1

תפ"ח 24418-05-17 מדינת ישראל נ' וסאם דבס (עציר)

 

 

 

 

 

 

סגן-הנשיא י' נועם:

 

האישום

1.         הנאשם הואשם בעבירת מעשה טרור של ניסיון לרצח - לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בשילוב סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016.

2

 

2.         להלן העובדות המיוחסות לנאשם בכתב-האישום: עובר ליום 3.5.17 גמלה בלִבו של הנאשם החלטה לבצע פיגוע דקירה נגד יהודים, או נגד אנשי כוחות הביטחון, במטרה להורגם, למות "מות קדושים" ולהפוך ל"שהיד" (להלן - הפיגוע). ביום 3.5.17 בשעות הצהריים יצא הנאשם מביתו במחנה הפליטים שועפט בירושלים, כשהוא נושא עמו סכין באורך כ-25 ס"מ בכיס מכנסיו. הוא נסע באוטובוס ממחנה הפליטים עד למחסום שועפט, כדי לבצע את הפיגוע. בהגיעו למחסום, ירד הנאשם מהאוטובוס לצורך בידוק ביטחוני. הוא התבקש על-ידי השוטרים במחסום להציג תעודת-זהות. במקום עמדה, במרחק של כ-10 מטרים מהנאשם, השוטרת ד', שתפקידה היה לאבטח את המקום (להלן - השוטרת). בעת ובמקום האמורים שלף הנאשם את הסכין, הניף אותה לגובה ראשו, והסתער בריצה לעבר השוטרת, מתוך כוונה לדקור אותה בצווארה ולהרגה. השוטרת דרכה את נשקה, כיוונה אותו לעבר הנאשם וצעקה לנאשם לעצור; ובעקבות תגובתה המהירה השליך הנאשם את הסכין. במעשים המתוארים, כנטען בכתב-האישום, ניסה הנאשם לגרום למותו של אדם שלא כדין, מתוך מניע לאומי או אידיאולוגי, במטרה לעורר פחד בציבור, והיה במעשהו סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם. בגין מעשים אלו הואשם הנאשם, כאמור, בעבירת מעשה טרור של ניסיון לרצח.

 

מבט-על אודות ההליך המשפטי

3

3.         בתחילת המשפט ציין ב"כ הנאשם, כי הנאשם הודה בחקירה, אך גרס כי חקירתו התנהלה תחת לחץ, בפרט כאשר לטענתו הנאשם סובל מבעיות נפשיות. לאור הטענות, שלפיהן הנאשם סובל מבעיות נפשיות, התבקש הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את הנאשם. בחוות-דעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, מיום 29.5.17, נקבע כי בבדיקה הקלינית לא נִצפו ביטויים להפרעות בהליך החשיבה או בפרספציה, כי האפקט (מצב רוח) תאם את הסיטואציה של הבדיקה והיה נטול ביטויים של סף גירוי נמוך. עוד צוין בחוות-הדעת, כי הנאשם הציג את גרסתו לאירועים המתוארים בכתב-האישום, בצורה קוהרנטית, ללא סימנים המצביעים על הפרעה בשיפוט. לנוכח האמור קבעה הפסיכיאטרית, כי הנאשם מבחין בין מותר לאסור, היה אחראי למעשים בעת ביצועם והוא כשיר לעמוד לדין.

 

4.         לבקשת הסנגור, נתאפשר לנאשם, על-פי בקשתו, למסור את התשובה לאישום בכתב, עד ליום 5.8.17. תשובה בכתב לא נמסרה, והמענה לאישום נמסר בפתח ישיבת ההוכחות ביום 13.9.17. בתשובה לאישום טען ב"כ הנאשם, כי הנאשם לא תכנן לבצע כל פיגוע; כי הוא אכן יצא מביתו ממחנה הפליטים שועפט כשהוא מסתיר סכין בכיס בגדיו; כי בהגיעו למחסום התבקש הנאשם על-ידי השוטרים להציג תעודת זהות; כי בשלב זה אכן הוציא את הסכין מכיסו, אך עשה זאת משום שראה שכל האנשים שנבדקים מוציאים את חפציהם מהכיסים; כי כאשר השוטרים דרכו את כלי הנשק שלהם, השליך את הסכין על הארץ על-פי הוראתם; וכי לא התכוון לדקור מי מהם. הנאשם אישר את דברי בא-כוחו בעניין התשובה לאישום.

 

5.         במהלך שמיעת הראיות נשמעו, בין-השאר, עדי הראיה שעמדו במחסום, שמעדותם עולה, כי הנאשם שלף את הסכין והניף אותה ורץ לעבר השוטרת; ושוטרים אשר ביצעו פעולות חקירה. בנוסף, הוגשו אמרותיו של הנאשם במשטרה, שבהן הודה כי ניסה לבצע פיגוע דקירה. בעת פרשת התביעה, ובמהלך חקירתם הנגדית של עדי התביעה, חלקה ההגנה על-כך שהנאשם שלף סכין וניסה לדקור את השוטרת.

 

4

            בפרשת ההגנה, במהלך עדותו של הנאשם, הודה הנאשם - באופן שהפתיע גם את בא-כוחו - בכך שניסה לדקור את השוטרת ולגרום למותה. הסנגור, שהופתע מעדותו זו של הנאשם, אשר היוותה שינוי חזית לקו ההגנה שהוצג בפרשת התביעה, ביקש לדחות את הדיון להמשך שמיעת פרשת ההגנה למועד נוסף, לשם קבלת חוות-דעת מטעם ההגנה בתחום הפסיכיאטרי; ולתכלית זו נדחה הדיון, מעת לעת, לבקשתו. לאחר ארכות ממושכות, הודיע הסנגור, כי אין בידי ההגנה כל חוות-דעת בתחום הנפשי בעניינו של הנאשם ונשמעו סיכומי הצדדים.

 

            לנוכח הודאתו של הנאשם בחקירותיו במשטרה בכך שניסה לדקור את השוטרת ולגרום למותה, לאור הכרזותיו פעם אחר פעם במהלך החקירה הנגדית והחקירה החוזרת, כי ביקש לדקור את השוטרת ולגרום למותה, ולאור עדויות השוטרת ועדי ראיה נוספים, שלפיהן הוציא הנאשם את הסכין מכיסו, הניף אותה לכיוון השוטרת ורץ לעברה - אישר ב"כ הנאשם בסיכומיו, כי הוכח שהנאשם ביקש לדקור את השוטרת, ומיקד את ההגנה בשאלה, האם התכוון הנאשם להסב לשוטרת רק חבלה, או שמא התכוון לגרום למותה. המחלוקת בסופו של יום התמקדה, אפוא, אך בשאלה, האם הוכחו יסודות העבירה של ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה - כטענת ההגנה; או שמא הוכחו יסודות עבירת מעשה טרור של ניסיון לרצח.

 

עדויות של עדים שהיו בזירה

5

6.         השוטרת ד', שימשה בתקופה הרלבנטית כלוחמת בפלוגת מג"ב עוטף ירושלים. היא תיארה, כי בעת שירדו הנוסעים מהאוטובוס לבדיקת תעודות זהות, היא ניצבה במרחק של כשמונה מטרים מהם, כמאבטחת. לדבריה, הנאשם "במקום להציג תעודת זהות, הוא התמהמה... ובמקום להוציא תעודה הוא הוציא סכין" (עמ' 37). היא הוסיפה, כי הנאשם הרים את הסכין "לגובה הראש"; הדגימה את הנפת אמת היד בגובה הראש; וכן ציינה, כי להב הסכין הייתה במקביל לקרקע. לדבריה, במקביל להנפת הסכין רץ הנאשם לעברה מספר צעדים, כשלושה מטרים; ובתגובה, היא מיד דרכה את הנשק וקראה לו לעצור. על-פי עדותה, עם דריכת הנשק והקריאה לעצור, זרק את הסכין לאחור ונעמד במקומו. מיד לאחר מכן, הורו לו המאבטחים לשכב על הארץ, והוא נשכב על הכביש, נכבל באזיקים ונעצר. בחקירה הנגדית הוסיפה, כי האירוע התרחש לאחר שביקשה משני גברים שעמדו לפני הנאשם להוציא את החפצים מכיסיהם, והשניים נענו לבקשתה. לדבריה, כאשר השניים התקדמו, החל הנאשם לרוץ לעברה, כשהסכין כוונה לְפנים, בגובה הראש. היא ציינה, כי בשלב זה עמדה במרחק של כשמונה מטרים ממנו, כי הנאשם הספיק לרוץ לעברה שניים שלושה צעדים, וכי כאשר צעקה לו לעצור ודרכה את הנשק, השליך את הסכין באלכסון, לאחור, נעמד, ולאחר מכן נשכב על הקרקע על-פי הוראות המאבטחים.

 

7.         עד התביעה ל', ששירת כחייל במחסום בתקופה הרלבנטית, היה עד ראיה לאירועים. הוא העיד, כי עמד לצִדה השוטרת ד' בנתיב שבו נבדקו נוסעי האוטובוסים, וכי תפקיד הבדיקה הוטל עליו, שעה שהשוטרת שימשה כמאבטחת . לדבריו, נוסעי האוטובוס ירדו לבידוק, שבוצע על-ידו; וכאשר התקרב אליו הנאשם, שהיה האחרון בשורת הנבדקים, פתח הנאשם בריצה לכיוונו כשסכין בידו: "הוא רץ אליי עם סכין, איזה שלושה צעדים כזה של ריצה, והרמנו את הנשקים ודרכנו, ואז הוא זרק את הסכין והרים ידיים" (עמ' 131). בהמשך עדותו, כשנדרש לפרט את כל שלבי האירוע, הדגים כיצד הנאשם רץ לכיוונו כאשר זרוע יד ימין בניצב למעלה ובידו סכין, המכוונת לפנים, כאשר הלהב במקביל לקרקע. עוד הבהיר, כי הרים את ראשו וראה את הנאשם רץ לעברו רק לאחר ש"שמע את הצעדים המהירים" של הריצה (עמ' 132); כי היה עסוק עד לאותו רגע בבדיקת תעודות; וכי השוטרת שאבטחה אותו היא זו ש"קלטה" ראשונה את הנאשם. כן ציין, כי הביט לראשונה לעבר הנאשם, רק בשלב שבו שמע את השוטרת צועקת, ובמקביל שמע את צעדי הריצה. לדבריו, כשהרים את מבטו ראה את הנאשם רץ לעברו עם סכין, כאשר בשלב זה הנאשם היה במרחק של כשבעה מטרים ממנו. עוד מסר בעדותו, כי גם הוא דרך את נשקו. על-פי גרסתו, בשלב זה, לאחר דריכת הנשק, השליך הנאשם את הסכין, נעמד והרים ידיים; ובהמשך נעצר. עוד הבהיר העד, כי בשלב הבידוק, וכן בשלב האירוע, הוא והשוטרת ניצבו ליד "בטונדה" (עמדה צרה מבטון).

6

 

8.         עד התביעה רמי ברהנו, ששימש כמאבטח במחסום מטעם חברת אבטחה פרטית, העיד, כי עמד בקִרבת הזירה, אך לא ראה את האירוע עצמו. לדבריו, שמע את השוטרת צועקת: "מחבל", ואז הפנה מבטו אליה וראה שהיא דרכה את נשקה והנאשם עומד כאשר הסכין מונחת על הקרקע על הרצפה לידו. הוא הבהיר, כי לא ראה את שלב השלכת הסכין, כי הורה לנאשם לשכב, וכי מיד בהמשך - נשכב הלה על הארץ ונעצר.

 

7

9.         העד רס"ר שמואל בהוני העיד, כי שימש כמפקד המעבר באותו יום ותיאר את מסלולי הבידוק, לרבות המסלול הראשון שבו אירע האירוע. על-פי עדותו, בעת שהיה במחסום שמע לפתע דריכת נשק וקריאה של השוטרת בשמו. הוא התקרב במהירות לשוטרת, הורה לנאשם להרים את ידיו ובהמשך לשכב על הארץ עד למעצרו וכבילתו באזיקים. העד ציין, כי כאשר הורה לנאשם להרים ידיים ואף להתקרב אליו, שיתף עמו הנאשם פעולה, אבל לאחר שהחל לתחקר אותו, בשפה העברית, וביקש ממנו להציג תעודת-זהות, "הנאשם הסתגר בתוכו" (עמ' 87). לדבריו, כאשר שאל את הנאשם לשמו, מסר בגמגום רק את שמו הפרטי. בהמשך עדותו ציין העד, כי כאשר הפנה מבט לעבר הנאשם והשוטרת, הבחין בשלב השלכת הסכין על הארץ, אך לא הספיק לראות את שלב שליפת הסכין (עמ' 88). בחקירתו הנגדית שב והדגיש, כי ראה את שלב השלכת הסכין, אך לא את שלב השליפה: "לא ראיתי את השליפה. זיהיתי את הסכין בעצם כשהיא נזרקת... בשלב הזריקה", והדגים תנועה של השלכת חפץ לאחור (עמ' 98). כן ציין, כי בשלב זה השוטרת הייתה במרחק של כחמישה מטרים מהנאשם. העד נשאל בחקירה נגדית על פעולות שביצע ועל בדיקות שערך, כדי לוודא אם זירת האירוע תועדה בצילומים, אשר כבר אינם רלבנטיים לנוכח העובדה שהנאשם הודה בסופו של ההליך המשפטי בביצוע ניסיון הדקירה. הסכין שהשליך הנאשם נתפסה כמוצג, ותצלום הוגש לבית-המשפט (ת/6). מדובר בסכין חדה ומשוננת, באורך של כ-25 ס"מ, בעלת להב של כ-14 ס"מ.

 

עדויות שוטרים וחוקרים

10.       פקד רביע קורדנוב, ששימש כמפקד תורן בפלוגת מג"ב ביום האירוע, העיד כי מבדיקות שערך במצלמות האבטחה של המחסום נתחוור, כי זירת הדקירה לא הייתה "מכוסה" על-ידי מצלמה.

 

8

11.       חוקר המשטרה רס"מ פאדי חסון, היה מי שגבה את שתי אמרותיו של הנאשם; והוא נחקר על-ידי ההגנה בעניין נסיבות גביית שתי אמרותיו של הנאשם. לדבריו, שתי החקירות תועדו במערכת "עִנבל" המשטרתית, המנציחה את החקירה בתיעוד קולי וחזותי. העד הסביר, כי בשל תקלה טכנית, בחקירה הראשונה, קיימת רק הנצחה חזותית של סרט, ללא קול (ללא השמע). לדבריו, משנתחוור לו כי לא ניתן לשמוע את הדוברים בחקירה הראשונה, נחקר הנאשם פעם נוספת במערכת "ענבל", ובמסגרת חקירה שנייה זו חזר על הודאתו ועל עיקרי הדברים. במענה לשאלת הסנגור, אישר החוקר כי אִפשר לאביו של הנאשם להיות נוכח בחקירה משום שחש שהנאשם "לחוץ", והיה לו חשש שהנאשם לוקה בנפשו. בצד זאת הבהיר העד, כי הנאשם נתן תשובות ענייניות לשאלות שהופנו אליו, וכי אינו זוכר ששמע מהאב שיש לבנו בעיות נפשיות. בהקשר זה הבהיר, כי לאחר מכן נבדק הנאשם על-ידי פסיכיאטר מטעם הפסיכיאטר המחוזי ונמצא כשיר לעמוד לדין. כאן המקום לציין, כי בחקירה הראשונה ציין הנאשם במפורש, במענה לשאלות החוקר, כי התכוון להרוג את החיילת; וכי בחקירה השנייה תיאר הנאשם בהרחבה את ניסיון ביצוע פיגוע דקירה, אך לא התייחס לכוונה לקטול חיים. למרות שבתחילת דבריו אישר העד שהנאשם חזר בהודעה השנייה על אותם דברים שמסר בהודעה הראשונה, הופנה העד לעובדה שהנאשם לא ציין בחקירתו השנייה, כי ביקש לקטול חיים; וכי אף לא נשאל על מטרת הדקירה. העד ציין, כי בחקירה השנייה גרסתו של הנאשם הייתה אמנם (כלשונו): "יותר מעודנת"; אך ציין, כי לא מצא הבדל מהותי בין ההודאות; וכי למרות שהנאשם לא ציין במפורש שהתכוון להרוג, הרי שכוונת הרצח הנה ברורה מהתנהלותו של הנאשם: "כשהוא מדבר אתך על זה שהוא נטל סכין, הסתער לכיוון השוטרת עם יד מורמת... אני לא רואה שום כוונה אחרת חוץ מלרצוח" (עמ' 226-225). בעניין זה יוער, כי השאלות על תכלית הדקירה היו חיוניות; ואולם, הנושא כבר אינו רלבנטי, היות שבמהלך עדותו של הנאשם בבית-המשפט, הודה הנאשם פעם אחר פעם, כי ביקש להרוג את השוטרת, ובכך אף אישר את הגרסה שמסר בהודאתו הראשונה במשטרה.

 

ההודאות במשטרה

12.       כאמור, מהנאשם נגבו שתי הודעות במשטרה, הראשונה מיום האירוע 3.5.17 (ת/4); והשנייה מיום 10.5.17 (ת/5). שתי ההודעות הוקלטו בווידאו במערכת "ענבל" המשטרתית, אך כאמור, בשל תקלה בהקלטת החקירה הראשונה ניתן רק לצפות בסרט, ללא שמע.

 

9

            בהודעתו הראשונה, שנגבתה בנוכחות אביו, לאור התרשמות החוקר שהנאשם לוקה בנפשו, ציין הנאשם, בין-השאר, כי היו לו בעבר "בעיות בבית", אך עם הזמן הוא "נרגע ולא עושה בעיות". באשר ליום האירוע, ציין הנאשם, כי נטל עמו סכין מהבית ונסע באוטובוס לשם ביצוע פיגוע. לשאלת החוקר, "איזה פיגוע?", השיב הנאשם: "לדקור חיילת". לשאלה "מדוע דווקא חיילת?", ענה: "רציתי לדקור את מי שאני פוגש ראשון". לשאלה נוספת: "מה גרם לך היום לקבל החלטה כזאת?", הגיב הנאשם: "לחצים". לשאלה "אלו לחצים?", ענה: "יש הרבה בעיות במחנה הפליטים ואנשים... מה אני אגיד לך... סביבה לא בריאה". לשאלה נוספת, מדוע דווקא החליט באותו יום לבצע את הפיגוע ולא במועד אחר, ענה: "גם העבודה עושה לי לחצים". לשאלה, מדוע לחצים בעבודה צריכים לגרום להביא אותו לרצוח איש ביטחון ישראלי, השיב: "לפני יומיים יצאתי לעבודה, ובדרך בתוך מחנה הפליטים ראיתי נשים יושבות על מדרכות, ומסתכלים עליי ורוצים לעשות איתי בעיות, זה גורם לי ללחצים". בהמשך שאל החוקר את הנאשם, מדוע אדם שיש לו עבודה מסודרת יוצא עם סכין וניגש למחסום כדי לרצוח איש ביטחון ישראלי, והנאשם חזר וציין כי פעל מתוך לחצים: "יש הרבה בעיות במחנה הפליטים ולחצים ואנשים קשים". כאשר שאל החוקר את הנאשם, האם ביקש לבצע פיגוע ובמהלכו למות "כשהיד", השיב בחיוב והוסיף: "מה שגרם לי לעשות את מה שעשיתי, זה שבשנה האחרונה התחלתי לסבול מבעיות בריאות, וליפול על הרצפה ובאוזן אני לא שומע, ואני סובל, וזה מה שגרם לי לעשות". לשאלת נוספת, מדוע השוטרים ואנשי הביטחון במחסום צריכים "לשלם" על הסבל של הנאשם, ענה הנאשם: "כי הם מתעצבנים, הם מתגרים בנו". כשנשאל, כיצד תכנן לבצע את הדקירה, השיב: "חשבתי להתקרב לאט לאט, ואז לעשות את הפיגוע ואחר כך רצתי... היה דבר שגרם לי ללכת אחורה... אלוהים אמר לי לרוץ". כאשר נתבקש לתאר כיצד הסתער לעבר השוטרת ציין: "רצתי, ואז הרימו את הנשק ואז הלכתי אחורה וזרקתי את הסכין". הוא הדגיש, כי בעת ההסתערות לעבר החיילת שעמדה לפניו במרחק של כ-10 מטרים, החזיק את הסכין מעל לראשו; ולאחר שהחיילת הרימה את הנשק השליך את הסכין על הארץ באלכסון לאחור. לשאלת החוקר, היכן רצה לדקור את החיילת, ענה: "בצוואר שלה", ולשאלה "מדוע?", ענה: "כדי להרוג אותה וזהו"; והוסיף: "חשבתי מלכתחילה לדקור אותה בצוואר". לשאלה, מדוע ביקש לדקור דווקא חיילת, ענה: "זה מה שעלה לי בראש"; ולשאלה, אם הוא פגוע "ממי שהיא", השיב כי היה לו קשר עם בחורה אשר ניתקה את הקשר עמו ומאז כלשונו: "נהיו לי בעיות ודיכאון". כאשר ביקש החוקר להבהיר - "אחרי שאותה בחורה עזבה אותך תכננת לעשות פיגוע דקירה של חיילת?", ענה הנאשם: "זו הסיבה הראשית... נהיו לי בעיות בראש". לשאלה, מדוע חיילת שעומדת במחסום "צריכה לשלם על כך שבחורה שתכננת להתחתן אתה ביטלה את החתונה?", ענה הנאשם: "אני עשיתי טעות בכך". לשאלת החוקר: "האם אתה יודע שאסור לנסות לתקוף אדם אחר ולגרום למותו?", השיב הנאשם: "יודע שזה יגרום למותו של אותו אדם".

 

10

13.       בהודעתו השנייה, שגם הוקלטה ותומללה (ת/5ב), חזר הנאשם והודה בביצוע פיגוע של דקירה, אם כי לא התייחס לכוונת הקטילה. הוא תיאר כיצד נטל סכין מביתו, יצא לדרכו ועלה על האוטובוס; וכך תיאר את האירוע: "עליתי על האוטובוס וירדתי מהאוטובוס, וחיכיתי עד שכל האנשים עברו, ואחרי שכל האנשים עלו תקפתי, ואז הם הרימו את הנשק, תקפתי והרימה את הנשק ואני זרקתי את הסכין". כאשר נשאל על-ידי החוקר, אודות הדברים שהשמיע בחקירה הקודמת, בדבר לחצים וקשיים במחנה הפליטים, ונשאל אלו לחצים יש במחנה הפליטים, ענה: "האווירה. כל יום יש מכות אחד מכה את השני ויש בעיות בתוך המשפחות. יש אלימות גם יש בעיות בין משפחות". בהמשך אמר החוקר לנאשם, כי מסר לו בהודאה הקודמת שביקש לבצע את הפיגוע על-רקע פרידה מבחורה, וביקש שיחזור על הדברים; והנאשם הגיב: "אהבתי בחורה והוריה לא רצו, ואמרו לי שלא רוצים אותי וזה עשה לי בעיות", והוסיף כי הדבר היה כשבועיים לפני האירוע. הוא ציין, כי בעקבות הסיטואציה הזאת - "נכנסתי להלם וזה גרם לי ללחץ... גרם לי לדיכאון". לשאלת החוקר, האם פרט ללחץ ולאווירה במחנה הפליטים ולמשבר בעקבות הפרידה מבנות הזוג היה מניע נוסף בביצוע הדקירה, השיב הנאשם: "לא. רק אלה הם הנושאים". בהמשך, במענה לשאלות החוקר, תיאר את קורותיו באותו הבוקר. לדבריו, התעורר מהשינה בשעה 10:00, שתה קפה שהכינה לו אִמו, ובשלב זה הלך למטבח ונטל סכין והניח אותה על הכיסא. אִמו שאלה אותו, אם הוא "רוצה לעשות בעיות"; והוא השיב לה בשלילה, החזיר את הסכין למטבח ונטל בהיחבא סכין גדולה יותר והחביא אותה מתחת לכיסא כדי שאמו לא תראה אותה. לאחר מכן נטל את הסכין, יצא מביתו ועלה על האוטובוס. בשלב זה החוקר הזכיר לנאשם את דבריו בחקירה הקודמת, שלפיהם התכוון לדקור חיילת דווקא, והנאשם השיב בחיוב: "אם לא הייתי מוצא חיילת הייתי חוזר הביתה... כנראה קרתה לי הסתבכות רגשית מהנשים. נהייתי מסובך רגשית מנשים... בגלל שאמרו לי שהם לא רוצים לתת לי את הבחורה כאישה". במענה לשאלת החוקר, ציין הנאשם כי לא ביקש עזרה או סיוע נפשי. בשלב זה שאל החוקר את הנאשם, מדוע לא ביצע את הדקירה בבית-החולים שבו הוא עובד בדרך קבע בעבודות ניקיון, אלא בחר לבצע את הפיגוע במחסום, ולכך השיב: "הם לא עשו לי בעיות, לא פגעו בי לא פוגעים באף אחד, אנשים רגילים". כאשר הגיב השוטר, כי גם השוטרת "לא עשתה בעיות", אמר הנאשם: "רציתי לפגוע בה... לא יודע, זה מה שעלה לי בראש". החוקר לא הרפה ושאל פעם נוספת, מדוע לא בחר לדקור אישה במקום עבודתו, כמו למשל אחות אלא דווקא חיילת במחסום; והנאשם ענה: "כי בעבודה... אווירת המחנה. יש בעיות במחנה. אווירת המחנה השפיעה על השכל שלי... אווירת המחנה משחקת תפקיד. כאשר אני הולך לעבודה הנפש שלי רגועה". כאשר התבקש לפרט כיצד התנפל על החיילת, השיב הנאשם: "הסתערתי, אז היא הרימה את הנשק ועשתה כך (הדגמת דריכת נשק) ואז זרקתי את הסכין... שהייתה ביד שלי"; ואף הדגים כי בעת ההסתערות הסכין הייתה מעל ראשו.

 

עדותו של הנאשם בבית-המשפט

11

14.       בעדותו בחקירה הראשית תיאר הנאשם את מהלכיו בבוקר האירוע. לדבריו, בבוקר נטל סכין משום ש"מישהו בדמיון שלי אמר לי לקחת סכין...", ובהמשך עלה על האוטובוס והגיע למחסום. הוא העיד, כי ירד מהאוטובוס כדי להציג לשוטרים את תעודת-הזהות שלו, ובשלב זה הוציא את הסכין מכיסו והשליך אותה על הארץ. לשאלת בא-כוחו, מדוע השליך את הסכין, השיב: "ככה בטעות הוצאתי את הסכין וזרקתי". לשאלה נוספת של הסניגור, האם הוציא את הסכין משום שהיה עליו להוציא את כל מה שיש לו בכיסים, ענה: "כן" (עמ' 243). הוא הוסיף והבהיר, כי כל שביקש הוא להראות לחיילים את תעודת-הזהות ולהמשיך בדרכו. לשאלת הסנגור, מדוע נטל סכין מהבית, ענה: "הייתי נלחץ, היו לי הרבה בעיות והייתי לחוץ... לחץ באזור איפה שחייתי, או במקום של המגורים שלי, איפה שאני חי". כאשר נדרש להסביר על-ידי בא-כוחו, "מה הקשר בין הלחץ לנטילת הסכין?", התמהמה, לא השיב לשאלה, ולבסוף הגיב: "לא התכוונתי לעשות שום דבר". לשאלת בית-המשפט, מדוע נטל עמו את הסכין מביתו, ענה: "ככה, לקחתי את זה, שמתי בתיק שלי ולא הייתי ער למה שאני עושה" (עמ' 244). בהמשך ציין, בעקבות שאלת בא-כוחו: "משהו בראש שלי גרם לי, אמר לי תיקח את הסכין ושמתי את הסכין" (עמ' 245). הוא שלל אפשרות שלפיה ביקש לפגוע באדם כלשהו; ובכלל זה ציין, כי לא ביקש לדקור את החייל או החיילת. כאשר נתבקש להגיב לכך שבהודאתו במשטרה ציין כי ביקש להרוג את החיילת, הגיב הנאשם: "לא אמרתי לא אמרתי לו שאני רוצה לרצוח את החיילת... אמרתי לו רק אני הרמתי את הסכין וזרקתי את הסכין" (עמ' 246). בהמשך החקירה הראשית חייך הנאשם, ולשאלת בא-כוחו מדוע הוא מחייך, השיב: "אני מבסוט". בא-כוחו ביקש לברר אם הוא מודע לסיטואציה שבה הוא נמצא, והוא השיב, כי הוא בבית משפט, כי חוקרים אותו על המקרה וכי בא-כוחו חוקר אותו על האירוע. כשנחקר על-ידי בא-כוחו על נסיבות החקירה במשטרה, ונשאל מה אמר לחוקר על הסיבות למעשיו, אמר הנאשם שהשיב לחוקר שעשה את המעשים מ"לחצים, לחצים נפשיים ובעיות" (עמ' 253). לשאלה נוספת של הסנגור, מדוע מסר הודאה בחקירה הראשונה במשטרה, כי התכוון להרוג, הגיב הנאשם: "לא רציתי, לא, לא התכוונתי להרוג"; וכן הכחיש כי הודה באוזני החוקר שהתכוון להרוג את החיילת. לשאלת הסנגור, אם החוקר הבטיח לו דבר-מה במהלך חקירתו, ענה בשלילה. בהמשך החקירה הנגדית, כאשר הופנה להודאתו השנייה, ציין הנאשם, כי לא אמר את הדברים בחקירה, כי לא הסתער על השוטרת עם סכין, וכי רק הוציא את הסכין מכיסו והשליך אותה על הארץ, מבלי שהתכוון לתקוף איש וממילא מבלי שניסה לתקוף איש.

 

12

15.       בשלב זה של העדות, עדיין בחקירה הראשית, הושמעו לנאשם חלקים מהודאתו המוקלטת במשטרה, בקטע שבו צוין בתמליל, כי "התנפל" על החיילת עם הסכין בידו (עמ' 264). השמעת הקטע האמור, הביאה לשינוי עדותו של הנאשם מן הקצה אל הקצה. כאשר נשאל הנאשם על התבטאותו בחקירה, שבה אישר כי תקף את השוטרת, החל להודות באופן הדרגתי בכך שניסה לדקור אותה, אך טען, כי לא התכוון להרוג. להלן יובאו חלק מהשאלות והתשובות בעניין זה.

"ש.  שמעת את זה אמרת שתקפת אותם נכון?

ת.     כן, בחקירה אמרתי שאני תקפתי.

ש.    כשאתה אומר תקפתי, למה אתה מתכוון?

ת.     כשהתכוונתי או באתי לתקוף את החיילת... כן, עשיתי באתי לתקוף אותה".

.....

ש.    אמרת שניסית לתקוף אותה... למה אתה מתכוון?

ת.     זאת אומרת שבאתי לתקוף אותה ולדקור אותה.

ש.    רצית להרוג אותה?

ת.     כן, רציתי לדקור.

ש.     לא שאלתי אותך לדקור,

ת.     לא, לא רציתי להרוג אותה לא רציתי להרוג אותה.

ש.      מה רצית לעשות?

ת.     רק רציתי לדקור אותה וזהו.

.....

ש.    אתה הרמת עליה את הסכין?

ת.     כן הרמתי את הסכין... התקרבתי (אליה) אבל לא הרבה... אחר כך הרימו את הנשק וזרקתי את הסכין.

ש.    למה לא המשכת?

ת.     פחדתי... פחדתי מהחיילת שהרימה נשק לכיוון שלי.

13

.....

ש.    יש לך בעיות עם בנות?

ת.     שום דבר רק הלכתי לבקש ידה של בחורה וסירבו לבקשה שלי" (עמ' 266-264).

        

            עוד ציין הנאשם בסיום החקירה הראשית, במענה לשאלת בא-כוחו, כי אינו מבין בפוליטיקה, כי אינו שונא יהודים, כי יש לו חברים יהודים בעבודה, וכי "אין לי שום דבר" נגד המשטרה או נגד הצבא.

 

16.       במהלך החקירה הנגדית הודה הנאשם, כי גם ביקש לקטול חיים באירוע - להרוג את השוטרת. בתחילה טען, כי התכוון רק לדקור, וכי לא אמר במשטרה שהתכוון לדקור את השוטרת בצוואר. בשלב זה חקרה ב"כ המאשימה את הנאשם על הגרסה שנמסרה בהודאתו הראשונה, והוא אישר את מרבית המשפטים הרשומים בהודאה. באשר להתנהלותו בזירה, ציין בין-השאר: "אמרתי שהתכוונתי לתקוף אותה והייתי במרחק של 10 מ', תקפתי אותה הרמתי את הסכין והיא הרימה את הנשק וזרקתי את הסכין" (עמ' 272). כן אישר הנאשם בחקירה הנגדית, במענה לשאלת ב"כ המאשימה, כי התכוון לבצע פיגוע במחסום ולפגוע בחיילת, על-רקע האווירה במחנה הפליטים נגד חיילים (עמ' 283), בהתאם לדברים שנרשמו בהודאתו במשטרה. עם זאת הכחיש הנאשם, את הרשום בהודאתו, כי ביקש לדקור את השוטרת בצוואר והתכוון להרגה.

 

            מכאן חקרה ב"כ המאשימה את הנאשם על כוונת הקטילה, והלה הודה בכך שניסה להרוג את החיילת; ולהלן עיקר השאלות והתשובות:

 

14

"ש.  אם הסכין למעלה אתה רוצה לדקור בחלק גוף עליון נכון?

ת.     כן, ככה זה כן.

ש.    למשל בצוואר? חלק עליון בגוף כמו הצוואר?

ת.     כן, הצוואר.

ש.    אז רצית לדקור עם סכין של 25 ס"מ את הצוואר של החיילת?

ת.     רציתי לדקור את החיילת בסכין בצוואר שלה.

ש.     תודה. אתה גם אמרת לפאדי (החוקר) שחשבת שתמות בפיגוע ותהפוך לשהיד?

ת.     כן, נכון.

.....

ש.    ומתי קוראים למישהו שהיד? שאת מי הוא הורג?

ת.     אחרי שהוא מת.

ש.    וכשהוא מת, כשהוא עושה מה?

ת.     אחרי שידקור.

ש.    אחרי שידקור את מי? כל בן אדם? אם הוא ידקור את הילד שלו יקראו לו שהיד?

ת.     לא.

ש.    אז את מי?

ת.     האויב.

ש.    והחיילת היא האויב?

ת.     כן".

.....

ש.    כשאתה אמרת לנו עכשיו שרצית לרוץ לחיילת ולדקור אותה דקירה אותה בצוואר שלה, נכון?

ת.     רציתי לדקור אותה בצוואר שלה, כן.

15

ש.    כדי שהיא תמות?

ת.     כן, כן.

ש.    חשבתי שזה היה ברור. חשבת שאחרי שתדקור אותה והיא תמות אז יירו עליך ותהיה שהיד?.

ת.     כן, אני התכוונתי לכך, באותו יום התכוונתי לכך" (עמ' 288-286).

 

17.       בחקירה החוזרת, ביקש הסנגור להבהיר את ההתבטאויות האחרונות, כדי לברר אם לנאשם הייתה כוונת קטילה, אם לאו. להלן רצף השאלות והתשובות בחקירה החוזרת, שמהן עולה, כי הנאשם הודה בניסיון להרוג את החיילת:

 

"ש.  כשאני שאלתי אותך אם רצית להרוג את החיילת, נכון?

ת.     כן, נכון.

ש.    מה ענית לי?

ת.     אמרתי לך כן, אני רציתי להרוג את החיילת.

ש.    אתה אמרת לי את זה? אתה אמרת לי את זה?

ת.     מה אני עניתי לך?

ש.    אמרת לי שרצית לדקור אותה, לא להרוג אותה, נכון?

ת.     כן, נכון ככה עניתי לך.

ש.    אז למה עכשיו כשחברתי שאלה אותך שינית את התשובה?

ת.     רציתי לדקור, מה שהתכוונתי זה לדקור אותה.

ש.    ומה יקרה לה מהדקירה שלך?

ת.     זה יגרום לה למות.

ש.    אבל זה מה שאתה רצית?

ת.     כן" (עמ' 289-288).

16

 

המשך ההליכים לאחר הודאתו של הנאשם בעדותו

18.       עם סיום החקירה החוזרת - שבה חזר הנאשם בצורה ברורה ומפורשת על הגרסה שמסר בחקירה הנגדית - העיר בית-המשפט לסנגור, כי לכאורה הנאשם הודה בכל עובדות כתב-האישום, ושאל האם יש צורך בשמיעת סיכומים. הסנגור ביקש לשקול את עמדתו והדיון נדחה לשמיעת פרשת ההגנה וסיכומים. המועדים שנקבעו לסיום שמיעת פרשת ההגנה והסיכומים נדחו מעת לעת, לנוכח הודעת הסנגור כי בכוונת ההגנה לבדוק את הנאשם על-ידי פסיכיאטר או פסיכולוג.

 

19.       בישיבה שהתקיימה ביום 14.3.18 נשמעה עדות אביו של הנאשם, אשר ציין כי הוא נשוי לבת דודתו, כי לשניים מילדיו ליקויי ראיה קשים, וכי הנאשם סובל מבעיות נפשיות, אך לא טופל על-ידי רופאים פסיכיאטריים. הוא תיאר בעדותו התנהגויות חריגות של הנאשם, ודיווחים שקיבל ממקום עבודתו על התנהגות מוזרה. עוד העיד, כי כאשר ראה שמצבו של בנו מתדרדר, הפנה אותו רופא המשפחה להתייעץ עם פסיכיאטר, והמשפחה תיאמה בדיקה פסיכיאטרית עבור הנאשם למועד שהיה שלושה ימים מאוחר לאירוע. האב אישר בחקירתו הנגדית, כי הנאשם עבד דרך קבע ולא נטל תרופות; וכאמור - לא היה בטיפול פסיכיאטרי, אם כי ציין שמצבו הנפשי התדרדר בסמוך לאירוע.

 

20.       לאחר שמיעת עדות האב, נדחו הדיונים מעת לעת בכדי לאפשר לפסיכולוג מטעם ההגנה לבדוק את הנאשם בין כותלי הכלא. המומחה מטעם ההגנה בדק את הנאשם בין-כותלי הכלא, ומטעם זה נדחה הדיון כדי לאפשר להגנה להצטייד בחוות-דעת פסיכולוגית או פסיכיאטרית. בדיון שהתקיים ביום 10.10.18 הודיע ב"כ הנאשם, כי לא תושמע כל ראיה נוספת מטעם ההגנה, גם לא בתחום הפסיכיאטרי.

17

 

21.       המאשימה ביקשה בסיכומיה להרשיע את הנאשם, על-יסוד עדויותיהם של עדי הראיה, הודאתו של הנאשם בחקירותיו במשטרה והודאתו של הנאשם בבית-המשפט. היא ציינה, כי הניסיון לדקור את החיילת לא היה שנוי במחלוקת באותו יום, והכוונה לקטול חיים הוכחה הן בהודאתו של הנאשם בחקירתו הראשונה במשטרה, הן בחקירה הנגדית והן בחקירה החוזרת.

 

22.       הסנגור ציין בסיכומיו, כי מדובר במקרה חריג ביותר שבו נאשם בחר להודות מעל דוכן העדים בביצוע העבירה המיוחסת לו. עם זאת, טען הסנגור, כי אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירת ניסיון רצח, אלא רק בעבירה של ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה. לדבריו, לא הוכח בנטל הנדרש, כי הנאשם ביקש לגרום למותה של השוטרת, הוא לא הפגין "נחישות" לבצע את המעשה, וברגע שהנשק נשלף השליך את הסכין על הארץ. בתחילה טען, כי ממכלול הראיות לא עולה שהשתכללה עבירת ניסיון כלשהי, שכן הנאשם לא המשיך בהסתערות לעבר השוטרת; אך בהמשך סיכומיו אישר שהשתכלל הניסיון, אך זאת בזיקה לעבירה של ניסיון לגרימת חבלה ולא לעבירה של ניסיון לרצח. לשאלת בית-המשפט, מדוע שלא ייקבעו ממצאים על-יסוד עדות הנאשם בבית-המשפט, שלפיה התכוון להרוג את השוטרת, השיב הסנגור, כי העובדות מלמדות שבסופו של יום לא התנפל הנאשם על השוטרת, התעשת וזרק את הסכין; וכי יש להיזהר מקביעת ממצאים על-יסוד עדותו של הנאשם, כאשר התנהגותו מביאה גם למסקנות אחרות.

 

ההכרעה העובדתית

18

23.       ההכרעה העובדתית בתיק זה הִנה חדה וברורה, זאת על-יסוד גרסאותיהם של השוטרת והחייל, כאשר בסופו של יום הנאשם אישר בעדותו, כי רץ לעבר השוטרת כשסכין שלופה בידו, מתוך כוונה לדקור אותה. כאמור, באמרתו הראשונה במשטרה הודה הנאשם בניסיון לדקור את השוטרת כדי לגרום למותה. אמנם, בתשובה לאישום ובתחילת החקירה הנגדית העלה הנאשם גרסה כוזבת, שלפיה לא ניסה לדקור את השוטרת, אלא רק הוציא את הסכין מכיסו בשלב הבידוק והשליך אותה על הארץ. ואולם, כמבואר בהרחבה לעיל, במהלך עדותו, החל הנאשם בהדרגה להודות בכל העובדות המיוחסות לו בכתב-האישום. בתחילה - בסוף החקירה הראשית - אישר כי שלף סכין וניסה לדקור את השוטרת, זאת לאחר שהושמעה לו הקלטת חקירתו במשטרה בעניין זה; בהמשך - בחקירה הנגדית - אישר כי ניסה לדקור את השוטרת בצוואר ולגרום למותה; ולבסוף - ככל שהיה עוד צורך להסיר ספקות - בחקירה החוזרת שב והבהיר בצורה חד-משמעית, לשאלות בא-כוחו, פעם אחר פעם, כי ביקש לדקור את השוטרת ולגרום למותה.

 

19

            כעולה מסקירת הראיות לעיל, העידו השוטרת והחייל, כי הנאשם ירד מהאוטובוס לבידוק, וכאשר הגיע תורו להתקרב אל השניים, שניצבו במרחק של כ-8-7 מטרים ממנו, הניף סכין ביד מורמת, כאשר להב הסכין מופנית לפנים, והחל לרוץ לעבר השוטרת. השוטרת שהבחינה בכך ראשונה, דרכה את נשקה וצעקה לו לעצור, ותוך כדי הריצה גם החייל דרך את נשקו. עם דריכת כלי הנשק נעמד הנאשם, השליך את הסכין באלכסון לאחור, הרים את ידיו, ובהמשך נעצר. עדויותיהם של השוטרת והחייל נשמעו מהימנות, והשתלבו זו בזו. יצוין, כי כל אחד מהשניים, שלעברם כאמור רץ הנאשם עם הסכין, מסר את התיאור שנחקק בזיכרונו, וככל שקיימת אי-התאמה כלשהי בפרטים, הרי שמדובר בפרטים שוליים הנוגעים בעיקר לשלב שקדם לריצתו של הנאשם לעבר השוטרת, והדבר אך טבעי שכן מדובר באירוע טראומטי, שהתרחש בחטף. מכל מקום, הנאשם אישר הן בשתי הודעותיו במשטרה, והן בעדותו בבית-המשפט, כי רץ לעבר השוטרת כשסכין שלופה בידו. על-כן הוכח, כי הנאשם שלף מכיסו סכין ורץ לעבר השוטרת כשהסכין מופנית לפנים, לכיוון השוטרת, אשר עמדה במרחק של כ-8 מטרים מהנאשם. רק תושייתה של השוטרת, אשר דרכה את נשקה, כמו-גם התושייה של החייל המאבטח, אשר דרך את נשקו, מנעו מהנאשם מלבצע את תכניתו, והוא חדל מהמשך הריצה, נעמד והשליך את הסכין. באשר למחלוקת, בדבר כוונת הנאשם בניסיון פיגוע הדקירה, הרי שהוכח בעדותו של החוקר, כי הנאשם אמר בחקירה המשטרתית שהתכוון להרוג את החיילת. בנוסף, כאמור, העיד הנאשם באופן ברור, מספר פעמים, הן בחקירה הנגדית, והן בחקירה החוזרת במענה לשאלות בא-כוחו, כי ביקש לדקור את השוטרת בצוואר מתוך כוונה לגרום למותה. אין כל בסיס לפקפק בהודאה ברורה וחד-משמעית זו, שהנאשם חזר עליה פעם אחר פעם בעדותו.

 

העבירה של ניסיון לרצח

24.       העבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, קובעת כי מי ש"מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם", "דינו מאסר עשרים שנים". מדובר בעבירה מיוחדת, בהיותה עבירת ניסיון עצמאית (ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.15), בפִסקה 58; וע"פ 6468/13 צרפתי נ' מדינת ישראל (3.5.15)), אשר חלות עליה הוראות החלק הכללי של חוק העונשין, ובכללן הוראת סעיף 25 לחוק המגדיר את הניסיון כדלהלן: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה".

 

            היסוד העובדתי בעבירת ניסיון לרצח מתגבש כאשר המעשה יצא מגדר שלב ההכנה, ומהווה חוליה בשרשרת מעשים שנועדו להביא בסופו של דבר לביצוע העבירה המושלמת - עבירת הרצח בכוונה תחילה. היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח מבוסס על שני אדנים: ראשית, יש להוכיח כי הנאשם ניסה לעבור את העבירה "במטרה לבצעה", כאמור בסעיף 25 לחוק העונשין; ובנוסף, יש להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי לעבירה המושלמת, קרי - עבירת הרצח (ע"פ 297/11 סעיד נ' מדינת ישראל (22.7.13) בפִסקה 43). במסגרת היסוד הנפשי בעבירת ניסיון לרצח, יש להוכיח כי התקיימו שלושת הרכיבים של היסוד הנפשי בעבירת הרצח, דהיינו - החלטה להמית, הכנה והיעדר קינטור (ע"פ 1474/14 בעניין פלוני, לעיל, בפִסקאות 68-61).

 

20

המחלוקת שהעלתה ההגנה בסיכומיה, נסבה בעיקרה בשאלת היסוד הנפשי של עבירת ניסיון הרצח. בנוסף טען הסנגור בשלב מסוים של סיכומיו, כי קיימת מחלוקת גם בשאלת היסוד העובדתי, כאשר לטענתו, לא השתכללה עבירת ניסיון. עם זאת, בהמשך הסיכומים, היה מוכן לצאת מההנחה שנעברה עבירת ניסיון - עבירת ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה.

 

25.       באשר ליסוד הנפשי של עבירת ניסיון הרצח, הרי שזה נגזר, כאמור, מיסודות עבירת הרצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, הקובעת כי ה"גורם בכוונת תחילה למותו של אדם" - "יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד".

 

            היסוד הנפשי של עבירת הרצח הוא יסוד נפשי מיוחד של כוונה תחילה. יסוד זה הוגדר בסעיף 301(א) לחוק העונשין כדלהלן: "לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". היסוד הנפשי האמור כולל שלושה תנאים סטטוטוריים מצטברים: האחד - החלטה להמית; השני - הכנה - הכנה עצמית או הכנת מכשיר לצורך ההמתה; והשלישי - היעדר התגרות (היעדר קִנטור) בתכוף למעשה (ע"פ 2760/14 עדן אוחיון נ' מדינת ישראל, בפִסקה 59 (7.10.15); וע"פ 1474/14 פלוני (לעיל) בפִסקה 64 (15.12.2015)).

 

21

26.       באשר לרכיב "ההחלטה להמית", נדרש כי מבצע העבירה צפה מראש את אפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית של מעשיו, קבע לעצמו מטרה לגרום למות הקורבן ואף חפץ כי מטרה זו תתגשם (ע"פ 9308/12 איסלאם עיסא נ' מדינת ישראל (30.7.15) בפִסקה 80). רכיב זה מתייחס לשני מישורים: האחד, המישור ההכרתי - חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית; והשני, המישור החפצי-רצוני - שאיפה או רצון להתגשמותה של התוצאה האמורה (ע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, (15.1.04) בפִסקה 11). בכל הנוגע להוכחת יסוד ההחלטה להמית, קיים, לא אחת, קושי להתחקות אחר צפונות לִבו של אדם, ולא תמיד ניתן להוכיח את מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם בראיות ישירות, ויש להסיקה ממכלול נסיבות העניין (ע"פ 2760/14 בעניין עדן אוחיון, לעיל, בפִסקה 70). על-רקע האמור, ניתן להשתמש בהנחות וחזקות שונות המבוססות על נסיבותיו של המקרה, אשר יש בהן כדי להצביע על הלך נפשו של הנאשם, ככלי ראייתי. בכלל זה, פותחה בפסיקה דוקטרינה של חזקה עובדתית-ראייתית, הקרויה "חזקת הכוונה", לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו (ע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל (27.12.12), וע"פ 2478/12 אגבריה נ' מדינת ישראל (13.5.15)). בנוסף ל"חזקת הכוונה", נתגבשו בפסיקה מבחני עזר שיש בהם כדי להצביע על קיומה של החלטה להמית, בהתאם למכלול הנסיבות הקונקרטיות בכל מקרה ומקרה; ובין-השאר, ניתן להביא בחשבון נתונים אודות מהות הפגיעות בגופו של המנוח, מספר הפגיעות ומיקומן; אופיו של הכלי או האמצעי הקטלני שבו נעשה שימוש; אופן מעשה הפגיעה; וכן מבחנים נוספים הנסמכים על ראיות נסיבתיות (ע"פ 9308/12 בעניין איסלאם עיסא, לעיל, בפִסקה 84; ע"פ 5197/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פִסקה ז' לפסק-דינו של כב' השופט (כתארו אז) רובינשטיין (5.2.07); וע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל, בפִסקה 11 לפסק-דינה של כב' הנשיאה בייניש (4.9.07)). כן נפסק בעניין זה (על-ידי כב' השופטת (כתארה אז) נאור), כי "אין נוסחאות מתמטיות להכרעה בשאלה האם הייתה או לא הייתה החלטה להמית. הכל תלוי במכלול הנסיבות" (ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 30, 37 (2002)).

 

            בעניינו של הנאשם, רכיב "ההחלטה להמית" נלמד בצורה חד-משמעית מעדותו הברורה בעניין זה, הן בחקירה הנגדית והן בחקירה החוזרת, כאשר הבהיר פעם אחר פעם, כי ביקש לדקור את החיילת ולגרום למותה; זאת בנוסף להודאתו במשטרה בעניין זה בחקירתו הראשונה.

22

           

27.       רכיב ההכנה, שהִנו היסוד השני להוכחת "כוונה תחילה", פורש בפסיקה כיסוד פיסי טהור ומובהק, שעניינו הכנותיו הפיסיות של הנאשם לשם מימוש כוונתו - הכנה למעשה ההמתה או הכנת האמצעי ששימש לביצוע הרצח. יסוד זה מבחין בין החלטה שהתקבלה באופן ספונטני, לבין החלטה להמית שנתגבשה לאחר שיקול דעת ומחשבה (ע"פ 1474/14 בעניין פלוני, לעיל, בפִסקה 75; וע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל (9.9.13)); אך הוא יכול להשתכלל בצמוד או בתכוף למעשה ההמתה, ואף להיבלע בתוכו (ע"פ 2760/14 בעניין עדן אוחיון, לעיל, בפִסקה 69; וע"פ 3165/93 סלימה נ' מדינת ישראל, בפִסקה 4(ב)(1) (15.5.94)).

 

            גם רכיב ההכנה הוכח בעניינה של הנאשם, כאשר על-פי עדותו התכנית הספציפית התגבשה בבוקר האירוע, ומעשי ההכנה באו לידי ביטוי, בין-השאר, בהצטיידות בסכין.

           

28.       רכיב היעדר הקינטור, שהוא הרכיב השלישי הנדרש לצורך הוכחת היסוד הנפשי של כוונה תחילה, משמעו היעדר התגרות שקדמה למעשה הקטלני, והוא נקבע באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי (ע"פ 10091/09 שפירוב נ' מדינת ישראל (25.6.12)). היסוד האובייקטיבי מתמקד בנאשם הספציפי, ובוחן האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה עליו באופן שאיבד את השליטה העצמית וביצע את המעשה הקטלני באופן ספונטני, דהיינו - שלא מתוך יישוב הדעת (ע"פ 2760/14 בעניין עדן אוחיון, לעיל, בפִסקה 71). היסוד הסובייקטיבי בוחן האם אדם מן היישוב, במצבו של הנאשם, היה עשוי לאבד את שליטתו העצמית ולבצע את המעשה הקטלני שאותו ביצע הנאשם (ע"פ 1474/14 בעניין פלוני, לעיל, בפִסקה 46).

 

23

            במקרה שלפנינו, לא הועלתה טענת קִנטור על-ידי הנאשם, או על-ידי ההגנה בסיכומיה; וממילא, לא התרחשה כל "התנהגות מקנטרת" כלפי הנאשם, עובר לביצוע מעשיו.

 

29.       בכל הנוגע ליסוד העובדתי של עבירת ניסיון הרצח, נדרשת פעולה שיצאה משלב ה"הכנה" ועברה לשלב "תחילת הביצוע".

 

            סעיף 25 לחוק העונשין מגדיר ניסיון על דרך התווית קו גבול בין מעשה "הכנה" לבין שלב "הניסיון", כדלהלן: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". עבירת הניסיון מתאפיינת, אפוא, בהיעדר השלמת המעשה הפיזי ובגילוי ברור של היסוד הנפשי של כוונה לבצע את העבירה המושלמת. לשם ביצועה, נדרשת פעולה המהווה תחילת הוצאת הכוונה הפלילית לפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמת המטרה (ע"פ 9511/01 קובקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 687, 694 (2002)). השאלה, עד כמה יש בפעולה הגלויה כדי להוות תחילת ביצוע של העבירה המושלמת, תלויה בנסיבות המיוחדות של כל אירוע עברייני ספציפי. בפסיקת בתי-המשפט על-פני השנים, וכן בספרות המשפטית, הוצעו מספר דרכים להבחנה בין מעשה "הכנה" לבין "ניסיון". ההלכה הפסוקה מאפשרת להטיל אחריות בגין ניסיון לבצע עבירה על-פי אחד משני מסלולים חלופיים: האחד - מבחן הקרבה להשלמת הביצוע - הקובע כי שלב הניסיון מתחיל מרגע שנעשה מעשה "המקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת"; והשני - מבחן הביצוע ההתחלתי המגלה בצורה חד משמעית את כוונת העושה - המורה כי ניסיון לביצוע עבירה עשוי להתקיים בתחילת הביצוע, עוד לפני שהמבצע מתקרב להשלמת העבירה, אולם נדרש שבאותו שלב התחלתי יש "כדי לגלות בצורה חד משמעית את כוונת העבריין" (ע"פ 9849/05 מדינת ישראל נ' ראובן ברואיר (23.11.06); וכן ראו והשוו: ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 264 (1989); וע"פ 6948/93 אלבז נ' מדינת ישראל (22.11.94); וע"פ 1996/11 עבדל נחאל נ' מדינת ישראל (23.12.14)).

24

           

במקרה שלפנינו, מעשיו של הנאשם באים באופן מובהק בגדרו של הניסיון הפלילי, לפי כל אחד מהמבחנים, שכן ביצע פעולות המהוות את תחילת הוצאת הכוונה הפלילית - לבצע פיגוע דקירה קטלני - אל הפועל, במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמת המטרה. הוא הצטייד מבעוד מועד בסכין, ובהגיעו למחסום התקרב לעבר השוטרת והחייל, וכאשר עמד במרחק של כשמונה מטרים מהשוטרת, שלף את הסכין מכיסו, הניף אותה למעלה, כאשר הלהב מופנה לפנים ורץ לעבר השוטרת. כפי שכבר צוין, הניסיון סוכל כתוצאה מתושייתה של השוטרת, אשר דרכה את הנשק וקראה לנאשם לעצור. כפי שהעיד הנאשם, רק בעקבות התגובה האמורה של כיוון הנשק לעברו, נתקף בפחד, השליך את הסכין ונעצר. כפי שכבר צוין, גם ההגנה אישרה בסופו של יום בהמשך סיכומיה, כי מעשיו של הנאשם מהווים ניסיון לביצוע עבירה פלילית, אך גרסה, כי אין מדובר בניסיון לרצח, אלא בניסיון לגרימת חבלה. גרסתה זו, כאמור, נדחתה. אשר על-כן השתכללו על יסודות עבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין.

 

ביצוע העבירה כניסיון למעשה טרור

25

30.       נותר לדון בשאלה, האם עבירת ניסיון הרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין בוצעה בנסיבות המפורטות בסעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור. הסעיף האחרון מורה על החמרה בענישה בשל עבירה שהיא מעשה טרור וקובע, כי העובר עבירה שהיא מעשה טרור דינו - כפל העונש הקבוע לאותה עבירה, אך לא יותר מ-25 שנים. המונח "מעשה טרור", על-פי הגדרתו בחוק המאבק בטרור, כולל בין-השאר: מעשה שנעשה מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידיאולוגי; מעשה שנעשה מתוך מטרה לעורר פחד ובהלה בציבור; או מעשה שיש בו סיכון ממשי לאחד מאלה: פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו, פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בבריאותו, פגיעה חמורה ברכוש או בתשתיות, ועוד. בעניינו, הוכח כי הנאשם ניסה לגרום למותה של השוטרת מתוך מניע לאומני או אידיאולוגי, במטרה לעורר פחד בציבור והיה במעשהו משום סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופה של השוטרת. על ההיבט הלאומני האידיאולוגי שביסוד המעשה ניתן ללמוד הן מעצם מעשיו של הנאשם אשר ביקש לדקור שוטרת במחסום של כוחות הביטחון, והן מדברי הנאשם עצמו בעדותו, עת ציין כי ראה בשוטרת "אויב" ולכן בחר בה כקורבן לביצוע פיגוע הדקירה, ולאחר מכן למות כ"שהיד". ההיבט שלפיו יש במעשים משום סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם, הוא מובן מאליו לנוכח העובדה שהנאשם ביקש לדקור את השוטרת בצווארה ולגרום למותה, והיה רק כפסע בינו לבינה, בעת שהסתער לעברה, בטרם סוכל הפיגוע כתוצאה מתושייתה.

 

התוצאה

31.       על-יסוד כל האמור לעיל, הוכחה אשמתו של הנאשם, מעבר לכל ספק סביר, בעבירה שיוחסה לו בכתב-האישום, של מעשה טרור של ניסיון רצח; ויש להרשיעו, אפוא, בדין בעבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, בשילוב סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016.

 

 

השופטת ר' פרידמן-פלדמן:

אני מסכימה.

 

 

השופט א' אברבנאל:

26

אני מסכים.

 

 

 

הוחלט, כאמור לעיל, להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה טרור של ניסיון רצח - לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, בשילוב סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016.

 

 

ניתן היום, י"ח בכסלו תשע"ט, 26 בנובמבר 2018, במעמד ב"כ המאשימה, הסנגור, הנאשם ומתורגמן בית-המשפט.