בית המשפט המחוזי בבאר שבע

תפ"ח 70897-07-18 מדינת ישראל נ' FRSGI ט 9088877(עציר)

1

גזר דין

השופט אהרון משניות

א.    כללי

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של רצח לפי סעיף 300 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן גם: החוק). להלן תמצית העובדות שקבענו בהכרעת הדין, בהתאם לראיות שהובאו בפנינו וכמתואר בכתב האישום. בתאריך 3.7.18 לפני חצות הלילה, אירחה שכנתו של הנאשם פיבאן, בפאב שהפעילה בצמוד לביתה, את הנאשם ואת בן דודו אנדיט, וכן שלושה אזרחים אריתריאים נוספים שנמצאים אף הם בארץ מכוח אשרת שהייה זמנית: אסמורום, חאבן ובריאגביר מוהה (להלן: המנוח).

כמפורט בהכרעת הדין, במהלך האירוע שתו הנוכחים אלכוהול, ובשלב מסוים התפתח ויכוח אודות המצב הפוליטי באריתריאה, בין הנאשם ואסמורום מצד אחד, ובין אנדיט, חאבן והמנוח מצד שני. במהלך הוויכוח, חאבן עזב את המקום, וגם הנאשם הלך לביתו שנמצא בסמוך. לאחר עזיבת הנאשם, החלה קטטה בין אסמורום ובין אנדיט, המנוח הפריד בין הניצים והקטטה פסקה. לאחר מכן, אנדיט והמנוח נכנסו חזרה לתוך הפאב ביחד עם פיבאן, ואסמורום נותר לבדו בשביל היציאה מהפאב.

הנאשם שמע בביתו את קולות הקטטה, וגמלה בלבו החלטה להמית את המנוח, ולכן הכין את עצמו לגרום למותו והצטייד בסכין. לצורך ביצוע החלטתו, נטל ממטבח ביתו סכין באורך של כ-30 ס"מ, וחזר לפאב של פיבאן כשהסכין בידו. הנאשם ניגש למנוח שעמד בפתח הפאב ליד פיבאן ונעמד מולו, ולאחר מכן דקר את המנוח בסכין שבידו דקירה אחת בחזה באזור הלב, בכוונה לגרום למותו של המנוח.

לאחר שנדקר, המנוח נכנס לתוך החדר הצמוד לפאב של פיבאן, התמוטט על הרצפה, וסמוך לאחר מכן מת מפצעיו. מותו של המנוח נקבע במקום ע"י פרמדיק של מד"א שהגיע לזירת האירוע, והוא נגרם כתוצאה מפצע דקירה שחדר דרך שרירי בית החזה, קרום הכפורת והלב, שגרם לדימום בחלל הכפורת שסביב הלב ובחלל הצדר משמאל שעוטף את הריאה.

לאחר הדקירה, אנדיט לקח את הסכין מידו של הנאשם והחל להכותו כשהוא אוחז בסכין. פיבאן שראתה את המתרחש, נטלה מידיו של אנדיט את הסכין והשליכה אותו אל גג הבית, ואילו הנאשם ברח מהמקום לתחנת המשטרה הקרובה.

ב.     הראיות לעונש

במסגרת הראיות לעונש הגיש ב"כ הנאשם הסכם סולחה (נ/א) שנערך בשנת 2018 בין משפחתו של הנאשם למשפחת המנוח, והוסיף כי בכוונתו להגיש כעבור ימים אחדים גם מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הרפואי של הנאשם ולפיהם הוא חולה במחלת הסרטן, אולם עד מועד כתיבת גזר הדין, טרם הוגשו המסמכים האמורים, גם לאחר שניתנה ארכה נוספת לכך, אולם ב"כ הנאשם עדכן בעניין זה כי הדבר נובע מעיכוב של שב"ס שאינו בשליטת הנאשם. בנוסף העיד כעד אופי מי שייצג את הנאשם במסגרת הליך אזרחי עו"ד מיכאיל דאוד.

במהלך עדותו העיד העד, כי מלבד השכלתו המשפטית הינו מזרחן וכן מתמחה בדיני הסולחה הערבית "שהרקע שלה משולב נוצרי ומוסלמי הנהוג במזרח התיכון" כלשונו (עמ' 338 ש' 3). העד ציין, כי על אף הריחוק הגאוגרפי של מקום מגוריו מהעיר באר שבע, וממקומות בהם היו מרוכזים האריתריאים שהגיעו לארץ, החל לעזור להם "ולתרום לחברה הזאת" כלשונו. העד ציין עוד, כי הכיר את הנאשם כאשר ייצג אותו בסוף שנת 2012 לאחר שהוא נפגע באצבעו בתאונת עבודה, ובמהלך ההליכים בבית המשפט מסר לו הנאשם, כי הוא כבר הכין את כל הניירת להגירה לקנדה ביחד עם בת זוגו שאיתה הוא מעוניין להתחתן וכי את הכסף שהוא מרוויח מעבודתו בארץ הוא שולח למשפחתו באריתריאה. העד הוסיף, כי הנאשם הגיע לארץ כמו יתר העובדים הזרים במטרה להתפרנס והדגיש שהנאשם הותיר בפניו רושם של אדם מנומס ואדיב שדואג למשפחתו, ואף רצה לעזוב את הארץ כאשר החלו לדבר על גירוש שלא מרצון של העובדים מישראל. באשר לאירוע נשוא כתב האישום, העד ציין כי לא האמין למשמע אוזניו כששמע על מעורבותו של הנאשם באירוע כזה, מפני שהנאשם נתפס בעיניו כאדם מאוד נדיב ומנומס.

העד ציין בעדותו, כי עם היוודע המקרה יצר קשר עם משפחתו של הנאשם ובתור משפחה מאמינה הם פנו לכמרים של העדה באריתריאה, וחרף מצבם הכלכלי הקשה הם הביעו רצון לערוך סולחה ואף הביעו נכונות לשלם את חובם לצד של המנוח ולקהילה. לשם כך גייסה המשפחה סכום של 400,000 ₪, שאותו שילמו למשפחת המנוח. העד ציין כי על פי דיני הסולחה באריתריאה, הסולחה שנעשתה והסכום ששולם מפסיקים את נקמת הדם ומאפשרים למשפחות להינשא אלה באלה, וכן פוטרים את הנאשם מכל אחריות פלילית (עמ' 339 ש' 6).

ג.      תסקיר נפגעי עבירת המתה

בתאריך 20.5.20 התקבל תסקיר נפגעי עבירת המתה במסגרתו נפגשה עורכת התסקיר (להלן: העורכת) עם אביו ועם בן דודו של האב (להלן: בני משפחת המנוח) שנמצאים בארץ באשרת שהייה זמנית. בני משפחת המנוח תיארו בפני עורכת התסקיר את הנסיבות המורכבות של חייהם, לפני ואחרי הגעתם לישראל, וכן תוארה דמותו של המנוח כדמות חיובית, כאדם טוב לב, חברותי, חרוץ ואהוד על סובביו ומעסיקיו. עוד תואר המנוח כמי שנמנע ממעורבות באירועים אלימים, ולהערכתה של העורכת מדובר ברצון להמחיש את הקושי שנובע מהנסיבות הטראגיות והאלימות של מותו של המנוח.

עורכת התסקיר ציינה, כי מאז מותו של המנוח שרוי האב באבל עמוק, חש שבר בחייו, ואובדן בנו הבכור הגביר את תחושת הבדידות בהיותו בעל מערכות תמיכה מצומצמות בישראל, זאת לצד תחושת אשמה על כך שלא הצליח להציל את בנו. עורכת התסקיר התרשמה כי כאבו של האב התעצם, היות וחווה את כאבה של רעייתו וילדיו האבלים וכן את העובדה שרעייתו נאלצה לערוך קבורה לבנה בכוחות עצמה, והוסיפה כי מאז אובדן בנו חווה ירידה משמעותית בתפקודו.

אשר לנזקים העורכת ציינה, כי השיחות עם בני משפחתו של המנוח לוו בכעס, עצב, געגועים וקושי להשלים עם מותו של המנוח. היא הוסיפה, כי בני משפחתו של המנוח מביעים כעס כלפי הנאשם ובני משפחתו, ולדבריהם בני משפחתו של הנאשם הגיעו במהלך האבל וביקשו מחילה, כשלטענתם הרקע הוא חששם מפני מעשי נקמה.

בני משפחתו של המנוח ביקשו להדגיש בפני עורכת התסקיר כי הרקע לרצח הינו פוליטי היות ובשונה מהמנוח, הנאשם נמנה על קבוצה יריבה שחבריה תומכים בשלטון באריתריאה. בנוסף, ציינו בני משפחתו של המנוח את החשיבות שהם מייחסים לנוכחותם בדיונים בבית המשפט, ולכן הם הגיעו לדיונים על אף הקושי הנעוץ במפגש עם הנאשם, שהצריך מהם משאבים רגשיים לצד התארגנות לוגיסטית וכלכלית מול מעסיקיהם. בשיחה עם בן דודו של האב, ציינה עורכת התסקיר כי הלה חווה פגיעה באמון בזולת, כמו גם בתחושת ביטחון ומוגנות.

לסיכום, ציינה עורכת התסקיר כי בני משפחתו של המנוח ביטאו כאב ומצוקה, אשמה וגעגועים למנוח והתרשמה כי בשלב זה מפנים בני משפחת המנוח את המשאבים במטרה לתרום לעשיית צדק סביב הנסיבות שהובילו למותו של המנוח.

ד.     טיעוני הצדדים

טיעוני ב"כ המאשימה

ב"כ המאשימה טענה לעונש, והפנתה להכרעת הדין בעניינו של הנאשם במסגרתה ציין בית המשפט שניתן היה להרשיע את הנאשם ברצח בכוונה תחילה לו העבירה הייתה עדיין בתוקף כיום, אולם לא התקיימו הנסיבות המחמירות בסעיף 301 לחוק העונשין שתוקן במסגרת תיקון 137, מאחר שהחלטת הנאשם להמית את המנוח התגבשה בשניות הקריטיות שלפני ביצוע העבירה, ללא תכנון מראש, ולכן הנאשם הורשע ברצח בכוונה לפי סעיף 300 לחוק, עבירה שהעונש בגינה הינו מאסר עולם שאינו חובה.

ב"כ המאשימה ציינה עוד, כי המחוקק והחברה רואים את הפגיעה בקדושת החיים כפגיעה חמורה ביותר בערך חשוב ביותר, וכי העובדה שלאחר הרפורמה בעבירות המתה, העונש בגין הפגיעה בערך זה הינו מאסר עולם כעונש מרבי "בלבד" ולא כעונש חובה, נועדה לתת מענה לכך שהעבירה החדשה תוכל לכלול קשת רחבה יחסית של מעשי המתה, לרבות המתה ביסוד נפשי של אדישות, אשר בעבר, בטרם תיקון 137, לא היווה יסוד נפשי מספיק להרשעה בעבירת הרצח, אלא בעבירת הריגה בלבד.

ב"כ המאשימה הוסיפה, כי לשיטתה של המאשימה המדרג אותו יצרה הרפורמה בעבירות ההמתה לא צריך להוביל להקלה בעונש במקרים חמורים של עבירת הרצח, ושיקול הדעת בגזירת העונש בנסיבות כמו המקרה שבפנינו צריך לצאת מנקודת מוצא של העונש המרבי, שלא צריך להיות שמור למקרים הנדירים בלבד. ב"כ המאשימה ציינה כי הדברים עולים גם מדברי ההסבר לתיקון החוק לפיהם הכלל הוא העונש המרבי והחריג נשמר למקרים המתאימים והפחות חמורים.

ב"כ המאשימה טענה עוד כי עבירת הרצח אינה עבירה כיתר העבירות בחוק, אלא מדובר בעבירה ייחודית ועל כן מדיניות הענישה צריכה לשקף זאת, וכפי שמאסר עולם הוא גמול הולם לפגיעה בקדושת החיים, כך ההפחתה מעונש זה צריכה להתקיים רק במקרים בהן מתקיימות נסיבות הקשורות לביצוע העבירה, אשר גורעות באופן ממשי מחומרת העבירה ומאשמתו של הנאשם.

אשר למקרה שבפנינו, טענה ב"כ המאשימה כי מדובר בדוגמא לקלות הבלתי נסבלת שבה סכסוך או וויכוח טריוויאלי של מה בכך, הופך במחי יד לאירוע קטלני, ואין כל נסיבות חריגות שמצדיקות הקלה עם הנאשם. ב"כ המאשימה הדגישה כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת אם לגזור את דינו של הנאשם למאסר עולם אם לאו, ואולם במקרה דנן עונש של מאסר עולם אינו צריך להיות עונש חריג או הרף העליון, וכאשר מדובר על עונש מאסר ברף העליון, אין חובה לקבוע מתחם שיתחיל מתחת למאסר עולם, בשונה מעבירות אחרות שבהן ניתן לקבוע מתחם ענישה שנמוך מהעונש המרבי.

ב"כ המאשימה הוסיפה כי המאשימה ערה לפסקי הדין שניתנו בבתי משפט מחוזיים אשר לא קיבלו את עמדת המאשימה, וקבעו בעבירה זו מתחמי ענישה מתחת לעונש המרבי, אולם מדובר בפסקי דין שממתינים להכרעה של בית המשפט העליון בשאלה עקרונית זו.

בהמשך טיעוניה ציינה ב"כ המאשימה כי הקריטריונים המנחים לקביעת הענישה בתוך המתחם כגון: שיתוף פעולה, עבר פלילי, נסיבות חיים קשות ויתר הנסיבות שמפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין, הינם שיקולים אשר בעבירת הרצח יש לצמצם את ההתחשבות בהם, ולהעניק משקל רב יותר לחומרת העבירה ולנסיבות בהן בוצעה העבירה.

אשר לאירוע נשוא כתב האישום טענה ב"כ המאשימה כי מדובר באירוע שממוקם ברף החומרה העליון של עבירת הרצח הבסיסית, מפני שהוא עוסק "בקטילת חייו של אדם אחר בכוונה על רקע של מה בכך ואפילו פחות מזה" כלשונה (עמ' 340 ש' 10). לטענתה כאשר הנאשם הגיע למקום עם סכין גדולה ודקר את המנוח ישירות בלב, המנוח התמוטט ומת באופן מידי, ולכן מעשיו של הנאשם והעבירה בה הורשע מעידים על זלזול עמוק בערך של קדושת החיים, ואין לו תקנה זולת העונש המרבי הקבוע בחוק - מאסר עולם. אשר לעובדה של היעדר תכנון מוקדם מצדו של הנאשם, ציינה ב"כ המאשימה כי אין לראות בכך נסיבה מקלה, מפני שבית המשפט התחשב כבר בשיקול זה כאשר קבע כי מסיבה זו אין להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות.

אשר לתסקיר נפגעי עבירה אשר הוגש בתאריך 20.5.20, טענה ב"כ המאשימה כי מדובר בתסקיר שעדיין רלוונטי, למרות הזמן שעבר מאז הגשתו, שכן במהלך עריכתו נפגשו עורכי התסקיר עם אביו של המנוח וקרוב נוסף של האב, והדברים שאמרו בני המשפחה רלוונטיים גם היום ויש להתחשב בהם. ב"כ המאשימה ציינה כי במהלך המשפט, דודו של המנוח הגיע להרבה מאוד דיונים, אבל לקראת השמעת הכרעת הדין, הוא ביקש שלא להגיע ולא לפנות אליו שוב לתסקיר משלים, בין היתר על רקע הקשיים המפורטים בתסקיר הנפגע עצמו, והקושי הנפשי הכרוך בהגעה לבית המשפט ובמפגש עם הנאשם אשר רצח את אחיינו.

אשר לבני משפחתו של המנוח, טענה ב"כ המאשימה, כי בני המשפחה מתגעגעים למנוח וכואבים את מותו, וכי מותו גרם למשברים משפחתיים, במיוחד עבור אלה המתגוררים בארץ וביתר שאת לאביו של המנוח, אשר התסקיר אף ממליץ להשית על הנאשם פיצוי משמעותי שיוכל לסייע בשיקומו של האב.

אשר לסוגיית הסולחה אותה הציג ב"כ הנאשם, טענה ב"כ המאשימה כי מדובר בהסכם בעל משמעות באריתריאה, אך אין לו משמעות בישראל, במיוחד לנוכח העובדה שהנאשם לא הודה בביצוע המעשים ולא לקח אחריות על מעשיו, והוסיפה כי גם סכום הכסף ששילמה משפחתו של הנאשם, אינו סכום ששולם על ידי הנאשם עצמו.

אשר למצבו הרפואי של הנאשם טענה ב"כ המאשימה כי לא מדובר בנסיבות המצדיקות הקלה או סטייה מהעונש לו עותרת המאשימה, ומשכך עתרה להשית על הנאשם עונש של מאסר עולם ופיצוי משמעותי למשפחתו של המנוח.

טיעוני ב"כ הנאשם

ב"כ הנאשם טען כי עבירת ההמתה מוגדרת כמלכת העבירות מהטעם כי הערך המוגן הוא קדושת החיים שהוא ערך עליון, ואין להקל ראש בעבירות ההמתה, החל מהעבירה הקלה יותר של גרימת מוות ברשלנות וכלה בעבירה החמורה ביותר של רצח בכוונה תחילה.

ב"כ הנאשם טען כי מטרת הרפורמה בעבירות המתה הינה לאפשר שיקול דעת רחב לבית המשפט, ולגזור את העונש ההולם בצד העבירה לפי נסיבותיה ועל פי מידת הפגיעה בערך המוגן. ב"כ הנאשם טען עוד כי ניתן ללמוד ממתחמי הענישה בפסקי הדין שבהם בתי המשפט זיכו מהעבירה של רצח בכוונה תחילה על פי החוק הישן והרשיעו בעבירת הריגה.

אשר למתחם הענישה ציין ב"כ הנאשם כי ישנם פסקי דין שבהם מתחם הענישה נע בין 10 ל-16 שנות מאסר ויש כאלה שמתחם הענישה בהם נע בין 12 ל-18 שנות מאסר, כאשר מה שקובע למעשה את חומרת העונש הוא מידת הקרבה של המעשה לעבירת הרצח בכוונה תחילה. ב"כ הנאשם הוסיף כי כיום מידת הקרבה מתבטאת במידת התכנון או בנסיבות שקשורות בביצוע העבירה. כמו כן, הדגיש בהקשר זה כי קיים הבדל בין מי שדוקר דקירה אחת לבין מי שדוקר מספר דקירות ועדיין מורשע בעבירת הריגה, וכי קיים הבדל גם בין מי שדוקר דקירה קלה אבל בכל זאת חודר לאיבר חיוני בגוף וגורם למוות, לבין מי שדוקר בעוצמה ומפעיל כוח בהחדרת הסכין לגוף, כאשר לטענת ב"כ הנאשם מקרה זה פחות חמור בנסיבותיו, מפני שעסקינן בדקירה אחת לא עמוקה, בנסיבות שאינן מלמדות בהכרח על חפץ בתוצאה הקטלנית.

ב"כ הנאשם טען עוד כי קיים הבדל בין מי שהוא אדם נורמטיבי ומנומס ולא חושב לנהוג בצורה ברוטאלית, לבין מי שיש לו עבר פלילי והאלימות היא דרכו לפתור סכסוכים. לדבריו, בנסיבות שלפנינו, הנאשם לא רב עם המנוח, ונהפוך הוא הנאשם העיד כי המנוח היה ידידותי, ציין כי הנאשם לא היה חלק מהסכסוך שהתגלע בין הנוכחים במהלך הלילה, כשהוויכוח התלהט, הנאשם מצא לנכון לעזוב את המקום וללכת לישון.

ב"כ הנאשם הדגיש כי על פי הדו"ח הפתולוגי עומק החדירה של הסכין לגופו של המנוח היה 4 ס"מ בלבד כאשר הלהב היה באורך 14 ס"מ, והמומחית העידה שגם תזוזה של הקורבן לעבר הנאשם הייתה יכולה לגרום לחדירת הלהב ב- 4 ס"מ לתוך הגוף. לדבריו, עצם העובדה שהחדירה לא הייתה כל כך עמוקה, ושהייתה רק דקירה אחת, כל אלה מלמדים על הנסיבות המקלות של המקרה שבפנינו.

אשר לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, ויכולתו של הנאשם להבין את אשר עשה, טען ב"כ הנאשם, כי הנאשם היה שרוי תחת השפעת אלכוהול, אף שבית המשפט לא קיבל את הטענה כי מדובר בשכרות. לדבריו, הטענות שלו אינן לעניין האחריות אלא לעניין העונש, כי למעשה כאשר אדם שותה אלכוהול בכמויות, "מתרופפת הכרתו" והתנהגותו איננה יציבה.

ב"כ הנאשם הוסיף כי הנאשם לא ידע שהמנוח נפטר ולראיה התרגיל המשטרתי שנעשה, כאשר הנאשם שאל את החוקר לשלומו של המנוח, עובדה המעידה כי הנאשם לא חפץ בגרימת מותו של המנוח ואף הגיע בעצמו לתחנת המשטרה לדווח להם על המקרה.

אשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ציין ב"כ הנאשם כי מדובר בנאשם אשר עבר כברת דרך ארוכה מארצו עד שהגיע ארצה בכדי לעבוד ולהתפרנס במטרה להעביר כספים למשפחתו הענייה, ועבד קשה בכדי לחיות בשקט ובשלווה, ואלמלא העיכוב במתן פסק הדין בהליך האזרחי שניהל, הוא כבר היה בקנדה.

ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי "לא רק שמשפחתו של הנאשם שלמה פיצוי רציני בערכי ארצו, אלא כל מה שבעצם הוא קיבל בפיצוי שקיבל בבית המשפט הוא הוציא על הגנה משפטית, הוא יצא כשידיו על ראשו" (עמ' 342 ש' 10). לדבריו, קיים הבדל בין אדם שנכלא בבית הסוהר בתחום מדינתו, לבין הנאשם שנכלא בארץ זרה, אשר אין לו קרובים ואין מי שידאג לו, יעזור ויתמוך או יבקרו בכלא. החברה היחידה היא "מועצת החכמים" בין כותלי הכלא ולכן הנאשם היה עצבני בהגיעו לבית המשפט ולא ידע כיצד לנהוג.

אשר למאמציו של הנאשם לתקן את תוצאות העבירה, טען ב"כ הנאשם כי לא ניתן להחזיר אדם לחיים ועל כן לא ניתן לתקן את שנעשה. עם זאת, העובדה כי נעשתה סולחה בין המשפחות אשר מטרתה לעצור את שפיכות הדמים וכן להעניק למשפחתו של המנוח תמיכה כספית, מלמדת על המאמצים של הנאשם ומשפחתו להקטין ככל הניתן את הנזק שנגרם למשפחת המנוח, שכן "הסכומים ששולמו בערכי אריתריאה הם גבוהים מאד" כלשונו, ואף שבישראל "הסולחה" אינה באה במקומו של העונש, יש לה השפעה על רמת הענישה. ב"כ הנאשם הוסיף בהקשר זה: "אנו יודעים שהכסף שולם למשפחת הנרצח. יש חתימה של הקונסול על הסולחה על תשלום הכסף".

בסוף טיעוניו הגיש ב"כ הנאשם אסופת פסיקה וציין כי בית המשפט העליון הפחית בעונשם של נאשמים עם מצב מיוחד, בעיה נפשית, או תושבים זרים שאין מי שיעזור להם, והפנה במיוחד לע"פ 2413/97, תוך שהוא מציין כי עונשו של הנאשם צריך להיות נמוך יותר מהעונש שנגזר שם.

ה.    דיון והכרעה

הנאשם הורשע בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין ביסוד נפשי של כוונה. בפתח הדברים, ראוי לציין את המובן מאליו, כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר החומרה הרבה שיש בעבירת הרצח שבה הורשע הנאשם, שבה הנאשם קיפח במו ידיו את חייו של אדם אחר שנברא בצלם אלוקים כמותו. היטיב לתאר זאת השופט חשין בלשונו המיוחדת בעניין פופר:

אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (רמב"ם, שופטים, סנהדרין, יב, ג):

"נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם".

כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת?... כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מקרא. זה גם סופו. (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 4.12.1997) פס' 7 לחוות דעתו של השופט חשין).

הדברים הללו יפים גם לענייננו, וראוי כי יעמדו לנגד עינינו, בבואנו לגזור את עונשו של הנאשם.

קווים מנחים לענישה לאחר הרפורמה בעבירות המתה - היחס בין תיקון 137 ובין תיקון 113

במסגרת טיעוניה לעונש, טענה ב"כ המאשימה כי במקרה שבפנינו, עונש מאסר העולם לא צריך להיות עונש חריג או הרף העליון, וכשמדברים על רף עליון אין חובה לקבוע מתחם שיתחיל מתחת למאסר העולם, וזאת בניגוד לעבירות אחרות שבהן מקובל לקבוע מתחם ענישה נמוך יותר מהעונש המרבי. במילים אחרות הטענה היא כי תיקון 113 בדבר הבניית שיקול הדעת בענישה, אינו חל ביחס לעבירת הרצח הבסיסית כהגדרתה בתיקון 137. ב"כ המאשימה ציינה בטיעוניה כי המאשימה ערה לכך שכמה פסקי דין שניתנו בעניין זה בבתי משפט מחוזיים לא קיבלו את עמדת המאשימה, וקבעו בעבירה זו מתחמי ענישה מתחת לעונש המרבי, אולם היא הוסיפה כי מדובר בפסקי דין שממתינים להכרעה של בית המשפט העליון בשאלה עקרונית זו.

אכן, תיקון 137 פורסם ביום 10.1.19, ונכנס לתוקף 6 חודשים לאחר מכן, ביום 10.7.19, ולכן הפסיקה שקיימת לעת הזאת ביחס לעבירות המתה בניסוחן העדכני אינה רבה. עם זאת, מתברר כי ב"כ המאשימה ניבאה, ולא ידעה מה ניבאה, מפני שימים אחדים לאחר מועד הטיעונים לעונש, ניתן פסק דין עקרוני בבית המשפט העליון, שדן בהרחבה בטענות שהעלתה המאשימה בטיעוניה, וקובע למעשה הלכות תקדימיות בנושא חדש זה של גזירת הדין של נאשמים שהורשעו בעבירות המתה, בניסוחן העדכני שלאחר תיקון 137 לחוק העונשין, כפי שיפורט להלן.

מדובר בע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' יצחק שפק (פורסם בנבו, 2.3.22, להלן: עניין שפק) שבו נדון ערעור המדינה וערעור שכנגד של ההגנה, על גזר דינו של המשיב, שנדון בבית משפט קמא ל-29 שנות מאסר, כולל הפעלת מאסר מותנה של 6 חודשים, לאחר שהורשע בעבירה של רצח בניגוד לסעיף 300(א) המכונה עבירת הרצח "הבסיסית" ביסוד נפשי של כוונה, על כך שרצח את אשתו ואם ילדיו ב-15 דקירות סכין.

ב"כ המאשימה טענו בערעור את אותן טענות שנטענו בפנינו, שמתמצות למעשה בשתי טענות עיקריות: הטענה האחת היא כי כאשר אדם מורשע בעבירת הרצח הבסיסית והתקיימה אצלו כוונה להמית, העונש של מאסר עולם הוא העונש ההולם, והוא צריך לשמש נקודת מוצא לגזירת הדין, שניתן לסטות ממנה רק במקרים חריגים. הטענה השנייה נגזרת מקודמתה, ולפיה כאשר העונש ההולם את העבירה הוא מאסר עולם, אין צורך ואף לא ראוי לקבוע מתחם עונש הולם לעבירה בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין.

המשנה לנשיאה השופט הנדל, שכתב את פסק הדין, דן בהרחבה בטענות אלה, ובשל חשיבות הדברים, יובאו עיקרי הדברים שמתייחסים לטענות אלה כלשונן, ותחילה יובאו הדברים שנכתבו על הטענה הראשונה, בפסקה 11 לפסק הדין:

תזת "עונש המוצא" הכללית שמציגה המדינה, שלפיה כאשר התקיימה כוונה להמית, העונש על עבירת הרצח חייב להיות מאסר עולם למעט במקרים חריגים, מעלה שורה ארוכה של קשיים. בראש ובראשונה, תזת עונש המוצא אינה מעוגנת בחוק. סעיף 300(א) לחוק העונשין, הקובע את עבירת הרצח הבסיסית נוקט לשון כללית: "דינו - מאסר עולם". חוק העונשין נוקט לשון דומה בכל העבירות, ולשון זו מתייחסת, על-פי סעיף 35 לחוק, לעונש המקסימום שניתן להטיל על עבירה מסוימת. ביחס למאסר עולם כעונש מרבי (ולא עונש חובה) על עבירת המתה אף נחקק סעיף ספציפי במסגרת הרפורמה, שתכליתו לפרש תיבה זו, והוא קובע כי בית המשפט רשאי להטיל מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנים (סעיף 311א לחוק העונשין). אלו סעיפי החוק אשר מתייחסים לטיבו של עונש זה. אין אף סעיף בחוק אשר קובע כי העונש של מאסר עולם הוא עונש המוצא בעבירת הרצח או מבקש להנחות באופן דומה את שיקול דעתו של בית המשפט.

מסקנה זו אינה רק היסק לוגי מכך שכתוב בחוק כי עונש מאסר עולם על עבירת הרצח הוא עונש מרבי. בהצעת החוק צוין מפורשות כי המטרה היא לאפשר לבית המשפט גמישות בהפעלת שיקול דעתו בגזירת העונש... האפשרות לקבוע את העונש של מאסר עולם בעבירת הרצח כעונש מוצא לא נעלמה מעיניו של המחוקק, אולם הוא בחר שלא ללכת בדרך זו... אין הצדקה כי בית המשפט יקבל את עמדת המדינה ויקבע כלל פרשני-שיפוטי שלפיו מאסר עולם הוא עונש המוצא על עבירת הרצח (יצוין כי הגישה שלפיה העונש המרבי הוא עונש המוצא לא נתקבלה על-ידי בית משפט זה גם בדונו בעבירות אחרות, הן לפני תיקון 113 והן לאחריו...).

בהמשך, בפסקה 13 של פסק הדין, מובא נימוק נוסף נגד עמדת המדינה, ונטען כי יש בעמדה זו "טשטוש ההבחנה שביצע המחוקק בין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות לבין עבירת הרצח. הבחנה זו מצויה בליבו של המדרג שביקש המחוקק לערוך ברפורמה בעבירות ההמתה... בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נקבע עונש חובה של מאסר עולם, ואילו בעבירת הרצח הבסיסית נקבע עונש מרבי של מאסר עולם... בעמדה זו יש כדי לצמצם יתר על המידה את הפער בין עבירות אלו..." (ההדגשות במקור - א.מ.).

לאחר מכן, מובא נימוק שלישי נגד עמדת המדינה:

קושי נוסף בעמדת המדינה נעוץ בהבחנה הפרשנית שהיא מבקשת ליצור בין כוונה לבין אדישות לעניין "נקודת המוצא" העונשית בעבירת הרצח, בטענתה כי במקרים של רצח בכוונה, העונש של מאסר עולם יהווה נקודת מוצא לגזירת העונש. גם הבחנה זו אינה מעוגנת בחוק ועולה כי היא מנוגדת לכוונת המחוקק אשר במסגרת הרפורמה מצא לכלול בעבירות הרצח - הן "הבסיסית" הן בנסיבות מחמירות - גם את היסוד הנפשי של כוונה וגם את היסוד הנפשי של אדישות, ולא לערוך הבחנה ביניהם.

גם הטענה השנייה של המדינה כי לא ראוי לקבוע מתחם ענישה בעבירה של רצח בכוונה נדחתה בעניין שפק, בפסקה 15 לפסק הדין:

מלשונם של סעיפי תיקון 113 עולה בבירור כי הם חלים על כל עבירה שנקבע בה עונש שאינו עונש חובה, וכי בית המשפט מחויב לפעול לפי הדרך הקבועה בהם, הכוללת קביעת מתחם עונש הולם ומיקום העונש בתוך המתחם (או מחוץ לו, בכפוף למשל לשיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור). כך, בין היתר גם על-פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. גם בעבירת הרצח הבסיסית או בסעיפים האחרים שנחקקו ברפורמה בעבירות ההמתה אין כל יסוד לפרשנות שמציעה המדינה, המחריגה את תחולתה של עבירת הרצח מתיקון 113. יוזכר כי מדובר ברפורמה שנעשתה לאחר תיקון 113 ולאחר חשיבה ודיונים ממושכים, כך שקשה להניח שמדובר בעניין שנעלם מעינו של המחוקק, ואף לוּ היינו מניחים כך, לא היה בכך כדי לסתור את לשון-החובה הרחבה והמפורשת של תיקון 113. פרשנות לשונית זו אף מתיישבת עם תכליתו של תיקון 113, שהיא, כאמור, להבנות את שיקול הדעת השיפוטי בענישה על מנת למנוע פערים בענישה. החרגתה של עבירת הרצח מתחולת תיקון 113 אינה מתיישבת עם תכלית זו. דווקא בעבירה כה חמורה שטווח הענישה בה כה רחב - עד מאסר עולם, ללא עונש מינימום - חשוב ביתר שאת כי בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו בגזירת הדין בגבולות החוק, על פי הדרך והשיקולים המנחים הקבועים בו, ובאופן שוויוני ואחיד.

יוצא אפוא כי גם ביחס לענישה בעבירות המתה בנוסחן שלאחר תיקון 137 לחוק העונשין, יש לנהוג לפי המתווה שנקבע בתיקון 113 לחוק האמור, ואין מקום להבחנה בין העבירות הללו, ובין יתר העבירות שבהן יש לנהוג לפי העקרונות של הבניית שיקול הדעת בענישה.

מן הכלל אל הפרט

עתה, משהועמדה ההלכה על מכונה, פתוחה הדרך בפנינו לדון ולהכריע בעונשו של הנאשם. על פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין, לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, יש להתחשב "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט". כאמור לעיל, הנאשם הורשע בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א) עם יסוד נפשי של כוונה. זאת, לאחר שקבענו בהכרעת הדין כי הנאשם שמע בביתו את קולות הקטטה, וגמלה בלבו החלטה להמית את המנוח, ולכן הכין את עצמו לגרום למותו והצטייד בסכין. לצורך ביצוע החלטתו, נטל ממטבח ביתו סכין באורך של כ-30 ס"מ, וחזר לפאב של פיבאן כשהסכין בידו. הנאשם ניגש למנוח שעמד בפתח הפאב ליד פיבאן ונעמד מולו, ולאחר מכן דקר את המנוח בסכין שבידו דקירה אחת בחזה באזור הלב, בכוונה לגרום למותו של המנוח.

הערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של הנאשם הינם ערכים בסיסיים של ערך חיי האדם, שלמות הגוף וקדושת החיים. על חומרת מעשיו של הנאשם ניתן ללמוד גם מקיומן של חלק מהנסיבות שקשורות בביצוע העבירה שמפורטות בסעיף 40ט(א) לחוק העונשין. כמפורט בהכרעת הדין הנאשם הצטייד מבעוד מועד בסכין מטבח, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, לנאשם לא היה עימות משמעותי עם המנוח, ולא קדמה התגרות מצדו עובר לאירוע הדקירה שהובילה למותו של המנוח.

הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע העבירה, הוא הנזק החמור מכל, של אבדן חיי אדם, בעקבות ויכוח של מה בכך, באופן שמלמד על זילות בלתי נתפסת של הערך העליון של קדושת החיים מצד הנאשם. הנאשם הבין היטב את הפסול במעשהו, שלט באופן מלא ובלעדי על ביצועו, ויכול היה בנקל להימנע ממנו. לא נמצאה בנסיבותיו של הנאשם קרבה לסייג לאחריות פלילית, ולא למותר לציין בהקשר זה את שקבענו בהכרעת הדין, כי לא הוכח שהנאשם היה תחת השפעת אלכוהול בעת שביצע את מעשה העבירה. נהפוך הוא, גם חוקר המשטרה רפ"ק זליבנסקי, שהיה בין הראשונים שפגשו בנאשם בתחנת המשטרה, העיד כי לא התרשם שהנאשם נמצא במצב שכרות שמפריע לו לתקשר עם הסביבה, וכך קבע גם פסיכיאטר שבדק את הנאשם באותו יום, כעולה מחוות דעתו ת/24.

כפי שקבענו בהכרעת הדין, לא הובאה בפנינו שום ראיה לכך שהנאשם היה בשלב כלשהו במצב שאינו יכול להבין את מעשיו. מכאן מתבקשת המסקנה כי הוא נושא באחריות מלאה לעבירה החמורה שביצע, על כל המשתמע מכך.

מדיניות הענישה הנוהגת

בפתחו של פרק זה, יש לציין כי שני הצדדים לא הגישו לנו ולא הפנו אותנו לפסיקה רלוונטית. ב"כ המאשימה טענה כאמור כי יש להתייחס לעבירה של רצח בכוונה על פי הדין החדש, כאל עבירה של רצח בכוונה תחילה על פי הדין הישן. לעמדתה זו ברירת המחדל, וזהו העונש שצריך להטיל גם בתיק זה, הגם שלא חלקה על כך שהחוק מאפשר לבית המשפט לסטות מעונש זה. על כן משעתרה להשתת מאסר עולם, לא מצאה לנכון להגיש פסיקה אודות מדיניות הענישה הנוהגת.

ב"כ הנאשם אמנם הפנה לפסיקה, ואף הגיש שורה של פסקי דין, אולם מדובר בפסיקה שאינה רלוונטית לענייננו. כך למשל הפנה עו"ד בולוס בסוף טיעוניו לגזר הדין בע"פ 2413/97 איבאנוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.1.2000), וציין כי לדעתו פסק דין זה "דומה בנסיבותיו למקרה שלנו" כלשונו (עמ' 343 ש' 1), ולדבריו יש לגזור על הנאשם שלפנינו עונש פחות חמור מזה שנגזר על המערערים בערעור הנ"ל. מדובר בפסק דין קצר של 5 עמ', שבו התקבל בהסכמה הערעור על הכרעת הדין, והמערער 1 הורשע בעבירת הריגה במקום עבירת הרצח שבה הורשע בבית משפט קמא, ובעקבות זאת הוקל עונשו ממאסר עולם ל-14 שנות מאסר, כפי שנגזר בערכאה קמא על שותפו המערער 2, שמלכתחילה הורשע בעבירה של הריגה, וערער על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו. אין בידינו לקבל טענה זו, ואין מקום להשוות בין מי שהורשע בעבירה של הריגה, ובין מי שהורשע בעבירה של רצח ביסוד נפשי של כוונה; והדברים אמורים ביתר שאת כאשר עסקינן במערער שעונשו הוקל בהסכמת הצדדים והושווה לעונש שנגזר על שותפו לעבירה. לכן לא ניתן להתייחס לפסק דין זה, וליתר פסקי הדין שהגיש ב"כ הנאשם, אשר כולם עוסקים בענישה על עבירת הריגה, בבואנו לגזור את דינו של הנאשם.

ככלל ניתן ללמוד על מדיניות הענישה הנוהגת מפסיקה שמתייחסת לעבירות דומות, ולהלן נתייחס לכמה פסקי דין של בתי משפט מחוזיים שגזרו את דינם של נאשמים שהורשעו בעבירה של רצח בכוונה על פי הדין החדש, ולפסק דין אחד של בית המשפט העליון שנזכר לעיל, שהינו היחיד שמתייחס לעונשו של מי שהורשע בעבירה זו, נכון למועד כתיבת שורות אלו. בעניין שפק האמור, נדון עניינו של מערער אשר רצח את רעייתו ב-15 דקירות סכין ובגין מעשה זה הורשע ברצח בכוונה. בית המשפט המחוזי מרכז קבע מתחם ענישה שבין 27 שנות מאסר למאסר עולם, והשית על הנאשם עונש של 28.5 שנות מאסר, ולכך הוסיף 6 חודשים של מאסר מותנה בר הפעלה שירוצו במצטבר, כך שבסך הכול נגזר על הנאשם עונש של 29 שנות מאסר בפועל, וכן מאסר מותנה ופיצוי לנפגעי העבירה בשיעור המרבי האפשרי - 258,000 ₪.

בית המשפט העליון עמד על חומרת הנסיבות בעניינו של שפק, אשר על רקע רצונה של המנוחה להתגרש ממנו, למרות רצונו להמשיך בקשר הנישואין, הגיע המערער לבית שבו הייתה המנוחה, ודקר אותה בעוצמה 15 דקירות באמצעות סכין בשר חדה שאורך להבהּ הוא 19 ס"מ, בכוונה לגרום למותה. כתוצאה מהדקירות נגרמו למנוחה שמונה פצעי דקירה בחזה ובחלקו העליון של הגב ושבעה פצעי דקירה בחלקו התחתון של הגב. הדקירות פגעו באיבריה הפנימיים, לרבות בלב, בריאות ובכבד, וגרמו לה לשברים בצלעות ובחוליות, וכן לדימום מסיבי ומהיר שהביא למותה במקום. זאת ועוד, הרצח בוצע כשמונה חודשים אחרי שהמערער הורשע בעבירות של תקיפה ואיומים כלפי המנוחה, שאותן ביצע כשנתיים לפני ביצוע הרצח, ונדון במסגרת הסדר טיעון למאסר על תנאי בן שישה חודשים למשך שלוש שנים.

בפסק הדין צוינה האכזריות הרבה שבה רצח המערער את המנוחה, כאשר המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו לא הרתיע אותו, ובנוסף לכך צוינה גם החומרה היתירה של התופעה הנרחבת של רצח נשים בידי בן זוגן. בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות מיגורה של תופעה חמורה זו, בין היתר באמצעות ענישה מחמירה, וקבע כי העונש הראוי בנסיבות חומרה אלה הוא מאסר עולם. למרות זאת, הקל מעט בעונשו של המערער והעמידו על 27 שנות מאסר, בתחתית המתחם שקבע בית משפט קמא, בשל מצבו הרפואי של המערער, שעבר אירוע מוחי קשה כשבוע לאחר מתן גזר הדין וכתוצאה מכך הוא כמעט אינו מדבר, מתנייד באמצעות כיסא גלגלים, ונמצא במחלקה סיעודית עם תומך סיעודי.

ראוי לציין כי הנסיבות בעניין שפק חמורות באופן משמעותי מהנסיבות בעניינינו, הן מפני ששם היו 15 דקירות לעומת דקירה אחת בעניינינו; הן בשל מידת החומרה המיוחדת שקיימת בתופעה של רצח של אישה בידי בן זוגה, והן מפני ששם המערער ביצע את העבירה כשמאסר מותנה תלוי ועומד נגדו בשונה מהנאשם; אולם מנגד הנסיבות האישיות והרפואיות של הנאשם שם היו קשות וחריגות מהנאשם שלפנינו.

בתפ"ח (נצרת) 57234-09-20 מדינת ישראל נ' הייב (פורסם בנבו, 28.2.2022), נדון עניינו של נאשם אשר הורשע פה אחד לאחר שמיעת ראיות, בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, בגין רצח רעייתו. לאחר שהנאשם הורחק מביתו לאור סכסוך בינו לבין ילדיו מנישואיו הראשונים, התגורר הנאשם בבית אחותו שם נהגה המנוחה ללון מעת לעת. בעקבות ריב בין הנאשם והמנוחה הזעיקה אחותו של הנאשם את משטרת ישראל לביתה, במהלכו צעק ואיים הנאשם על המנוחה, אשר סירבה לדרישתו לחזור בה מתלונותיה נגד בניו. משטרת ישראל הגיעה למקום אך לאחר תשאול קצר של המנוחה, במסגרתו מסרה המנוחה כי הכל בסדר וכי לא נעשה לה דבר, לא נחקר האירוע. בהמשך שלח הנאשם הודעות לבני המשפחה ואף פרסם פוסט בפייסבוק ובהם טען כי המנוחה מקיימת קשרים עם גברים, כינה אותה בשמות גנאי, קילל והשמיץ אותה. לאחר מכן חזר בו הנאשם מן הדברים, התנצל ולאחר הפצרות רבות מצדו חזרה המנוחה לביתה של אחותו בו התגורר הנאשם.

כשבוע לאחר מכן התעוררה אחותו של הנאשם מקולות עזים של חבטות שטלטלו את הבית, וכשיצאה מחדרה הבחינה בנאשם חובט בראשה של המנוחה לפחות פעמיים באמצעות אבן ריחיים אשר הייתה מונחת בסלון הבית ומשקלה כ-16 ק"ג, וגרם כך למותה, ולאחר המעשה התקשר למשטרה לדווח כי הרג את המנוחה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה שבין 25 שנות מאסר למאסר עולם, בצירוף עונשים נלווים, והשית על הנאשם עונש מאסר של 28 שנות מאסר ופיצוי בסך 258,000 ₪ למשפחתה של המנוחה. גם שם מדובר ברצח של אישה בידי בן זוגה, וגם נסיבות ביצוע העבירה חמורות יותר במידה מסוימת מהנסיבות שלפנינו, מפני ששם דובר על שתי חבטות לפחות ואילו בעניינינו מדובר בדקירה אחת. בנוסף לכך, שם היה לנאשם עבר פלילי מכביד ביותר, של 27 הרשעות קודמות, בעיקר בעבירות של אלימות, בשונה מהנאשם שלפנינו שאינו בעל עבר פלילי.

בתפ"ח (מרכז) 58246-02-18 מדינת ישראל נ' בהרנו (פורסם בנבו, 10.12.2019), נדון עניינו של נאשם שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של רצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין בעבירה נוספת של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק, וכן בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק, ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. באשר לעונש הוסכם כי המאשימה תעתור לעונש ראוי של 30 שנות מאסר ואילו ההגנה תהיה חופשית בטיעוניה. הנאשם התגורר בסמוך למנוח, אשר היה קשיש כבד שמיעה, ובין השניים לא הייתה הכרות מוקדמת. במועד אירוע הרצח, נכנס הנאשם לבניין בו התגורר המנוח, עלה במדרגות לדירה, שדלתה הייתה פתוחה, ונכנס לדירה בעת שהמנוח שהה בה בגפו עם כלבו. בשלב מסוים ולאחר שהנאשם נכנס לדירה, בעת שהמנוח עמד בחדר המקלחת הכה הנאשם בחוזקה את המנוח באמצעות אגרופים מספר פעמים, בפניו, בראשו, ובגבו בכוונה לגרום למותו.

כפי שהוסכם בין הצדדים, ההגנה טענה כי החלטת הנאשם להמית את המנוח הייתה החלטה ספונטנית, והמאשימה לא חלקה על כך. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נפל המנוח על רצפת חדר המקלחת, ונפטר תוך זמן קצר כתוצאה מנזק חמור למוח או מהתקף לב שנגרם בשל המכות שהיכה בו הנאשם. הנאשם נטל את מפתח דלת הכניסה לדירה, ובמהלך סוף השבוע יצא ונכנס לדירה באמצעותו, כאשר במהלך שהייתו בדירה חיפש הנאשם רכוש בעל ערך, נטל את רכושו של המנוח ואף פעל כדי להסוות את רצח המנוח על ידי ניסיון הצתת גופתו של המנוח ודירתו. במועד מסוים הגיעה ביתו של המנוח לבקרו וכאשר פתח הנאשם את דלת דירתו של המנוח, התקרב אל הבת והיכה אותה בראשה מספר פעמים באמצעות פטיש, ועל כך הורשע כאמור בעבירה נוספת של חבלה בנסיבות מחמירות. גם ב"כ הצדדים וגם בית המשפט ציינו כי במועד שבו נשמעו הטיעונים לעונש ונכתב גזר הדין לא הייתה עדיין פסיקה על ענישה בעבירת רצח בכוונה לפי הדין החדש. בית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע מתחם ענישה, וגזר על הנאשם עונש כולל של מאסר בפועל למשך 28 שנים, לצד עונשים נלווים לרבות פיצוי בסך 258,000 ₪ למשפחתו של המנוח.

גם הנסיבות של תיק זה חמורות יותר מהנסיבות שלפנינו, שכן הנאשם דהתם הורשע בעבירה חמורה נוספת של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שבוצעה כלפי אדם אחר - בתו של המנוח, ואשר העונש המרבי בגין עבירה זו כשלעצמה עומד על 14 שנות מאסר. זאת, בשונה מהנאשם דהכא, שהורשע בעבירה אחת של רצח בכוונה, כמפורט לעיל. מצד שני, הנאשם שם הורשע על פי הודאתו ולקח אחריות על מעשיו, ועניין זה ראוי שיישקל לזכותו, בשונה מהנאשם שלפנינו, שחזר בו מהודאתו, ולא לקח אחריות על מעשיו.

בתפ"ח (ת"א) 4651-01-20 מדינת ישראל נ' ניקולקין (פורסם בנבו, 11.1.2022), נדון עניינו של נאשם אשר הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירה של רצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, כאשר ההסדר לא כלל הסכמה לעניין העונש. הנאשם היה אחיו למחצה של המנוח, והשניים התגוררו יחד בדירה בעיר בת ים ביחד עם עוד שתי תיירות, כאשר בתקופה שלפני הרצח הרבו האחים לריב. במועד מסוים נכנס הנאשם לחדר השינה בדירה בעת שאחת התיירות ישנה במיטה, הנאשם נכנס למיטתה של התיירת ולאחר שביקשה ממנו לעזוב, עזב. במועד נוסף, התגלע ויכוח נוסף בין הנאשם למנוח על רקע עניינים משפחתיים והנאשם עזב את הדירה. לאחר שהנאשם חזר לדירה התפתחה בין השניים מריבה נוספת על רקע מעשיו של הנאשם בחדרה של התיירת לילה קודם, ולכן המנוח דרש מהנאשם לעזוב את הדירה בשנית.

הנאשם עזב את הדירה, ושכר חדר במלונית, אלא שלאחר שהמנוח ביקש ממנו שוב לשוב הביתה, הנאשם שב, השניים סעדו ביחד עם שתי התיירות, ולאחר שהתיירות פרשו לישון, נותרו הנאשם והמנוח ערים למספר שעות, עד שלבסוף פרש גם המנוח לישון במיטתו בסלון הדירה. בסמוך לכך נטל הנאשם סכין מטבח בעלת להב של 30 ס"מ, שוטט בדירה כעשר דקות נוספות כשהוא אוחז בסכין או אז ניגש למיטתו של המנוח שישן באותה עת, ונעץ את הסכין בחוזקה בחזהו של המנוח דקירה יחידה, ונמלט מן הדירה והותיר את המנוח מתבוסס בדמו על רצפת הסלון. בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה ובציטוטים נרחבים את הפסיקה הלא רבה שקיימת בנושא זה, והחליט לדחות את עמדת המאשימה, שנטענה גם בפנינו, כי אין לקבוע מתחם ענישה בעבירה זו, מפני ש"עונש המוצא" בעבירה זו הוא מאסר עולם, שניתן לסטות ממנו רק במקרים חריגים. בית המשפט קבע מתחם שבין 25 ל-30 שנות מאסר, וגזר על הנאשם עונש מאסר של 26 שנים וכן מאסרים מותנים, כאשר לבקשת אמם של הנאשם ושל המנוח, לא נפסק פיצוי למשפחת המנוח.

בתיק זה הנאשם אמנם הודה במסגרת הסדר טיעון, אך הצדדים הגיעו להסדר לאחר שמיעת כל הראיות, כולל עדותו של הנאשם. ובאשר לנסיבות ביצוע העבירה, נראה כי מדובר בנסיבות חמורות מעט יותר מהנסיבות שלפנינו, מפני שעל פי העובדות המוסכמות, הנאשם שוטט בדירה כעשר דקות, כשסכין בעלת להב של 30 ס"מ בידו, בטרם דקר את המנוח בחזהו, ובפרק זמן זה הייתה לו שהות לחזור בו מתכניתו, בדומה למה שציין בית המשפט העליון בע"פ 7722/19 בעניין טספאי שהוזכר בהכרעת הדין (בעמ' 47). זאת, בשונה מהנאשם דנא שביתו היה צמוד למקום שבו דקר את המנוח, וניתן להניח כי פרק הזמן שעבר מאז לקח את הסכין מהמטבח בביתו, ועד שדקר את המנוח, היה קצר בהרבה מזה שהיה בעניין טספאי.

בתפ"ח (חיפה) 30108-09-19 מדינת ישראל נ' יאסין (17.6.21), נדון עניינו של נאשם שהורשע בעבירת רצח עם יסוד נפשי של כוונה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין. הנאשם דקר את רעייתו במרכז חלקו העליון של בית החזה, בסכין חדה במיוחד בעלת אורך להב של כ- 25 ס"מ, שהנאשם השחיז אותה ועשה בה שימוש כחרב; הדקירה הייתה עמוקה, חדרה לליבה של המנוחה וגרמה למותה. בית המשפט קבע מתחם ענישה שנע בין 19 ל-25 שנות מאסר והשית על הנאשם עונש מאסר בן 22 שנים ופיצוי בסך 258,000 ₪.

בית המשפט עמד בגזר דינו על נסיבות החומרה שהיו בעניינו של יאסין, וציין בין היתר כי "יש לזקוף לחובתו של הנאשם את העובדה שמעשה הדקירה נעשה בביתם של בני הזוג, מקום בו הייתה המנוחה אמורה להיות מוגנת, וחמור מכך, מעשה הנאשם נעשה בזמן שילדיו היו בבית, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, לילדי הנאשם נגרמה פגיעה עמוקה וטראומתית שתלווה אותם מטבע הדברים שנים מרובות, עת נחשפו למחזה הנורא של אמם המדממת למוות לנגד עיניהם" (סעיף 61 לגזר הדין). עוד נכתב שם כי הנאשם לא סייע למנוחה לאחר הדקירה, ואף מנע תחילה את כניסת כוחות ההצלה לביתו.

כמו כן, הנאשם שם הורשע בעבירה נוספת של איומים כלפי המנוחה, ומדובר גם ברצח של אישה ע"י בן זוגה, שהוא כשלעצמו מהווה נסיבה מחמירה, בשל חומרת התופעה שמחייבת גם החמרה בענישה, כפי שנקבע בעניין שפק לעיל. מדובר בנסיבות חומרה שאינן קיימות בעניינו של הנאשם שלפנינו, כשמצד שני בית המשפט פירט נסיבות מקלות מסוימות שקשורות לביצוע העבירה ובכלל זה העובדה שמדובר בדקירה בודדת שנעשתה באופן ספונטני בלי תכנון או הכנה, וכן נסיבות שקשורות למצוקתו של הנאשם שהיה מתוסכל ובמצב רוח ירוד בשל מצבו הכלכלי והיותו מובטל (סעיפים 64 - 66 לגזר הדין). בסופו של דבר, כאמור, ראה בית המשפט להעמיד את עונשו של הנאשם באמצע המתחם שקבע, וגזר עליו 22 שנות מאסר.

נסיבות ביצוע העבירה בעניין יאסין דומות במידה מסוימת לנסיבות ביצוע העבירה בענייננו, במובן זה שבשני המקרים מדובר בדקירת סכין אחת בחזה שגרמה למותו של המנוח או המנוחה, מבלי שהוכח מעבר לספק סביר כי קדם לכך תכנון מראש או שהתקיים הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, כפי שקבענו בעמ' 48 להכרעת הדין. אולם ביתר הנסיבות, עניינו של יאסין חמור במידה רבה מהנסיבות שלפנינו, כאשר נסיבת החומרה המשמעותית ביותר היא העובדה שהרצח נעשה בביתה של המנוחה, לעיני ילדיה, בנסיבות שבהן נקבע בהכרעת הדין כי לילדים "נגרמה פגיעה עמוקה וטראומתית שתלווה אותם מטבע הדברים שנים מרובות, עת נחשפו למחזה הנורא של אמם המדממת למוות לנגד עיניהם".

לא למותר לציין כי אך לא מזמן התייחסנו בהרחבה לפגיעה בקטין שנובעת מעצם נוכחותו בזירת עבירה ומצפיה בפגיעה הקשה באמו, ואף ראינו להרשיע את הנאשם בעבירה נפרדת של התעללות בקטין, בשל העובדה שביצע עבירת אלימות חמורה בבת זוגו לעיני בנם הפעוט של בני הזוג (ראו תפ"ח 559-09-20 מדינת ישראל נ' אביעד משה (פורסם בנבו, 25.8.2021), עמ' 48 ואילך). לכן נראה כי בבחינה כוללת של מכלול הנסיבות, עניינו של יאסין חמור יותר מענייננו, ושם כאמור נגזרו על הנאשם 22 שנות מאסר.

בסופו של דבר, לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ואת הפגיעה החמורה בערך המוגן של קדושת החיים, ולאחר שנתנו דעתנו לרמת הענישה הנוהגת, כפי שהיא עולה בין היתר מפסקי הדין שנזכרו לעיל, אנו סבורים כי מתחם העונש ההולם בנסיבות שלפנינו נע בין 22 ל-27 שנות מאסר בפועל בצירוף עונשים נלווים.

קביעת העונש בתוך המתחם

בבואנו לקבוע את עונשו של הנאשם בתוך המתחם, יש מקום להתחשב גם בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, כעולה מסעיף 40יא לחוק העונשין. לחובתו של הנאשם יש לזקוף במידה מסוימת את העובדה שלא לקח אחריות מלאה על מעשיו ולא הביע חרטה עליהם, שהרי כפר בכך שרצח את המנוח. אמנם אין חולק על זכותו של נאשם להילחם על חפותו, ולכן נקבע בסעיף 40יא(6) כי כפירה באשמה וניהול המשפט לא ייזקפו לחובתו של הנאשם, אולם נאשם שהורשע לאחר ניהול הוכחות גם אינו יכול ליהנות מההקלה וההתחשבות שלהן זכאי נאשם שלקח אחריות על מעשיו, ובכך חסך לא רק זמן שיפוטי יקר, אלא גם חסך ממשפחתו של המנוח לחוות את הכאב בכל דיון מחדש.

מנגד, יש לשקול לזכותו של הנאשם את נסיבותיו האישיות שאינן קלות, ובכלל זה הקשיים אותם חווה עד הגיעו ארצה וכן את ההתמודדות היומיומית האישית והכלכלית, הדאגה למשפחתו שנמצאת באריתריאה, וכן הבעיות הרפואיות בעקבות התאונה שעבר. באשר לבעיות רפואיות אחרות שב"כ הנאשם טען להן בסיכומיו, ראינו לתת לכך משקל מוגבל, בהיעדר מסמכים רפואיים שתומכים בטענות אלה, הגם שבעדכון מהימים האחרונים נמסר לנו ע"י ב"כ הנאשם כי הדבר נובע מעיכוב של שב"ס, שאינו בשליטת הנאשם. לעומת זאת, משקל מסוים ראינו לתת גם לעדותו של עד האופי שהעיד לטובת הנאשם וסיפר על התרשמותו החיובית מהנאשם כאדם. בנוסף, לא נעלמה מעינינו העובדה כי מדובר במאסרו הראשון של הנאשם, וכן העובדה שהנאשם נמצא בארץ בגפו וללא משפחתו, שיש בה בכדי להעצים את הקושי בריצוי המאסר.

הפיצוי

אשר לסוגיית הפיצוי, ב"כ הנאשם טען כי בין משפחת המנוח ומשפחת הנאשם נערך הסכם סולחה באריתריאה, שבמסגרתו שילמה משפחת הנאשם למשפחת המנוח סכום של 400,000 ₪, והוא אף הגיש מסמך שסומן נ/1, אשר נחזה להיות הסכם סולחה, שנערך בין הצדדים ביום 29.9.18. ההסכם כתוב בשפה הטיגרית, ובצד התצלום של ההסכם המקורי, הוגש לנו גם תרגום של ההסכם לעברית, כאשר על ההסכם המקורי נראה לכאורה כי חתמו 5 נכבדים מכל צד, וכן 5 נכבדים נוספים שמוסכמים על שני הצדדים. על פי ההסכם, הפיצוי אמור להיות משולם ב-4 תשלומים שווים של 100,000 ₪, החל מיום 20.10.18, ומדי כל 3 חודשים, עד יום 20.7.19 שבו אמור להיות משולם התשלום האחרון. ב"כ הנאשם אמר בטיעוניו לעונש כי "אנו יודעים שהכסף שולם למשפחת הנרצח. יש חתימה של הקונסול על הסולחה על תשלום הכסף" (עמ' 342 ש' 23).

מדברי ב"כ המאשימה בטיעונים לעונש, נראה כי היא אינה חולקת על עצם קיומו של הסכם סולחה בין הצדדים, אלא שלטענתה יש לכך משמעות באריתריאה, אך לא צריכה להיות להסכם זה כל השפעה על עונשו של הנאשם, ובלשונה: "אני לא חושבת שזה משמעותי לענייננו במיוחד כשהנאשם לא הודה בביצוע המעשים כלפי המנוח ולא לקח אחריות על מעשיו, וגם הסכום שהמשפחה שלמה אינו סכום שהנאשם שילם" (עמ' 340 ש' 31). לכן, ב"כ המאשימה עתרה להטיל על הנאשם גם פיצוי משמעותי למשפחת המנוח.

השאלה היא איזו משמעות יש, אם בכלל, להסכם סולחה שנחתם מחוץ לכותלי בית המשפט, על ההליך הפלילי שמתנהל בבית המשפט. בית המשפט העליון דן בשאלה זו בע"פ 5998/15, וכך נוסחו הדברים ע"י השופט ג'ובראן:

כידוע, אף שאין הסולחה מהוה תחליף להליך השיפוטי, עשויה היא להוות נדבך משמעותי לקולה בשיקולי בית המשפט לעונש - בהתלוותה להודאה וחרטה (ראו: ע"פ 6271/15 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 13 (6.1.2016); ע"פ 6340/15 זחיאקה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 11 (16.2.2012)), ואף ניתן לראותה כבאה בגדרי סעיף 40יא(5) לחוק העונשין - "מאמצי הנאשם לתיקון תוצאת העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה" (ע"פ 2350/14 ג'עברי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ב לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (18.1.2015)). בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך לעודד עשיית שלום על-ידי סולחה, מתוך ראיית התמונה הכוללת ביחס לסכסוך ומתוך ההבנה כי בהיעדרה, עלולים הצדדים להידרדר לשפיכות דמים נמשכת ונקמת דם אשר קשה לשער את תוצאותיה (ע"פ 5998/15 עקול נ' מדינית ישראל (פורסם בנבו, 27.6.2016), פס' 9).

באותו עניין התקבל ערעורו של המערער, אשר הורשע בעבירה של הריגה ובעבירות אלימות נוספות, ובית המשפט העליון הקל בעונש המאסר שנגזר על המערער, והפחיתו מ-9 שנות מאסר ל-7.5 שנים, כאשר נימוק מרכזי לכך היה הסכם סולחה שנעשה בין המערער ובין משפחת המנוח שבמסגרתו שילם המערער למשפחת המנוח פיצוי בסך 450,000 ₪.

בתפ"ח (י-ם) 1027-08-16 מדינת ישראל נ' עלקם (נבו, 12.9.2018), הורשע הנאשם על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגה, ובית המשפט קבע מתחם שבין 8 ל-12 שנות מאסר, וגזר על הנאשם עונש בתחתית המתחם - 8 שנות מאסר. גם בתיק זה נעשתה סולחה בין הצדדים, ובית המשפט נמנע מלהטיל פיצוי נוסף על הנאשם, וכך נימק את החלטתו: "אשר למרכיב הפיצוי - משהובאו ראיות על כך כי בין המשפחות נכרת הסכם סולחה, שעל פיו תשלם משפחת הנאשם 650,000 ₪ למשפחת המנוח, ומשהוסכם כי חלק משמעותי מהסכום האמור כבר שולם, איננו רואים הצדקה להטלת פיצוי מעבר לכך". ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על חומרת העונש נדחה, ובית המשפט העליון (השופט סולברג), אף הזכיר בפסק הדין (ע"פ 7682/18 עלקם נ' מדינת ישראל (נבו, 4.4.2019) פס' 11) את הסכום ששולם במסגרת הסולחה, ולא העיר מאומה על כך שלא נפסק פיצוי בגלל הסולחה.

אכן, בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא גם ביקורת על מוסד הסולחה, וביטוי בולט לביקורת זו נמצא בדבריו של השופט אלרון בעניין יונס:

מתן גושפנקה ל"סולחות" כמעין "מרכיב משלים" לדרכי הענישה הקבועים בדין, יש בו כדי להוות מעין הפרטה פסולה של ההליך הפלילי. לא זו בלבד שאין במערך ההסכמות בין משפחת העבריין לבין משפחת הקורבן כדי להוות חלופה לדין הפלילי, אלא שהשלמה עם מעגל אלימות הכולל שימוש בנשק חם בטרם הצדדים פועלים ליישוב מחלוקותיהם "בדרכי שלום" חותר תחת יסודות הדין הפלילי. איתותה של מערכת המשפט כי "סולחה" עשויה להביא להקלה משמעותית בעונשו של העבריין מחליש את ההרתעה מפני ביצוע עבירות וחושף את קורבן העבירה ואת משפחתו ללחצים פסולים (ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' יונס (פורסם בנבו, 5.11.2019) פס' 22).

עם זאת, נראה שבית המשפט העליון ראה להבחין בין עונש המאסר ובין הרכיב של הפיצוי, והביקורת של בית המשפט היא על החלטת בית משפט קמא להקל בעונש המאסר בתוך המתחם, בהתחשב בהסכם הסולחה, ובית המשפט העליון אכן התערב בכך והחמיר במידה ניכרת בעונשי המאסר שנגזרו על המשיבים. אולם בית משפט קמא שם החליט גם לא להטיל פיצוי על הנאשמים בגלל הסכם הסולחה, כאמור בפס' 7 לפסק הדין שלערעור, ובית המשפט העליון לא ראה מקום להתערב בעניין זה.

לא למותר לציין בהקשר זה שהפיצוי שנפסק על-פי סעיף 77 לחוק הוא פיצוי אזרחי, ולא עונשי (ראו ע"פ 1076/15 טווק נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.6.2016) פס' 8 ואילך לחוות הדעת של השופטת ברק-ארז), וכי "מטרת הפיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין אינה מתן פיצוי מלא לנזקם של נפגעי עבירה, כי אם כאמור מתן סעד שהוא בגדר עזרה ראשונה" (ע"פ 764/21 מדינת ישראל נ' אבו לבן (פורסם בנבו, 21.4.2021) פס' 23). ברי כי כאשר עסקינן בעבירות המתה, נפגעי העבירה הזכאים לפיצוי הם בני משפחתו של המנוח, ובהנחה שהסכם הסולחה אכן בוצע ככתבו וכלשונו, בהתאם למועדי התשלום של הפיצויים שפורטו בהסכם עצמו, הסכום שמשפחת הנאשם העבירה למשפחת המנוח - 400,000 ₪, גבוה בהרבה מסכום הפיצוי המרבי שנקבע בחוק העונשין. בעניין זה הוגש לבית המשפט עדכון לפני ימים אחדים מטעם המאשימה, ולפיו דודו של המנוח אישר כי אכן התקיימה סולחה בין המשפחות, שבמסגרתה שולם באריתריאה סכום כסף לא ידוע לאביו של המנוח.

בנסיבות אלה, נראה כי יש לתת משקל ממשי לכך שמשפחת המנוח כבר קיבלה פיצוי משמעותי ממשפחת הנאשם במסגרת הסכם הסולחה, ולכן יש להטיל על הנאשם פיצוי מתון יחסית, שישולם למשפחתו של המנוח, בהתאם לפרטים שיימסרו ע"י המאשימה.

ו.          סוף דבר

בסופו של יום, לאחר ששקלנו את מכלול נסיבותיו של הנאשם, ואת השיקולים לקולא ולחומרה שפורטו לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש למקם את עונש המאסר של הנאשם בסמוך למחצית של מתחם העונש ההולם שקבענו לעיל.

נוכח כל האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:

א.    24 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו.

ב.      18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, שלא יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע.

ג.       9 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, שלא יעבור כל עבירת אלימות מסוג עוון.

ד.      פיצוי בסך 80,000 ₪, אשר ישולם למשפחתו של המנוח, בהתאם לפרטים שיועברו למזכירות ע"י המאשימה, בתוך 21 יום.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לבית המשפט העליון.