יצוין, כי במהלך הדיון, לבקשת הסנגורים קיימתי דיון במעמד צד אחד בנוכחותם בלבד ופרוטוקול דיון זה מצוי בכספת בית המשפט.

בהמשך, קיימתי אף דיון במעמד המאשימה בלבד.

טענות המבקשים בקצרה:

לשיטת המבקשים הגם שאין בידיעה זו כדי לקשור בין המבקשים ובין ביצוע הירי, הרי, כך לטענתם, יש קשר הדוק בין מוסר הידיעה לנשק ולמבצעי הירי.

מכאן, כך לטענת המבקשים, יש חשד ממשי כי מוסר הידיעה הוא או מי מטעמו קשורים לירי וכי הוא מסר את המידע בכדי להפליל את המבקשים בביצועו, או לכל הפחות מדובר בעד חיוני אשר יכול לשפוך אור על נסיבות האירוע ועל זהות מבצע הירי.

לפיכך טענו המבקשים, כי המדובר בראיה חיונית להגנתם אשר משפיעה ישירות על יריעת המחלוקת.

יוער, כי לטענת ב"כ המבקשים יתכן ושרידי הירי אשר נמצאו על הנאשמים מקורם באחרים אשר הכו אותם לאחר התאונה.

טענות המשיבה:

מנגד טענה המשיבה כי דין הבקשה לדחייה.

לטענת ב"כ המשיבה בתיק זה יש 3 זירות: הראשונה, סמוך לבית לעברו בוצע הירי ושם נאספו תרמילים, השנייה, הנה במרחק של 80-90 מטר משם בה התרחשה התאונה , והשלישית, הינה במרחק 30 מטר ממקום קרות התאונה ובה נמצא הנשק.

עוד ציין ב"כ המשיבה, כי השלב בו מבחינים באופנוע במועד המקביל פחות או יותר לשעה בה מתקשר המתלונן ומודיע על ירי לעבר ביתו.

במצב דברים זה, ולאור העובדה כי נהגת הרכב זיהתה את הנשק על הנאשמים הרי, שהמדובר בפרק זמן של כ- 40 שניות מעת ביצוע הירי.

ב"כ המשיבה הוסיף וציין, כי נמצאה התאמה בין הקליעים לנשק וכן, כי על בגדי הנאשמים נמצאו שרידי ירי (על המעיל של אחד מהם ועל מכנסיו של השני).

דיון והכרעה:

זכות העיון של נאשם בחומר החקירה בעניינו מעוגנת בהוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ) והינה נובעת מזכותו להליך פלילי הוגן (ראה לעניין זה: בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ליאורה ברקו [פורסם במאגרים המשפטיים]).

יחד עם זאת, לכלל זה קיימים חריגים הטומנים בחובם אינטרסים נוספים הראויים להגנה כדוגמת הוראת סעיף 45 לפקודה אשר קובע כדלקמן:

"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".

בעת בחינת בקשה להסרת החיסיון, יש לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים: האחד, גילוי האמת המצדיק גילוי כל חומר החקירה לנאשם והשני, האינטרס הציבורי אשר לעיתים חשיפת החומר תוביל לפגיעה בו.

במסגרת ב"ש 838/84 מנחם ליבני ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים]) הותוותה ההלכה בתחום זה:

"..."עשיית צדק" בהקשר זה משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין. על-כן, אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על-פני כל שיקול ביטחוני אפשרי. שום נימוק ביטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה..." (שם, בפסקה 8).

במסגרת בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים], אשר אף במסגרתו דן בית המשפט בבקשה לגילוי ראיה חסויה מכוח הוראות 44(א) לפקודה וקבע, כי בעת הדיון בבקשה יש לבחון את החומר החסוי:

"..."בעיניו של סניגור" המבקש לגלות כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק - כשהיא לעצמה או עם ראיות אחרות - לסייע לנאשם..."

(שם, בפסקה 8).

במסגרת ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים], שם בעמ' 444-445) עמד בית המשפט על המבחן לבחינת חיוניות הראיה החסויה להגנתו של הנאשם:

"...ראיה העשויה לעורר ספק באשמת הנאשם, אם באופן ישיר, על-ידי ביסוס טענות הגנה, ואם בעקיפין, על-ידי כרסום משקלן של ראיות התביעה, היא חיונית להגנת הנאשם. פשוט הוא שחיוניות הראיה נקבעת על סמך בדיקה פרטנית של המקרה הנדון לרבות כתב-האישום, חומר הראיות הכולל וחזית המריבה בין התביעה לנאשם... על-פי אילו אמות-מידה יקבע בית-המשפט את ערכה הפוטנציאלי של עדות חסויה לצורך הכרעה בשאלת חיוניותה?

11. לדעתי, ככלל יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת... גישה זו מתחייבת מעקרון היסוד החוקתי במשפטנו הפלילי, כי אין להרשיע ולהעניש אלא מי שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר. יש לאפשר לנאשם להביא ראיות העשויות לבסס ספק סביר באשמתו.

(שם, פסקאות 10-11 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' דורנר).

כמו כן, ראה לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא (כתוארו אז) א' ברק במסגרת דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' חמדאן [פורסם במאגרים המשפטיים:

"...אכן, ההלכה היא, כפי שנקבעה בפסקי הדין של בית משפט זה, כי בית המשפט יכריע באשר לחיוניותה של עדות חסויה להגנת הנאשם, לפי השאלה, האם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי, שעשוי - לפי קנה מידה אובייקטיבי - לעורר ספק סביר באשמת הנאשם (ראו לדוגמה: בש"פ 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פד"י לח(3) 729; בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4) 766; ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל,פד"י נא(1) 433, 466)... בית המשפט הנחה עצמו לאורה של ההלכה, לפיה החסיון יוסר כאשר קיים פוטנציאל ראייתי בחומר החסוי שעשוי לעורר ספק סביר באשמת הנאשם, וקבע כי בנסיבות העניין המידע שמסרו מוסרי הידיעות עשוי להטיל ספק סביר באשמתו של המשיב ולהביא לזיכויו. למעשה, מבקשת העותרת, כי בית משפט זה יבחן מחדש את החומר החסוי לאור מכלול הראיות ויקבע האם קיים בו פוטנציאל ראייתי שעשוי לעורר ספק סביר באשמתו של המשיב..." (שם, בפסקה 5).

מן הכלל אל הפרט:

מן הטעמים עליהם אעמוד להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כאמור לעיל, בחינת חיוניותה של הראיה החסויה להגנת הנאשם צריכה להתברר לאור מכלול הראיות הרלוונטיות לאירועים נשוא כתב האישום דנן.

בקצרה ייאמר, כי מעיון במכלול הראיות אשר הוצג בפניי התמונה הראייתית הלכאורית המתקבלת הינה כדלקמן:

מתמלול שיחות למוקד 100 של המשטרה עולה כי בשעה 00:43 התקבלה שיחה מהמתלונן לפיה בוצע ירי לעבר ביתו.

מצפיה בסרטון האירוע עולה, כי האופנוע ועליו הנאשמים פונה שמאלה בשעה 23:40:38 והתאונה מתרחשת בשעה 23:40:43, דהיינו, כחמש שניות מעת שהאופנוע ועליו הנאשמים יצא מן הרחוב בו בוצע הירי לעבר ביתו של המתלונן לכביש המצולם.

(זה המקום להעיר כי קיים שוני בין השעות נשוא שיחת הטלפון לשעה הנראית בסרטון ואולם, מבחינת הדקות נראה כי קיימת קורלציה בין מועד ביצוע הירי המשוער למועד ביצוע השיחה למוקד 100, דקות ספורות לאחר מכן).

עוד יצוין, כי במקביל לקרות התאונה, נראה מאן דהוא אשר נצפה בצד הימני של הכביש משליך חפץ לעבר הנאשמים.

מעיון בתצ"א של הזירה עולה, כי המרחק בין ביתו של המתלונן לצומת אליו הגיע הקטנוע ופנה שמאלה הינו 28.78 מטרים ואילו המרחק בין הצומת למקום קרות התאונה הינו 77.99 מטרים, מכאן, כי המרחק אותו נסעו הנאשמים על גבי האופנוע עובר לקרות התאונה הינו כ- 110 מטרים.

במסגרת הודעתה מיום 22.7.25 שעה 13:19 ציינה נהגת הרכב, אשר היה מעורב בתאונה עם האופנוע ועליו הנאשמים, הגב' סמר שיבאנלי, כי אחד מהנאשמים, זה אשר ישב מאחור על הקטנוע החזיק בידיו רובה:

"שאלה: מה החזיקו בידיהם?

תשובה: אחד מהם החזיק רובה וזה היה השני שרכב מאחורה"

(שם, עמ' 2 שורות 32-33).

בהמשך תיארה הנהגת מה ראתה לאחר קרות התאונה:

"שאלה: האם מי שהנהג החזיק משהו בידו?

תשובה: לא ראיתי שהוא החזיק, אני ראיתי רק את הבחור שיש מאחורה ולא יודעת להגיד אם הם החזיקו משהו נוסף"

(שם, עמ' 2 שורות 34-35).

כמו כן, תיארה העדה מה שראתה לאחר קרות התאונה:

"שאלה: את ראית שהשני מחזיק ברובה, את יכולה לתאר לי את הרובה?

תשובה: לא עד כדי כך, ראיתי אותו מחזיק רובה אבל לא ראיתי איך נראית בדיוק אבל אחרי שירדתי מהרכב שלי לבדוק מה קרה, ראיתי שניהם על הרצפה, ראיתי קטנוע על הרצפה, וראיתי את הרובה על הרצפה קרוב מהם".

(שם, עמ' 2 שורות 36-37).

להשלמת התמונה יצוין, כי מדו"ח פעולה אשר ערך השוטר קמחי עולה, כי הוא איתר שני תרמילים של 16Mוהכניס אותם לשקית מטניר מספר K2424541.

ומחוות דעת מומחה הנשק המצויה בתיק עולה, כי שני תרמילים אלה נורו מרובה ה- M16אשר נתפס בעקבות הידיעה המודיעינית נשוא תיק זה.

בנוסף, מחוות דעת מומחה שרידי הירי עולה כי על בגדיהם של הנאשמים ועל הקטנוע בו נסעו נמצאו לכאורה שרידי ירי.

יצוין, כי ער אני לטענות ב"כ המבקשים לעניין חוו"ד אלה, זאת כמובן מבלי להתייחס לעדותן היום ואתמול בפניי של עורכות חוו"ד מעבדת סימנים/נשק.

סיכום ביניים:

מן האמור לעיל עולה, כי התמונה הראייתית הלכאורית הינה כי פרק הזמן למן מועד ביצוע הירי לעבר ביתו של המתלונן ועד לרגע קרות התאונה הינו בן מספר שניות והמרחק הפיזי הינו בסביבות ה- 100 מטרים.

בשים לב לעובדה כי קיימות ראיות לכאוריות לפיהן בעת קרות התאונה היה ברשות אחד מן המבקשים, אשר היו רכובים על האופנוע, רובה וכן, כי התרמילים אשר נמצאו בזירה תואמים לרובה אשר נתפס בהמשך, כמו גם קיומם של שרידי ירי בהיקף כזה או אחר על גבי פרטי לבוש שלהם וסמיכות הזמנים והמיקום לרבות כנצפה בסרטון, אזי ניתן לומר, בזהירות המתבקשת, כי התמונה הראייתית המתקבלת הינה מגובשת לכאורה.

על רקע דברים אלה יש לבחון את השאלה האם גילוי זהותו של המקור אשר סיפר את הידיעה המודיעינית דלעיל עשויה לסייע לנאשמים בהגנתם?

לאחר ששקלתי את השיקולים הצריכים לעניין זה מצאתי כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

ראשית, אף לשיטת הנאשמים אין בתוכן הידיעה המודיעינית כדי לקשור את הנאשמים לביצוע הירי ומשכך, ברי כי נחיצותה להגנתם אינה רבה.

שנית, בשים לב לעובדה שאין חולק כי הנשק אכן "נעלם" מזירת התאונה לאחר שקיימת עדות ראיה לפיה הוא היה בידי אחד מן הנאשמים בעת קרות התאונה ומוטל לידם בסמוך לאחר קרות התאונה, אזי האפשרות כי מוסר הידיעה מפליל את הנאשמים, כטענת ההגנה, הינה רחוקה.

בנסיבות המתוארות לעיל ובעיקר נוכח פרק הזמן הקצר שחלף בין ביצוע הירי ועד קרות התאונה ויתר הנסיבות אשר תוארו לעיל, הרי שלא מצאתי כי יש רלוונטיות אף לזמן ואופן מסירת המידע.

בהקשר זה אעיר, כי אף הטענה לפיה החפץ שנראה מושלך לעבר הנאשמים בסרטון הינו רובה, הנה רחוקה ובלתי סבירה לאור יתר הראיות הלכאוריות אשר הוצגו בפניי.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כאמור על דחיית הבקשה.

ניתנה היום, י"א טבת תשפ"ו, 31 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.