בית המשפט המחוזי בבאר שבע

תפ"ח 33007-03-20 מדינת ישראל נ' אלפסי(עציר)

בפני

כבוד השופטת רז-לוי

כבוד השופטת שלו

כבוד השופט משניות

המאשימה

מדינת ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד חן עסיס-לביא

נגד

הנאשם

תומר אלפסי (עציר)

באמצעות ב"כ עו"ד יורם שפטל ועו"ד שרון דהרי

החלטה

השופט אהרון משניות

א.    כללי

כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו עבירה של רצח ועבירה נוספת של חבלה בכוונה מחמירה, ונטען בו כי בין הנאשם ובין נדב בוחניק (להלן: המנוח) היה קיים סכסוך שנסיבותיו אינן ידועות, שבגינו החליט הנאשם לפגוע במנוח; ביום 10.2.20, בשעה 14:18, הבחין הנאשם שנהג באותו זמן ברכב מרצדס, במנוח כשהוא רוכב על אופנוע, הנאשם עקב אחריו ברכבו, ובשלב מסוים פגע ברכבו בעוצמה באופנוע של המנוח, "והכל בכוונה להטיל במנוח נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה"; כתוצאה מכך המנוח נזרק לכביש, והנאשם יצא אליו מרכבו כשסכין בידו, ובקטטה שהתפתחה ביניהם דקר הנאשם את המנוח 3 דקירות שגרמו למותו.

בתום פרשת התביעה, לאחר שב"כ המאשימה הכריזה "אלה עדי", טען ב"כ הנאשם כי אין לחייב את מרשו להשיב לאשמה, מפני שאין בראיות שהביאה המאשימה כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם. לעומת זאת, ב"כ המאשימה טענה כי המאשימה הרימה את נטל הראיה הנדרש בשלב זה של המשפט, ולכן היא מבקשת כי בית המשפט ידחה מכל וכל את בקשתו של ב"כ הנאשם לקבוע כבר עתה כי יש לזכות את הנאשם ואין לחייבו כלל להשיב לאשמה, בהיעדר ראיות לאשמתו.

להלן נסקור בקצרה את טיעוני הצדדים, לאחר מכן נפרט את המסגרת הנורמטיבית של הדיון, ולבסוף נדון ונכריע במחלוקת שבין הצדדים.

ב.     טיעוני הצדדים

ב"כ הנאשם

ב"כ הנאשם טען באריכות וציין כי ארבעת היסודות שעליהם ביקשה המאשימה לבסס את כתב האישום, כלל לא הוכחו במסגרת פרשת התביעה, ומכאן בקשתו כי בית המשפט יורה כבר עתה, לאחר שהסתיימה פרשת התביעה, ובטרם נשמעה פרשת ההגנה, על זיכויו של הנאשם מכל אשמה.

לדבריו, היסוד הראשון הוא קיומו של סכסוך בין הנאשם ובין המנוח, אשר שימש כמניע שבגללו החליט הנאשם להמית את המנוח, כפי שנטען בסעיף הראשון של כתב האישום. ב"כ הנאשם טוען כי כל הראיות של המאשימה באשר לקיומו של סכסוך בין השניים, אשר נובעות מעדותם של בני משפחה ומכרים של המנוח שהעידו במסגרת פרשת התביעה, הן בבחינת עדויות שמיעה שאינן קבילות ולא ניתן להסתמך עליהן.

כך היא עדותה של אמו של המנוח, שהעידה כי יומיים לפני שנרצח, המנוח אמר לה שהנאשם מחפש אותו, והיא אמרה לו שייזהר מהנאשם; כך גם עדותה של אחותו של המנוח, שהעידה על מסרון שקיבל המנוח ימים אחדים לפני הרצח, מחבר שהזהיר אותו כי מתכננים לו "כיפה"; כיוצא בזה עדותו של אביו של הנאשם, שמסר כי בא אליו מישהו שביקש ממנו לעשות סולחה בקשר לסכסוך כלשהו שהנאשם מעורב בו, והעד ציין בהקשר זה כי שוחח עם הנאשם, שהכחיש כי יש לו ריב כלשהו; ובדומה לכך גם דודו של המנוח שהעיד כי אביו של המנוח ביקש ממנו לפעול לסולחה בין המנוח ובין הנאשם, מפני שהנאשם רצה לפגוע במנוח, לאחר שלדבריו פגע בכבודו; וכך גם אביו של המנוח שהעיד כי לפני הרצח המנוח אמר לו שהוא פוחד מהנאשם, ולכן אף הסתובב עם גז פלפל וחשש לצאת מהבית.

היסוד השני הוא הטענה כי הנאשם זיהה את המנוח רוכב על אופנוע כשקסדה לראשו בעת שנהג ברכב, והחל לעקוב אחריו בכדי לפגוע בו, כפי שנטען בסעיף 4 לכתב האישום. לטענת ב"כ הנאשם מדובר בטענה מופרכת מפני שאין חולק שהמנוח היה עם קסדה על ראשו בעת שרכב על האופנוע, ולכן לא ניתן היה כלל לזהות אותו, וודאי לא ממרחק של כחצי קילומטר. לחיזוק טענתו ציין ב"כ הנאשם כי אפילו עד תביעה 8 (עד מס' 4 בכתב האישום) מר רון בשארי שהעיד כי הוא חבר טוב של המנוח, מסר בעדותו כי היה עד ראיה לתאונה, אך לא זיהה שמדובר במנוח, עד שהוא הוריד את הקסדה מראשו במהלך עימות פיזי שהיה לו עם הנאשם, ואם חבר קרוב של המנוח אינו יכול לזהותו כשקסדה על ראשו, ממרחק כה קצר, קל וחומר שגם הנאשם לא היה יכול לזהות את המנוח במהלך נסיעתו, בשונה מהנטען בכתב האישום. יתירה מכך, לטענת ב"כ הנאשם, בחלק מהדרך האופנוע נראה נוסע מאחורי הרכב שבו נהג הנאשם, כפי שניתן לראות לטענתו בסרטון ת/14, ויש בכך כדי לחזק את הטענה כי הנאשם לא היה מודע כלל לכך שהמנוח הוא זה שרוכב על האופנוע שבו פגע ברכבו מאוחר יותר, וכל שכן לא עקב אחריו.

היסוד השלישי הוא האמור בסעיף 6 לכתב האישום, כי הנאשם האיץ את מהירות נסיעתו, ופגע בכוונה באופנוע שעליו רכב המנוח "והכל בכוונה להטיל במנוח נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה", כלשון כתב האישום, וכן האמור בסעיף 7 לכתב האישום, כי רכבו של הנאשם עלה על גופו של המנוח שהושלך מהאופנוע כתוצאה מהתאונה. לטענת ב"כ הנאשם, העד בשארי שהעיד על הפגיעה המכוונת של הנאשם באופנוע של המנוח, ציין בעדותו כי ראה את מכונית המרצדס שבה נהג הנאשם, עולה על רגלו של המנוח, ועמד על גרסתו גם בחקירה נגדית תקיפה; אלא שלטענת ב"כ הנאשם מדובר בעדות שקר ובעד זומם "מהמעלה הכי גרועה שעד זומם יכול להיות" כלשונו של עו"ד שפטל (עמ' 302 ש' 22). זאת, מפני שהפתולוג שניתח את גופתו של המנוח, עד תביעה 10 ד"ר קריספין, ציין בעדותו בבית המשפט, כי אילו רכב המרצדס היה אכן עולה על רגלו של המנוח, כפי שמסר העד בשארי בעדותו, תוצאה הכרחית מכך צריכה להיות שבר ברגלו של המנוח, ושבר כזה לא נמצא ברגלו. לכן לטענתו, יש לקבוע כבר עתה כי אין לתת אמון בעדותו של העד בשארי, ולכן גם לא ניתן להוכיח את הטענה כי הנאשם התכוון להטיל מום במנוח או לגרום לו חבלה חמורה, שנסמכת בעיקר על עדותו של העד בשארי.

והיסוד הרביעי עניינובאמור בסעיפים 8 ו-10 לכתב האישום, כי הנאשם יצא מהרכב כשעל גופו סכין, וכי הנאשם תפס את המנוח ומנע בעדו מלהימלט מהמקום, ודקר אותו שלוש דקירות באמצעות הסכין שבידו, אחת בבטן ושתיים בחזה העליון מצד ימין, והכל בכוונה לגרום למותו. לטענת ב"כ הנאשם, לא רק שאף אחד מעדי הראיה לא העיד כי ראה סכין או חפץ חד בידו של המנוח, אלא שיש אף "ראיה נסיבתית משמעותית ביותר" כלשונו, לכך שהנאשם לא החזיק בידו סכין כשיצא מהרכב לאחר הפגיעה באופנוע. זאת, מפני שבמכונית המרצדס נמצאו שני סכינים, שבבדיקה שנערכה בהם, לא נמצאו עליהם שרידים של דם אדם. לכן, מי שטוען שהנאשם דקר את המנוח לאחר הפגיעה באופנועו, צריך להניח שהנאשם הצטייד מבעוד מועד בסכין שלישית, שבה דקר את המנוח, אשר עקבותיה לא נודעו, וזאת מבלי שידע מראש שיפגוש את המנוח, שהרי גם לפי כתב האישום, הנאשם הבחין במנוח באקראי בעת שנסע ברכבו, ומדובר בהנחה לא סבירה, בהינתן העובדה שהמפגש בין הנאשם ובין המנוח היה אקראי ולא מתוכנן.

כאמור לעיל, ב"כ הנאשם טוען כי אף אחד מארבעת היסודות שעליהם השתיתה המאשימה את טענתה כי הנאשם רצח את המנוח בכוונה תחילה, לא הוכח בראיות שהביאה המאשימה במסגרת פרשת התביעה, ומכאן עתירתו כי בית המשפט יקבע כבר עתה, עם תום פרשת התביעה, כי יש לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ב"כ הנאשם חזר על עיקרי טענותיו, בהדגשים קצת שונים, גם בטיעונים המשלימים שהגיש ביום 4.7.21 בתגובה לטיעוניה של ב"כ המאשימה במהלך הדיון בבית המשפט.

ב"כ המאשימה

לעומת זאת, ב"כ המאשימה טוענת כי ב"כ הנאשם הרחיב יתר על המידה בטיעוניו, ולמעשה "העיד במקום הנאשם" כלשונה, כאשר מסר את גרסתו ביחס לנסיבות הפגיעה של רכב המרצדס שבו נהג הנאשם, באופנוע שעליו רכב המנוח, תוך שהוא מתעלם לטענתה מראיות שהוגשו בתיק. לדבריה, קיים תיעוד בסרטון ת/14 ובסרטונים נוספים של מסלול הנסיעה של המרצדס, וניתן לראות בו בבירור כיצד הנאשם עוקב בנסיעתו אחר המנוח, ופונה אחריו בכל הפניות שבהן פנה.

כמו כן, הגישה ב"כ המאשימה כמה צילומי מסך ממצלמה 5, שתיעדה את הפגיעה של המרצדס באופנוע שעליו רכב המנוח, בסמוך למרכז טופז באשדוד, ואשר הסרטונים שהורדו ממנה הוגשו במסגרת ת/11. ב"כ המאשימה ציינה בהקשר זה, כי הסרטון הוצג לנאשם בחקירתו במשטרה, וכי ניתן לראות בו בבירור כי הנאשם מחזיק משהו בידו, ובהמשך ניתן לדבריה לראות בו גם את שליפת הסכין ע"י הנאשם, וגם את דקירת המנוח באמצעות הסכין.

ב"כ המאשימה הפנתה גם לסרטון נוסף של מצלמות אבטחה, שהוגש במסגרת ת/8, שמתעד "את הרגעים שלפני התאונה" וגם את המאבק שהתפתח בין הנאשם והמנוח, לאחר פגיעת המרצדס באופנוע, כאשר בשלב מסוים המנוח נופל, והנאשם נמלט מהמקום. יתירה מכך, לפי חוות הדעת הפתולוגית ועדות המומחה, מותו של המנוח נגרם כתוצאה מדקירות סכין; ובנוסף לכך, הדם שנמצא בזירת התאונה שבה התחולל גם מאבק בין הנאשם ובין המנוח, ושובל הדם שנמשך משם עד למרכז טופז, שאליו הלך המנוח בשארית כוחותיו ושם קרס, הוא דמו של המנוח.

ב"כ המאשימה ציינה עוד כי המאשימה הציגה ראיות אודות הסכסוך שהיה בין הנאשם ובין המנוח, ובכלל זה פניה שנעשתה שבועיים לפני הרצח, למשפחת הנאשם, בכדי לסיים את הסכסוך שהיה לו עם המנוח, וכן עדותה של חברתו של המנוח, על כך שהמנוח נעצר בחשד למעורבות בהצתת הרכב של הנאשם.

לבסוף טענה ב"כ המאשימה כי התנהגותו של הנאשם לאחר התאונה, כאשר נטש את הרכב, עזב את המקום בעזרת חבריו, ואף עזב את העיר עד שנעצר, היא "התנהגות מפלילה" כלשונה, אשר מלמדת שלא מדובר בתאונת דרכים מקרית, אלא בפגיעה מכוונת במנוח. היא טענה עוד כי גם שתיקתו של הנאשם בחקירה והימנעותו מלמסור גרסה, מחזקות את החשדות נגדו, והמשקל המצטבר של כל הראיות הללו, עובר את הרף הראייתי הנדרש כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

ג.      המסגרת הנורמטיבית

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי אם "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין...". מכוחו של סעיף זה, עולותלעיתים טענות מצד ב"כ נאשמים, בתום פרשת התביעה, כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה, מפני שאין בראיות שהגישה המאשימה במסגרת פרשת התביעה, כדי להוכיח ולו לכאורה את אשמתו של הנאשם.

זה מכבר נקבעה ההלכה בבית המשפט העליון, בע"פ 732/76, כיצד על בית המשפט לבחון טענה כזאת, וכך כתב השופט שמגר (כתוארו אז) בעניין זה:

בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, [1], הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה (Practice Note), כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה:

א. כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או

ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא הייתה מסתמכת עליהן ((1962) 1 All E.R. 448)...

אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום [...] (ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון פ"ד לב(1) 170, 179).

הלכה זו חזרה ונשנתה גם בפסיקה מאוחרת יותר, וכך נוסחה ההלכה ע"י המלומד קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (מהדורת 2009): "המשמעות המעשית של 'היעדר הוכחה לכאורה' בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לבית-המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה 'אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'..." (עמ' 1446). וכן "... לצורך הכרעה בטענה, אין בית- המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה: בהנחה שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם, או בעבירה אחרת באותו עניין" (עמ' 1454).

ד.     מן הכלל אל הפרט

על רקע האמור, נבחן את הנסיבות שלפנינו, ונדון בטענות ב"כ הנאשם, לפי הסדר שבה הוזכרו בטיעוניו בפנינו.

נפתח בטענה הראשונה בדבר הראיות אודות קיומו של סכסוך בין הנאשם ובין המנוח, כאשר בפתח הדיון בעניין זה ראוי לציין את הכלל שגם ב"כ הנאשם הזכיר בתגובתו בכתב לטיעוני המאשימה, כי "... הוכחתו של מניע אינה דרושה להרשעה במישור האחריות הפלילית... עם זאת, לקיומו או היעדרו של מניע יכול להיות משקל ראייתי, כך שקיומו עשוי לחזק את הראיות הנסיבתיות הקיימות, והיעדרו עשוי לכרסם בהן..."(ע"פ 3263/13 בן שטרית נ' מדינת ישראל (19.3.2017) פסקה 81), ובלשונו של ב"כ הנאשם בסעיף 5.ג. לתגובתו בכתב: "... הפסיקה קובעת מפורשות כי היעדר מניע הינה ראייה נסיבתית כבדת משקל לטובתו של הנאשם" (ההדגשה במקור).

ב"כ הנאשם שב וציין בטיעוניו כי כל הראיות שהביאה המאשימה במסגרת פרשת התביעה בעניין קיומו של סכסוך כאמור, הן עדויות שמיעה שאינן קבילות ואין לתת להן כל משקל, ומכאן מסקנתו כי "התביעה לא עמדה בתוכן הדל הזה... אז הראיתי שאין גם ראיות קלות שמוכיחות את המניע" (עמ' 297 ש' 14 - 16). אולם ב"כ הנאשם התעלם בדבריו מההבחנה הברורה שנקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, בין ראיה לאמיתות התוכן, שלעניין זה עדות שמיעה אכן איננה קבילה, ובין ראיה לעצם אמירת הדברים, שלעניין זה עדות שמיעה קבילה גם קבילה.

כך למשל נקבע ביחס לכך בע"פ 295/10: "... האיסור על קבילות של עדות מפי השמועה מתייחס רק לעדות על דברים שנקלטו בחושיו של אחר כראיה לאמיתות תוכנם, להבדיל מעדות על עצם אמירת הדברים. עובדת שמיעת הדברים מפי אחר היא כשלעצמה ראיה כשרה במשפט, שהרי העד מעיד על דברים שקלט בחושיו שלו, והוא יכול להיחקר על אמיתות דבריו בהקשר זה..." (ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.4.2012) פסקה 42, ההדגשות במקור).

בנסיבות שלפנינו, העדויות השונות שנשמעו במסגרת פרשת התביעה באשר לקיומו של סכסוך בין השניים, אף שאינן קבילות כראיה לאמיתות התוכן בהיותן עדויות שמיעה, עדיין יכולות להוות ראיה לעצם אמירת הדברים שעליהם העידו העדים. בנסיבות אלה, לא ניתן לשלול בשלב זה של המשפט את האפשרות, כי יש בעדויות הללו כדי ללמד על תחושתו של המנוח, גם אם מדובר בתחושה סובייקטיבית שלא היה לה בסיס כטענת ב"כ הנאשם, בדבר קיומו של סכסוך בין השניים, באופן שיכול להוות ראיה נסיבתית לקיומו של מניע מצד הנאשם לפגיעה במנוח, ויכול לחזק את הראיות נגדו (ראו לעניין זה ע"פ 3263/13 הנ"ל, פסקה 82).

אשר לטענה השנייה בדבר זיהויו של המנוח ע"י הנאשם והמעקב אחריו, גם אם נניח כי נכונה טענת ב"כ הנאשם שלא ניתן היה לזהות את פניו של המנוח מפני שחבש קסדה בעת שרכב על אופנועו, עדיין לא מן הנמנע כי קיימות דרכים אחרות שבהן הנאשם שהכיר היטב את המנוח, היה יכול לזהות כי המנוח הוא זה שרכב על האופנוע, כמו למשל זהות האופנוע ככזה שהיה בשימושו של המנוח באותה תקופה, מבנה גופו של המנוח או תנועות אופייניות שלו, וכיוצא באלה. ברי כי יש לבחון היטב את הטענות באשר לזיהויו של המנוח בבוא הזמן, אך אין בהן כדי לשלול כבר עתה קיומן של ראיות לכאורה בנוגע למעקב של הנאשם אחרי המנוח.

מבלי לקבוע מסמרות נציין, כי התביעה הפנתה למכלול צילומי מצלמות האבטחה ולראיות נוספות (למשל דו"ח הפעולה ת/13), שבהן ניתן לראות את מסלול הנסיעה של הרכב שבו נהג הנאשם, אשר במשך כל הנסיעה, נראה נוסע אחרי האופנוע שעליו רכב המנוח או במקביל לו, כשהוא יכול לשמור על קשר עין עם האופנוע, כך גם כאשר האופנוע נסע על חוף הים או פנה פניות פרסה. בנסיבות אלה, נראה כי לא ניתן לשלול בשלב זה של המשפט את טענתה של ב"כ המאשימה, כי לא מדובר במפגש אקראי של הנאשם עם המנוח תוך כדי נסיעה.

הטענה השלישית שהעלה ב"כ הנאשם, נוגעת במישרין לשאלת אמינותו של עד תביעה 8 בשארי, שלטענת ב"כ הנאשם שיקר כמצח נחושה כשהעיד שרכב המרצדס שבו נהג הנאשם, עלה על רגלו של המנוח, ועדותו נשללה בעדותו של עד תביעה 10 ד"ר קריספין, ולכן לטענתו אין לתת אמון בכל הדברים שמסר בשארי בעדותו.

כפי שציינו לעיל, ההלכה היא שלצורך הכרעה בטענה כי אין להשיב לאשמה, "אין בית-המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה: בהנחה שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם..." כלשונו של קדמי שהובאה לעיל, ולא מצאנו הצדקה לחרוג מכלל זה בעניינו של העד בשארי. משמע כי לעת הזאת, לצורך בחינת הטענה כי אין להשיב לאשמה, יש לבחון את עדות בשארי כאילו היא תזכה בעתיד למלוא האמון. זאת ועוד, לצורך הכרעה בטענות ב"כ הנאשם, יש צורך בצפייה מדוקדקת במצלמות שתיעדו את התאונה, ויש לשמוע גם את גרסתו של הנאשם, וטרם הגיעה העת, בשלב זה של המשפט, לדון בעניין זה.

כך גם ביחס לטענה הרביעית של ב"כ הנאשם, כי אין אף ראיה לכך שהנאשם יצא מהרכב כשסכין בידו. ב"כ המאשימה הפנתה במעמד הדיון לתמונות שהן צילומי מסך מהסרטונים שבמוצג ת/11, בהן ניתן לראות שהנאשם אוחז דבר מה בידו בעימות שהיה לו עם המנוח, לאחר שיצא מהרכב בעקבות הפגיעה באופנוע; גם לצורך הכרעה בעניין זה נדרשת צפייה מדוקדקת במצלמות האבטחה, ויש לשמוע גם את גרסתו של הנאשם, וטרם הגיעה העת לכך.

בנוסף, נזכיר כי מהראיות שהובאו בפנינו, עולה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מפצעי דקירה; כי הוא קרס ברחוב בסמוך לאחר העימות עם הנאשם; וכי בזירת המאבק בינו לבין הנאשם ובמסלול הליכתו עד למקום קריסתו, נמצאו כתמי דם של המנוח, ומדובר בראיות לכאורה, גם אם נסיבתיות, להוכחת פציעתו של המנוח במהלך המאבק עם הנאשם.

ה.    סוף דבר

בסופו של יום, באנו לכלל מסקנה כי עלה בידי המאשימה להצביע על שורה של ראיות נסיבתיות, ובמידה מסוימת גם על ראיות ישירות, שעולות בין היתר מצילומי מצלמות האבטחה, שיכולות לתמוך בטענותיה אודות אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, או לכל הפחות בביצוע עבירות אלימות חמורות אחרות כלפי המנוח, ודי בכך כדי לעבור את הרף הראייתי הנדרש בשלב זה של המשפט, לצורך העברת "הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם" כלשון בית המשפט העליון בעניין פלוני הנ"ל; וכפועל יוצא מכך לדחות את הטענה כי ניתן לקבוע כבר עתה, בתום פרשת התביעה ובטרם החלה פרשת ההגנה, את זיכויו של הנאשם מכל אשמה.

נוכח כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את טענת ב"כ הנאשם כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

קובעים לתזכורת במעמד ב"כ הצדדים ליום 30.9.21 בשעה 9:45.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בהתאם לבקשתם בדיון האחרון.

יעל רז- לוי, אב"ד

גילת שלו, שופטת

אהרון משניות, שופט