רקע בקשתה של הנאשמת מהמתלוננת לשמור על שקט במהלך התפילה בבית הכנסת, אלא שדווקא המתלוננת היא שהתקרבה לעבר הנאשמת, והדחיפה בוצעה בעוד הנאשמת יושבת במקומה. אוסיף, שכעולה מעדותה של המתלוננת, היא התכופפה לעברה של הנאשמת בטרם נדחפה, נתון שאינו חלק מכתב האישום המתוקן, אך מתיישב במדויק עם הנסיבות המפורטות בו, ואף עם דבריה של הנאשמת לקצינת המבחן, לפיהם דחפה את המתלוננת בעת שחשה מושפלת מהאופן בו זו דיברה אליה.

עוד בהקשר זה אציין את התרשמותי מהמתלוננת, הן בעדותה במהלך שמיעת ההוכחות, והן מדבריה לעונש. כעולה מעדותה, המתלוננת נהגה להזמין את הנאשמת לארוחות בביתה בשבתות ובחגים במשך כשלוש שנים, עת זו הגיעה כחברה חדשה בקהילת המתפללים בבית הכנסת, כשהיא לבדה וללא משפחה תומכת. המתלוננת, מנגד, שימשה, ועודה משמשת, לדבריה, כרבנית בית הכנסת, דמות חשובה ומרכזית בקהילה. למרבה הצער, במהלך התקופה סר חינה של הנאשמת בעיניי המתלוננת, לאחר שסברה כי זו אינה נוהגת בצניעות הנדרשת מבעלת תשובה. ניכרו בעדותה של המתלוננת מאמציה להפגין את הפער בין טוב ליבה כלפי הנאשמת, למול כפיות הטובה שזו הפגינה כלפיה. עוד התרשמתי מניסיונותיה של המתלוננת להעצים ולהדגיש את עוצמת הפגיעה בה, תוך הוספה ופירוט של נזקים שלא בא זכרם בכתב האישום (ויודגש: אין הבדל בין הנזק המפורט בכתב האישום המקורי לזה שבכתב האישום המתוקן).

החבלות שנגרמו למתלוננת כתוצאה מהתקיפה: קרעים ברצועה בכתף ימין - קרע מלא מסיבי באורך 1.8 ס"מ וקרע חלקי באורך 1.7 ס"מ. ממסמכים שהוגשו בשלב הטיעונים לעונש עולה, כי בחלוף הזמן אין עוד אינדיקציה לקרע החלקי, ואילו הקרע המלא הצטמצם קמעה באורכו, ועומד עתה על 1.4 ס"מ, נוסף להסתיידויות עד 0.2 ס"מ בגיד הכתף (עת/1 - בדיקה רפואית מיום 27.5.25 בהמשך לבדיקת אולטרסאונד מיום 29.4.25). אלא שהמתלוננת, בעדותה לפניי במשפט ובשלב הטיעונים לעונש, בחרה להעצים במידה ניכרת את הנזק שנגרם לה, לטענתה, כתוצאה מנפילתה. היא הלינה על סדרת פגיעות, להן לא היה זכר בבדיקותיה בסמוך לאירוע. אם כבר, מהתיעוד הרפואי שהגישה המאשימה בטיעוניה לעונש (עת/2) עולה כי המתלוננת מוכרת כמי שסובלת מפיברומיאלגיה, מחלה כרונית העשויה להתיישב עם תיאורי הכאבים מהם היא סובלת, לדבריה. כמו כן, בעדותה במשפט שיתפה המתלוננת כי בחודשים שלפני התקיפה חשה "זרמים", ובדיקה שערכה העלתה שינוי במבנה בחוליה (פר' מיום 7.5.25 עמ' 87). ממצאים אלה מתיישבים עם התרשמותי מהאופן בו בחרה המתלוננת להציג את תוצאות התקיפה. ויודגש: אינני מקל ראש בעוצמת הפגיעה, אך דומני שהמתלוננת מעצימה את חומרתה, בד בבד עם ניסיונה להציג את הנאשמת כדמות נקלית שאינה יודעת להכיר תודה למיטיבתה - המתלוננת, ומשיבה לה רעה תחת טובה. עוד בהקשר זה: המתלוננת שיתפה בעדותה, כי מייד לאחר האירוע בבית הכנסת כינתה את הנאשמת קבל עם ועדה בכינוי מופקרת (פר' מיום 7.5.25 עמ' 105), באופן המתיישב עם דבריה של הנאשמת לקצינת המבחן, באשר לאופן המבזה שנהגה בה המתלוננת.

9. עיינתי בפסקי הדין שהציגו הצדדים, שחלקם יובאו להלן, ואפנה לפסקי דין נוספים, בכפוף להבדלים בנסיבות:

  (-) רע"פ 6090/23 ולד דלינסקי נ' מדינת ישראל (16.8.23). הוגש בידי המאשימה. המבקש הורשע בבית משפט השלום במיוחס לו בשני כתבי אישום, האחד בעבירת איומים והאחר בעבירות תקיפה סתם כלפי גבר בן 68, ותקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש כלפי גבר בן 71. באישום החמור מבין השניים דחף המבקש קורבן אחד בראשו וידיו והיכה באגרוף בפניו, בשל כך שהלה העיר לו על כך שחנה בחניית נכים. המתלונן המבוגר יותר העיר למבקש על התנהגותו וניסה לצלם את מכוניתו. בתגובה, הלה, בעודו אוחז בבתו התינוקת, ניסה לקחת מהמתלונן את הטלפון וסטר בפניו כך שמשקפיו נפלו. זה בתגובה ניסה לבעוט במבקש, אשר התחמק, הכניס את בתו לרכב, רץ לעבר המתלונן, דחפו והיכה באגרוף בפניו, בעוצמה שהפילה אותו לארץ. בהמשך תקף פעם נוספת את המתלונן הראשון, והפילו על המבוגר יותר, ואח"כ דחף אותו פעם נוספת, וירק על המתלונן המבוגר, שסבל כתוצאה מהתקיפה מחבלות באוזנו ובמפרק הלסת. בית משפט השלום קבע מתחמי עונש נפרדים. לעבירת האיומים, בין מאסר על-תנאי ל-8 חודשי מאסר בפועל, ולעבירות התקיפה בין מספר חודשי מאסר ל-18 חודשי מאסר בפועל. המבקש, נעדר הרשעות קודמות, ומנגד שירות המבחן לא בא בעניינו בהמלצה, נדון למאסר בפועל בן 10 חודשים ועונשים נלווים. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, וכך גם בקשתו לרשות ערעור, תוך שבית המשפט העליון עמד על האופן בו פתח בפרץ אלימות כלפי שני אנשים מבוגרים, אך בשל הערה באשר לאופן שבו החנה את מכוניתו.

(-) רע"פ 2678/20 אסף רחמים נ' מדינת ישראל (27.4.20). הוגש בידי המאשימה. המבקש הורשע בהתאם להודאתו בכתב אישום מתוקן בתקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין, לאחר שהיכה בפניה של אישה כבת שמונים, כשכתוצאה מכך נגרמו לה סימני חבלה של כחלון ורגישות בגשר האף ונשברו משקפיה. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה בין מספר חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל, וגזר על המבקש (שלחובתו הרשעות קודמות ותסקיר שלילי) 10 חודשי מאסר בפועל. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה, וכך גם בקשתו לרשות ערעור.

  (-) ע"פ 6258/18 ויאצ'סלב קפקוב נ' מדינת ישראל (24.1.19). המערער הורשע בהתאם להודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות הדחה בעדות לפי סעיף 246(ב) לחוק העונשין ותקיפת זקן לפי סעיף 368ו לחוק העונשין, ככל הנראה תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי ס"ק (א). המערער והמתלוננת - שניהם זקנים שהתגוררו בדיור מוגן, והמתלוננת אמורה הייתה להעיד כנגדו במשפט פלילי. על רקע זה נכנס המערער לדירתה בשעה שהייתה בחדר השירותים ותחתוניה מופשלים, משך אותה בשערות ראשה, היכה וחנק אותה, דחף שלט טלוויזיה לפיה וגידף אותה, והכל כדי להניא אותה מלמסור עדות כנגדו. בית המשפט המחוזי עמד על מגוון נסיבות לחומרה: תכנון מוקדם, אלמנטים משפילים, פגיעה פיזית ונפשית במתלוננת, פוטנציאל נזק חמור. כן נלקח בחשבון כתב אישום התלוי כנגד המערער, ולקולה נזקפו גילו המבוגר, נסיבות חייו הקשות, הודאתו, הפקדת פיצוי מראש ועוד. המערער נדון למאסר בפועל למשך 10 חודשים, וערעורו לבית המשפט העליון נדחה.

(-) רע"פ 3163/17 יואב שבח נ' מדינת ישראל (19.6.17). הוגש בידי המאשימה. המבקש הורשע בהתאם להודאתו בכתב אישום מתוקן בתקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין, לאחר שהיכה את המתלונן באגרוף בפניו, נשך באצבעו ובעט בברכו עד אשר נפל לארץ. כתוצאה מהאירוע נחבל המתלונן בקרסולו, בסמוך לעינו ובאצבעו, והוא נזקק לטיפול רפואי. בית משפט השלום קבע מתחם עונש בין מאסר קצר לריצוי בדרך של עבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל, וגזר על המבקש 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. ערעור המדינה התקבל. בית המשפט המחוזי עמד על עברו הפלילי המכביד של המבקש, שלחובתו הרשעות רבות לרבות בעבירות אלימות ואיומים, הוא ביצע את מעשיו בעוד שני כתבי אישום אחרים תלויים ועומדים כנגדו, ומאז המקרה הספיק לבצע שתי עבירות נוספות. לפיכך הועמד העונש על 10 חודשי מאסר, בגילום העיקרון לפיו אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשם. בקשת המבקש לרשות ערעור נדחתה.

(-) רע"פ 4844/15 יום טוב גלבוע נ' מדינת ישראל (16.7.15). המבקש הורשע לאחר ניהול משפט בתקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין. על רקע ויכוח בגין דמי נסיעה במונית תקף המבקש את נהג המונית בכך שמשך מכיסו מכשיר טלפון ודחף אותו לאחור. כתוצאה מכך נפל המתלונן ארצה ונגרמו לו חבלות: פצע מדמם באצבע יד שמאל, רגישות בצלעות, חתך שטחי במרפק יד ימין, פצע שפשוף בגב יד ימין ופצעים מעל הברכיים בשתי הרגליים. בית משפט השלום קבע מתחם ענישה בין מספר חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות לבין 10 חודשי מאסר בפועל, וגזר על המבקש 3 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועונשים נלווים. ערעורו לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון התמקדו בהכרעת הדין, ושניהם נדחו.

(-) עפ"ג (חיפה) 19347-03-16 נדב טל נ' מדינת ישראל (3.4.16). המערער הורשע בהתאם להודאתו בתקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין. לאחר שהמערער חנה את מכוניתו בחניית נכים, הגיע למקום המתלונן והעיר לו. המערער יצא מרכבו ודחף את המתלונן בחוזקה, כך שהאחרון נפל ונחבט ברצפה, ומשביקש המתלונן לקום, שב ודחפו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן נפיחות ברגל ימין באזור הברך והמותן, נפיחות קלה בשורש כף יד שמאל, שטף דם באמצע כף יד שמאל, רגישות בצלעות בשני הצדדים והגבלה בשורש כף יד שמאלית. שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעת המערער, וכך עתרה ההגנה. התביעה מצדה עמדה על הרשעתו של המערער, וביקשה להסתפק בענישה צופה פני עתיד בצד רכיבים כספיים. בית משפט השלום הרשיע את המערער, קבע מתחם עונש בין מספר חודשי מאסר לבין 10 חודשי מאסר בפועל, ובהינתן עמדת המדינה ונתוניו החיוביים של המערער, גזר עליו 4 חודשי מאסר על-תנאי, קנס ופיצויים. ערעורו של המערער כנגד הרשעתו בדין נדחה בבית המשפט המחוזי.

  (-) עפ"ג (מרכז-לוד) 17581-08-11 טמיר נ' מדינת ישראל (20.12.11). המערער הורשע לאחר ניהול משפט בתקיפת זקן הגורמת חבלה חמורה, לפי סעיף 368ו(ב) לחוק העונשין. על רקע ויכוח במרכול דחף המערער את המתלונן (קשיש בן כ-80) לארץ ועזב את המקום מבלי לסייע לו, למרות שהאחרון לא הצליח לקום בכוחות עצמו. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלונן שבר באגן ושריטות בפנים וביד. הוא אושפז לתקופה ממושכת ונזקק להליך שיקומי ארוך. בית משפט השלום גזר על המערער 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. בית המשפט המחוזי עמד על כך ש"מדובר באירוע קצר, רגעי, ספונטאני ובלתי מתוכנן", על הצער שהביע המערער ונסיבותיו האישיות, קיבל את הערעור והעמיד את העונש על 3 חודשי מאסר בעבודות שירות.

10. בהתחשב בשיקולים עליהם עמדתי ובמדיניות הענישה, אני קובע את מתחם העונש בגין מעשה העבירה שביצעה הנאשמת, בין מאסר על-תנאי בתוספת של"צ, לבין 10 חודשי מאסר בפועל.

11. אילו נדרשתי לקבוע את עונשה של הנאשמת בתוך המתחם, הרי שהמאשימה, ובצדק, סבורה כי ראוי למקם את הנאשמת בתחתיתו של מתחם הענישה. אלא שבשונה מהמאשימה, סבורני כי ראוי לאמץ במקרה זה את המלצת שירות המבחן, לבטל את הרשעתה של הנאשמת, ולהסתפק בצו מבחן בתוספת צו של"צ ופיצויים למתלוננת. אוסיף, כי אף אילו קבעתי מתחם ענישה מחמיר יותר, שמתחיל במספר חודשי מאסר, התוצאה לא הייתה משתנה. אנמק.

12. ככלל, נאשם שאשמתו הוכחה יורשע בדין, למעט מקרים חריגים שבחריגים בהם נמצא יחס שאיננו סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה. ההלכה בשאלת ההימנעות מהרשעה נקבעה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, וכוחה יפה גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין. החלטה לסיים את ההליך ללא הרשעה מותנית בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: הראשון - סוג העבירה מאפשר ביטול ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים, השני - יש להראות כי ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם. הנאשם נדרש להצביע על פגיעה קשה ומוחשית בסיכויי שיקומו ולבסס אותה בראיות.

13. אשר לתנאי הראשון - הן המחוקק והן בתי המשפט מתייחסים בחומרה לעבירה בה הורשעה הנאשמת, וראו פסקה 7 לעיל. בצד זאת, הנסיבות עליהן עמדתי בעת קביעת מתחם העונש, מלמדות כי ענייננו בעבירה ברף חומרה שאיננו גבוה, אשר היא כשלעצמה מאפשרת סיום ההליך ללא כתם של הרשעה. לאירועים חמורים שהסתיימו ללא הרשעה ראו: ע"פ 7668/11 מדינת ישראל נ' נטלי רוסטובצב (24.4.12); ע"פ 9090/00 בעז שניידרמן נ' מדינת ישראל (22.2.01); ע"פ (מחוזי חיפה) 47595-11-23 פרנק ביסמוט נ' מדינת ישראל (15.2.24); עפ"ג (מחוזי ת"א) יוגב פודוגורני נ' מדינת ישראל (7.10.15); עפ"ג (מחוזי חיפה) 25795-01-15 אדוארד מרקוס נ' מדינת ישראל (26.2.15); ת"פ (נתניה) 52926-03-22 מדינת ישראל נ' פלונית (נוסח מצונזר ומותר בפרסום, 1.5.24).

14. אשר לתנאי השני - במקבילית הכוחות שבין חומרת העבירה והכלל המורה להרשיע את מי שביצע עבירות פליליות, לבין הנזק הצפוי להיגרם לנאשמת כתוצאה מהרשעתה בדין, האיזון הראוי מורה להימנע מהרשעה. מהלך חייה של הנאשמת מורכב ביותר. הטראומה המתמשכת שחוותה בשנות ילדותה ונערותה - לא תימחה, אלא תמשיך ותלווה אותה כצל וכחלק בלתי נפרד ממנה במשך כל ימי חייה. לא אפרט אלא אשוב ואפנה לתוכן תסקיר המבחן. למרות נקודת הפתיחה הנמוכה, הצליחה הנאשמת, מתוך תעצומות נפשה, לבחור במסלול חיים נורמטיבי, ולהתמיד בו. היא השלימה 12 שנות לימוד, שירתה שירות צבאי סדיר מלא, ועובדת במשך שנים רבות ביציבות תעסוקתית המלמדת עליה רבות. הנאשמת נקלעה למערכת יחסים קשה ופוגענית בנישואיה הראשונים, מהם הצליחה להיחלץ בכוחות עצמה וחרף היעדר משפחה תומכת. שוב אפנה לתסקיר. למרות קשיים ואכזבות שהיו מנת חלקה במהלך חייה, נישאה הנאשמת בפעם השנייה והקימה תא משפחתי, כשהיא עתה אם לפעוט. גם עתה דרכה אינה סוגה בשושנים. בעלה סובל מפוסט טראומה, אשר התעצמה מאז אירועי 7.10.23, כשבעקבות זאת נאלץ להפסיק לעבוד, והנאשמת מצאה עצמה כמפרנסת יחידה של משפחתה.

קצינת המבחן התרשמה, כי הותרת הרשעתה של הנאשמת על כנה תפגע בה במישרין באופן בלתי מידתי. דעתי דומה. אינני מתעלם מכך שהנאשמת לא הביאה אסמכתאות לכך שתהא צפויה לפיטורים כתוצאה מהרשעתה. ברם, פוטנציאל הפגיעה קיים גם קיים, בפרט בשל כך שהיא מועסקת בידי קבלן משנה עבור חברה אמריקאית, ונקל להניח כי פוטנציאל הסובלנות להעסקת מי שהורשע בפלילים - אינו רב.

בכך לא סגי: מדובר, כאמור, בנאשמת שפועלת כל חייה כדי לסלול לעצמה נתיב נורמטיבי, חרף הטראומות שחוותה, וככזו, היא ראויה להתחשבות מיוחדת של בית המשפט. הנאשמת, בדברה האחרון, הביעה חששה מפני אובדן מקור פרנסתה. בפני קצינת המבחן התייחסה אף לפגיעה שתיגרם לדימויה העצמי החיובי. סבורני כי בהתחשב בנתוניה של הנאשמת, החששות מוצדקים. אזכיר, כי אם חלילה תפר הנאשמת את האמון שבית המשפט נותן בה, לא תעמוד בצו המבחן או צו השל"צ, ניתן יהיה להפקיעם, להרשיעהּ ולגזור את עונשה. במובן זה, החלטת בית המשפט מְשַמֶּרֶת הרתעה שיש בה לחזק את הסיכויים כי הנאשמת תתמיד כהלכה בשיקום.

אוסיף, כי חרף הכלל בדבר החובה להוכיח פגיעה קונקרטית, ניתן להצביע על מקרים בהם בוטלה הרשעה אף בהיעדר אינדיקציה מוחשית ממשית לפגיעה. ראו רע"פ 8215/16 אברהם יצחק נ' מדינת ישראל (29.3.17); ע"פ 4466/13 פורטל נ' מדינת ישראל (22.5.14); רע"פ 3446/10 אלחלים נ' מדינת ישראל (6.4.11); עפ"ג (מחוזי ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20); עפ"ג (מחוזי י"ם) 20164-11-19 מדינת ישראל נ' כהן (8.7.20, לא פורסם). למקרה בו המאשימה הסכימה לביטול הרשעה חרף כך שלא ניתן היה להצביע על נזק מוחשי שייגרם לנאשם ראו ת"פ (שלום רשל"צ) 15351-10-17 מדינת ישראל נ' יניב שוסטר (14.1.19).

15. התוצאה היא שאני מאמץ את המלצת שירות המבחן, ומורה כדלקמן:

א.  הרשעתה של הנאשמת מבוטלת.

ב.  הנאשמת מועמדת בצו מבחן למשך שנה. הוסברה לנאשמת משמעותו של צו המבחן ואפשרות הפקעתו, הרשעתה וגזירת דינה מחדש.

ג. הנאשמת תבצע 140 שעות שירות לתועלת הציבור (של"צ), בהתאם לתוכנית שתוכן ע"י שירות המבחן ותוגש תוך 30 ימים. תז"פ מזכירות. על הנאשמת להשלים את ביצוע השל"צ תוך שנה מהמועד בו תאושר. הוסבר לנאשמת כי אם לא תעשה כן, עשוי בית המשפט להרשיעהּ ולגזור את דינה מחדש.

ד.  הנאשמת תפצה את המתלוננת בסך של 6,000 ₪, אשר ישולם ב-6 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל ביום 10.2.26 ובכל 10 בחודש. לא ישולם איזה מהתשלומים במועדו, תעמוד יתרת הפיצויים לפירעון מיידי.

מוסבר לנאשמת כי ניתן לשלם את הפיצויים כעבור שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה באחת מהדרכים הבאות:

·  כרטיס אשראי באתר המקוון של רשות האכיפה והגביה www.eca.gov.il;

·  מוקד שירות טלפוני בשירות עצמי (מרכז גביה) 35592* או בטלפון 073-2055000;

·  במזומן בכל סניף של בנק דואר בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברים).

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ו, 06 ינואר 2026, במעמד הצדדים.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לשירות המבחן.