עפ"י הנטען בכתב האישום המתוקן, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום הועסקו עובדי החברה בחצר מפעל "מי עדן" שבקצרין במסגרת התקשרות החברה עם חברת העוגן לעסק 24 בע"מ, זאת למרות שלחברה לא היה רישיון לעסוק כקבלן כוח אדם בהתאם לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם.

הוראת החוק על פיהן הואשמו המבקשים 1-3 היא: הפרת חובת הפיקוח המוטלת על נושא משרה- סעיפים 2(א) + 21 לחוק העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם. עבירה אחת לכל אחד מהמבקשים.

6. ביום 16.9.2025 הגישו המבקשים השלמה לטענות המקדמיות מטעמם כאשר ביום 21.9.2025 התקבלה תגובת המשיבה.

7. בהחלטתי מיום 5.10.2025 הוריתי לנאשמים להגיב לטענות המשיבה בתגובתה מיום 2.7.2025 לעניין זימונם של הנאשמים לחקירה, כאשר ביום 27.10.2025 התקבלה תגובת הנאשמים.

8. ביום 22.12.2025 התקיים דיון בו ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות, ללא הצלחה, ולכן נקבע, כי החלטה לעניין הבקשות המקדמיות תינתן בהקדם.

הטענות המקדמיות של הנאשמים:

תיקון כתב האישום.

טענות המבקשים:

9. לפעולות של גוף שלטוני כדוגמת המשיבה יש מחירים שנגבים מהציבור, הגבוהים במשקלם הממוצע ממחירה של פעולה פרטית- פרטנית ועל כן, יש טעם ממשי לפגם בפעולת המשיבה בעצם תיקונו של כתב האישום בדיון עצמו, דקות ספורות לפני ההקראה, כאשר כתב האישום הוגש עוד בשנת 2024.

התשובה לשאלה המשפטית "מתי החל ההליך הפלילי?" נתונה לפרשנות כאשר במקרה דנן- שעה שההליך דנן תלוי ועמד חודשים ארוכים, והוגשו בו טענות מקדמיות מפורטות, לא ניתן לומר כי הפרוצדורה הטכנית של הקראת כתב האישום היא בלבד מתחילה את ההליך הפלילי בעניינם של המבקשים.

מבחינת המבקשים הם לא פעלו כחברת כוח אדם בשום שלב, ולכן הוספת סעיף 2(א) לחוק העסקת עובדים, מהווה מהלך טקטי חסר תום לב על מנת לרפות ידיהם מלדבוק בחפותם. היות ועסקינן בסעיף המוכחש על ידי המבקשים, הוספתו כמוה כהוספת כל סעיף סתמי בספר החוקים שאינו נוגע להם ועל כן מוטב לולא התווסף.

טענות המשיבה:

10. לפי סעיף 91 לחסד"פ בסמכות המשיבה בכל עת עד לתחילת המשפט לתקן את כתב האישום במסירת הודעה לבית הדין עם פירוט השינוי המבוקש, כאשר לפי סעיף 143 מועד תחילת המשפט בהליך פלילי הוא מועד דיון ההקראה.

במקרה דנן- ב"כ המשיבה הודיע על תיקון כתב האישום בטרם ההקראה בתיק.

בכל מקרה אין בתיקון המבוקש כדי לפגוע בהגנת המבקשים או כדי להחמיר עמם כאשר גם לא צפוי להיגרם להם כל נזק נוכח עיתוי הבקשה שכן היא הוגשה בתחילת ההליך בטרם השיבו הנאשמים לכתב האישום.

דיון והכרעה:

11. סעיף 91 לחסד"פ קובע: "תובע רשאי, בכל עת עד לתחילת המשפט, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו..." כאשר סעיף 143 קובע: "בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם...".

לשון אחר - בהתאם לחוק, המשיבה רשאית לתקן את כתב האישום בכל עת עד למועד ההקראה בתיק.

במקרה דנן- המשיבה ביקשה לתקן את כתב האישום בטרם בוצעה ההקראה בתיק, ומכאן שהיא פעלה בהתאם להוראות החוק. מכל מקום, טענות המבקשים בעניין זה לא ברורות בנסיבות בהן כתב האישום תוקן בהסכמתם והוקרא להם במסגרת הדיון מיום 8.9.2025. הדברים מקבלים משקל נוסף נוכח העובדה, כי כפי שפורט לעיל המאשימה ביקשה לתקן את כתב האישום על ידי הוספת סעיפים 2(א) ו- 20(ב) לחוק העסקת עובדים כאשר בסופו של דבר לאחר מו"מ שניהלו הצדדים במהלך הדיון, הוסכם כי לכתב האישום המתוקן יתווסף אך ורק סעיף 2(א) לחוק העסקת העובדים. כן יצוין, כי המבקשים לא טענו לנזק כלשהו שייגרם להם בעקבות תיקון כתב האישום והעיתוי בו הוא תוקן.

12. לאור המפורט - בקשת המבקשים לבטל את ההליך בשל תיקון כתב האישום - נדחית.

הגנה מן הצדק בשל פגיעה בזכות יסוד ובתחושת הצדק; אי מסירה כדין פגם בכתב האישום ובהגינות משפטית.

13. יצוין כי אין מחלוקת על כך שהמשיבה לא חקרה את המבקשים עובר להגשת כתב האישום כנגדם כאשר לגרסת המבקשים הסיבה לכך הייתה שהזימונים לחקירה שהנפיקה המשיבה למבקשים לא הומצאו להם כדין, הכל כפי שיפורט להן.

המסגרת הנורמטיבית:

14. בהתאם להלכה הפסוקה, בית הדין לא יחליף את שיקול הדעת של הרשות המנהלית בשיקול דעתו. הדבר נכון ביתר שאת מקום שעסקינן בהחלטות רשויות התביעה הנוגעות למדיניות ההעמדה לדין^[1]. מכאן שבית הדין לא יורה על ביטול כתב האישום בשלב המקדמי של ההליך כדבר שבשגרה אלא רק במקרים חריגים ביותר, כאשר ככל שנפלו פגמים בהתנהלות רשויות התביעה, ניתן להתחשב בפגמים אלו בשלבים מאוחרים יותר, לרבות בשלב גזירות העונש^[2]. כן יצוין, כי המשיבה נהנית מחזקת התקינות המנהלית לפיה היא מוחזקת כמי שפעלה כדין בהגישה את כתב האישום וזאת כל עוד לא הוכח אחרת כאשר על הטוען אחרת מוטל הנטל לנסות ולסתור את החזקה^[3].

15. דוקטרינת ההגנה מן הצדק, הקבועה בסעיף 149(10) לחסד"פ, מכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית ותחול כאשר קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. הגנה זו חלה גם במקרים שבהם ההפליה היא פרי מעשה, מחדל ורשלנות, או טעות בשיקול הדעת מצד הרשות, ולאו דווקא כאשר יש כוונת זדון מצדה^[4]. תכליתה של הגנה מן הצדק היא עשיית צדק עם הנאשם ולא הפעלת ביקורת על רשויות האכיפה כאשר במסגרת הכרעה אם המקרה הקונקרטי מצדיק את החלתה יש לערוך איזון ראוי בין מכלול הערכים. עם זאת- לא כל מעשה נפסד שעשו הרשות החוקרת או המשיבה יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק, כאשר ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני וחריג ביותר^[5].

16. שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות תוך איזון בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי והתחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב-האישום^[6].

טענות המבקשים

17. המבקשים לא נחקרו באזהרה, בין היתר מאחר ולא בוצעה להם המצאה כדין כמתחייב מסעיף 237 לחסד"פ.

במקרה דנן צורפו לתיק אישורי מסירה שעליהם נכתב "לא נדרש".

המהות של אישור המסירה היא לאשר את המסירה וכאשר הזימון לא נמסר מסיבה כלשהי החוק קובע דרכים חלופיות לבצע את המסירה, שלא בוצעו במקרה דנן.

נציגי המשיבה פעלו בחוסר תום לב משפטי כאשר ניסיונותיהם להביא את המבקשים לחקירה לא היו ממשים ונועדו לצאת ידי חובה.

אם המשיבה הייתה מאתרת את המבקשים ומבהירה להם את הידרשותם לחקירה על פי חוק, הם היו מתייצבים.

בעניין נאור^[7] קבע בית המשפט העליון, כי הכלל הוא שעל מנת לקיים הליך הוגן נגד אדם חובה לחקור אותו תחת אזהרה טרם הגשת כתב אישום נגדו.

לפיכך אין הליך פלילי יכול להחזיק מבלי שהחשוד, בטרם הפך לנאשם, מסר את גרסתו לפני חוקר מוסמך או בחר לשתוק בחקירתו. איכות גרסת החשוד או תוכנה הם עניין נפרד שעליו ניתן לחלוק אם וכאשר מתקבלת החלטה להגיש כתב אישום.

יתרה מכך - עת אין חקירת חשוד בתיק וכאשר הצדדים אינם מגיעים להבנות לגבי גורל התיק, מתחייבת קביעת התיק להוכחות.

לפיכך על המשיבה לנמק על בסיס אילו מסמכים יחקרו המבקשים, ואילו מסמכים יוטחו בהם כאשר מעולם לא התקבלה גרסתם. במקרה דנן אין מסמכים המאפשרים חקירה ראשית ונגדית, לא נגדם ולא נגד עדי התביעה שבאמצעותם אמורות להיות מוגשות החקירות ועל כן ברור שלא ניתן לקיים הליך הוכחות ונשמטת הקרקע תחת ההליך הפלילי כולו.

גם אם לכאורה ישנן ראיות כנגד המבקשים, אזי ללא גרסתם אין יכולת להטיח אותן במבקשים, שכן תפקיד המסמכים להשתלב באמירותיהן.

ליחידה החוקרת אין פריווילגיה לא לחקור חשוד ואין היא יכולה לפטור את עצמה מכך באמצעות שליחה בדואר ללא יעד ברור וללא הוכחת המצאה.

על המשיבה לדאוג שהחשודים ייחקרו לאחר שהוזהרו וקיבלו את זכויותיהם, במקום שמותר לפי חוק לקיים בו חקירה, ורק אז ניתן להמשיך לכתב אישום.

מחדלה של המשיבה, באי חקירת המבקשים טרם הגשת כתב האישום, מעלה שתי טענות מקדמיות: פגם או פסול בכתב האישום לפי סעיף 149(3) לחסד"פ והגנה מן הצדק לפי סעיף 149(1) לחסד"פ.

הפסול בכתב האישום נובע מכך שהוא נסמך על סברה של המשיבה מבלי שהיא מאמתת ומעמתת אותה מול החשודים.

ההגנה מן הצדק נובעת מכך שהגינות משפטית בסיסית מצריכה את המשיבה לדאוג שחשוד, בטרם יהפוך לנאשם, יוכל לומר את דבריו באופן מסודר תוך שמלוא זכויותיו יינתנו לו לרבות הזכות להיוועץ עם עורך דין, יידוע על הזכות לשתוק, על "מחיר השתיקה" וכן ההשלכות של הדברים שייאמרו לחוקר על המשך ההליך.

במקרה דנן הדבר לא נעשה ולכן אין אפשרות להגיש כתב אישום כנגד המבקשים ואם בכל זאת הוא הוגש הרי שהפגם המשפטי בו מחייב את ביטולו.

מתקיים המבחן התלת שלבי להגנה מן הצדק, כפי שנקבע בעניין בורוביץ.

טענות המשיבה:

18. כתב האישום שהוגש כנגד המבקשים מתאר את העובדות ואת ליבת המעשים המיוחסים להם וכן משקף את הנורמה הפלילית בגין אותן העובדות וזאת בהתאם להוראות סעיף 85 לחסד"פ ולהנחיות פרקליט המדינה.

המבקשים לא העלו כל טענה מהותית ורלבנטית לפגם או פסול בכתב האישום, בעובדות כתב האישום עצמו או בהוראות החיקוק לפיהן הם מואשמים כאשר טענתם לאי המצאה כדין לא מהווה לכשעצמה טענה לפגם או פסול בכתב האישום.

טענות המבקשים לאי המצאה כדין בהתאם לסעיף 237 לחסד"פ ולהתנהלות המשיבה בחוסר תום לב משפטי הן טענות הדורשות בירור עובדתי ועל כן אין מקומן להיטען בשלב מקדמי זה אלא לאחר שמיעת הראיות בתיק.

יתרה מכך, טענת המבקשים לאי המצאה כדין אינה נכונה ואינה נסמכת על אדנים מוצקים שכן מחומר הראיות עולה, כי לכל המבקשים הומצאו כדין זימון לחקירה ואלה נשלחו על פי כתובתם הרשומה במרשמי האוכלוסין של משרד הפנים. המשיבה לא הסתפקה רק בשליחת מכתבי הזימון לחקירת המבקשים ואף יצרה קשר טלפוני עם המבקשים 2-3 לוודא שהם יודעים על מועד זימונם ואף שלחה להם הודעות בוואטסאפ. ביחס לנאשם 1 הזימון לחקירה נמסר לו כדין גם במסירה אישית על ידי שליח אך הוא סירב לחתום על אישור המסירה.

מכאן שהמבקשים ידעו על זימונם לחקירה באזהרה אצל הנאשמת אך מסיבותיהם בחרו שלא להתייצב לחקירה.

המבקשים דורשים שהמשיבה תחשוף בשלב מקדמי זה את הראיות עליהן מבוססות עובדות כתב האישום, דבר שכידוע יש לבצעו בשלב שמיעת הראיות.

יחד עם זאת יובהר, כי כתב האישום הוגש בהתאם לראיות שעמדו בפני המשיבה בעת בחינתן טרם ההחלטה על העמדה לדין כאשר בשים לב למצב המשפטי הקיים המשיבה מצאה כי המבקשים כיהנו כנושאי משרה כהגדרתם על פי החוק והפסיקה, החייבים בחובת פיקוח בתקופה הרלבנטית לכתב האישום. כן נמצא, כי הם לא פעלו כמצופה מנושאי משרה בתאגיד ולמעשה לא הפריכו את החזקה הקבועה בסעיף 21 לחוק העסקת עובדים.

מכאן שלא נפלו פגמים, כל שכן פגמים מהותיים, בכתב האישום ובכל מקרה בהתאם להלכה הפסוקה ככל שנפל פגם בכתב האישום ניתן לרפא זאת באמצעות תיקון כתב האישום ולא באמצעות הליך קיצוני של ביטולו.

טענות המבקשים הן קטנוניות ונועדו על מנת לעכב את ניהול ההליך כאשר בשום שלב הם לא הסבירו כיצד הפגמים להם הם טוענים הביאו לקיפוח הגנתם.

בהתייחס לטענת המבקשים כי כתב האישום עומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית (סעיף 149(10) לחסד"פ) וכי והמבחן התלת שלבי שנקבע בעניין בורוביץ מתקיים בעניינם, הרי שבעניין בורביץ נקבע, כי מטרת ההגנה מן הצדק היא להבטיח קיומו של הליך פלילי ראוי צודק והוגן, ולא סגירת חשבונות עם רשויות האכיפה על מעשיהן. כן נקבע בפסיקה, כי טענת הגנה מן הצדק היא טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד.

במקרה דנן, טענת המבקשים כי בהליך הפלילי המתנהל נגדם נפלו פגמים חמורים המצדיקים את ביטול כתב האישום, אין בה דבר ואף הפגמים להם טוענים המבקשים למשל ביחס לאי המצאה כדין של זימון המבקשים לחקירה ואי גביית גרסתם באשר לראיות המבססות את עובדות כתב האישום, אינם פגמים כלל.

עניין נאור אליו הפנו המבקשים במסגרת טענתם לפגיעה בזכות יסוד שלהם, אינו דומה בנסיבותיו למקרה של המבקשים. בעניין נאור הרשות החוקרת מלכתחילה לא ביצע ניסיון חקירתי כדי לזמן את השוטר הדרוש לחקירה באזהרה וזאת בשונה מהמקרה שלפנינו בו כאמור נעשו מספר ניסיונות לזמן את המבקשים לחקירה אך הם בחרו שלא להתייצב.

דיון והכרעה:

19. סעיף 237 לחסד"פ, הדן בהמצאת מסמכים, קובע:

"237. (א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:

(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;

(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה.

(ב) מסירת המסמך לידי סניגור הנאשם, או מסירתו במשרד הסניגור לידי פקידו, וכן משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה לפי מען משרדו, כמוה כהמצאה לנאשם, זולת אם הודיע הסניגור לבית המשפט, תוך חמישה ימים, כי אין ביכלתו להביא את המסמך לידיעת הנאשם.

(ג) נוכח בית המשפט כי המצאה לפי סעיף זה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך או המכתב, או לחתום על אישור המסירה, רשאי בית המשפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין.

(ד) נוכח בית המשפט שאי אפשר להמציא את המסמך כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), רשאי הוא להורות על המצאתו באחת הדרכים האלה:

(1) בהדבקת עותק שלו במקום הנראה לעין בבנין בית המשפט, וכן בבית שבו, כידוע, גר או עסק הנמען לאחרונה;

(2) בפרסום מודעה ברשומות או בעתון יומי;

(3) בכל דרך אחרת שתיראה לו.".

20. במקרה שלפנינו - לטענת המבקשים ההזמנה לחקירתם באזהרה לא נמסרה להם כדין מאחר והזימון שנשלח להם חזר בציון "לא נדרש" ומאחר והמשיבה לא פעלה בהתאם לחלופות הנוספות הקבועות בסעיף 237 לחסד"פ.

לגרסת המבקשים - ניסיונות נציגי המשיבה להביא את המבקשים לחקירה לא היו ממשים ונועדו לצאת ידי חובה וכי ככל והמשיבה הייתה מאתרת את המבקשים ומבהירה להם את הדרשותם לחקירה על פי חוק, הם היו מתייצבים.

21. מנגד המשיבה טוענת כי נעשו מספר ניסיונות לזמן את המבקשים לחקירה ואולם הם בחרו שלא להתייצב לחקירה, כאשר המשיבה מציגה ראיות שונות על מנת לתמוך בטענותיה לגבי הניסיונות שבוצעו להזמין את המבקשים לחקירה.

22. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים לא השתכנעתי שיש להכריע בשלב זה במחלוקת האם הזימון לחקירה באזהרה נעשה כדין או לא, שכן מדובר בטענות עובדתיות שיש לבחון אותן תחילה.

ככל שיתברר בהליך ההוכחות כי הזימון לא נעשה כדין, אזי יוכלו המבקשים לחדש בקשתם.

23. מכל מקום, אני סבורה שבמקרה דנן השאלה האם היתה חובה לחקור את המבקשים באזהרה בטרם הגשת כתב האישום קשורה לשאלה, האם המבקשים זומנו כדין לחקירה והאם הם נמנעו מטעמים שלהם שלא להתייצב לחקירה.

אכיפה בררנית - אי ניתוב התיק להליך של הסדר מותנה.

טענות המבקשים

24. במקרה דנן- מאחר ומדובר בעבירה מסוג עוון ומאחר והמבקשים נעדרי עבר פלילי, היה על המשיבה להציע להם לסיים את התיק בהסדר מותנה לפי סעיף 67א לחסד"פ, אך זה לא קרה.

ב"כ המבקשים הציג למשיבה 28 תיקים שנסגרו בשנת 2024 בשל אותה העבירה המיוחסת למבקשים או עבירה דומה וזאת על מנות למנוע מצב של אכיפה בררנית כלפיהם, ואולם פניה זו נפלה על אוזניים ערלות.

קיימת תחושה שהעובדה שהמבקשים לא נחקרו נזקפת לחובתם כאשר המשיבה מתעקשת להעמידם לדין תוך קיפוח זכויותיהם. מדובר בחוסר תום לב מצד המשיבה ובאכיפה בררנית השומטת הקרקע תחת כתב האישום.

טענות המשיבה:

25. אמות המידה לביטול כתב אישום בגין אכיפה בררנית הם מחמירים וחריגים כאשר המשיבה נהנית מחזקת התקינות המנהלית לפיה היא מוחזקת כמי שפעלה כדין בהגישה את כתב האישום וזאת כל עוד לא הוכח אחרת וכאשר על הטוען אחרת מוטל הנטל לנסות לסתור את החזקה.

חתימה על הסדר מותנה נתונה לשיקול דעת המשיבה כקבוע בסעיף 67א(ב) לחסד"פ כאשר המשיבה רשאית לבצע הסדר מותנה ולא מחויבת בכך גם אם התמלאו כלל התנאים המאפשרים זאת.

המשיבה ככלל עורכת הסדרים מותנים רק בעברות התקשרות עם קבלן כוח אדם או קבלן שירותים כהגדרתם בחוק העסקת עובדים (עבירות חטא), עבירה לפי סעיף 10ב לחוק העסקת עובדים, ולא בעבירות של עיסוק כקבלן כוח אדם או עיסוק כקבלן שירותים (עבירות עוון), עבירות לפי סעיפים 2(א) ו- 10א לחוק העסקת עובדים.

בהתאם לכך כל המקרים שב"כ המבקשים צירף לבקשתו הם הליכים שנסגרו בהסדר מותנה אך ורק בכתבי אישום שהוגשו בעבירות של התקשרות עם קבלן כוח אדם או התקשרות עם קבלן שירותים בלבד, דהיינו עבירות לפי סעיף 10ב' לחוק העסקת עובדים ולא בעבירות לפי סעיפים 2(א) ו- 10א לחוק.

מדיניותה המוצהרת של המשיבה היא נקיטת יד קשה כנגד עבירות בתחום העיסוק כקבלן כוח אדם מטעמים אלו ממש, ופועלת היא לעשות כן כמיטב יכולתה.

מכאן שטענת המבקשים לאכיפה בררנית כנגדם אינה נכונה ודי היה בבדיקת המקרים שצורפו על ידי המבקשים, כדי להבין שהמשיבה לא עורכת הסדרים מותנים בעבירה בה הואשמו המבקשים ולכן דין טענתם לאכיפה בררנית להידחות.

דיון והכרעה

26. בעניין אלירן דואב^[8] רכז בית הדין הארצי את ההלכה בעניין אכיפה בררנית, וכך נפסק:

"אכיפה בררנית שהיא כאמור אחד הביטויים של טענת ההגנה מן הצדק היא "אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים - כאשר מדובר במקרים דומים", והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: "הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום". המשותף לשניהם הוא כי "סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם" (ראו בעניין פרץ בפסקה 23, וראו שם הדיון רחב היריעה בנושא האכיפה הבררנית). אכיפה חלקית תחשב לאכיפה בררנית, וככזו, לאכיפה פסולה, באותם מקרים בהם ימצא שהיא פוגעת בשוויון "במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני" (בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע ואח'; פ"ד נג(3) 289, 304-305 (1999), להלן: עניין זקין; וכן ראו: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (4.9.2007), בפסקאות 60-61; עניין פרץ).

...

כאן המקום להדגיש כי גם לרשות המנהלית שבידה מופקדת הסמכות להגיש כתבי אישום כמו לכל רשות מינהלית אחרת, עומדת חזקת התקינות המינהלית, לפיה היא מוחזקת כמי שפעלה כדין בהגישה את כתב האישום, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת. על הטוען אחרת, הוא הנאשם שבפיו טענה לאכיפה בררנית, מוטל הנטל לנסות ולסתור את החזקה "ולהוכיח כי בוצעה לכאורה הבחנה לא ראויה בין מי שנתוניהם הרלוונטיים שווים. משעה שהוצג בסיס ראייתי כאמור, מתערערת חזקת התקינות והנטל יעבור אל כתפי הרשות המינהלית, אשר תתבקש להוכיח כי האכיפה - אף שהיא נחזית בררנית על-פני הדברים - התבססה על שיקולים עניינים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה" (עניין פרץ בפסקה 38, ההדגשה שלי ר.ר.; וראו עניין זקין בעמ' 308; ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (4.8.2008) [פורסם בנבו] , בפסקה 37). ככל שימצא המותב הדן בטענה בדבר אכיפה בררנית כי די בתשתית הראייתית הלכאורית הראשונית שהניח הנאשם לפניו כדי להעביר את הנטל משכמו אל שכם התביעה כאמור לעיל, ובמסגרת תשובת המשיבה, יוכל בית המשפט להשתמש בסמכות כפי שהיא נתונה לו בסעיף 108 לחסד"פ ולהורות על הגשת נתונים ומסמכים, והכל בהתאם לנסיבות המקרה כפי שנפרשו לפניו.

27. במקרה שלפנינו- המבקשים לא הצליחו להוכיח כי במסגרת ההחלטה האם להפנות את התיק להליך של הסדר מותנה או לא, ביצעה המשיבה הבחנה לא ראויה בינם לבין אחרים שנתוניהם הרלוונטיים שווים.

28. כפי שפורט לעיל המשיבה הסבירה, כי ככלל היא אינה עורכת הסדרים מותנים בהתייחס לעבירות בגינם הואשמו המבקשים כאשר מתוך כלל התיקים שנסגרו בהסדר מותנה ושאליהם הפנו המבקשים בבקשתם, אין תיק אחד שהופנה להליך של הסדר מותנה בעבירה המיוחסת למבקשים.

29. מכל מקום לא השתכנעתי שבנסיבות תיק זה ההחלטה לנקוט במסלול הפלילי כנגד המבקשים במקום בהליך של הסדר מותנה פוגעת באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות. בתגובת המשיבה נטען, כי מדיניותה המוצהרת היא נקיטת יד קשה כנגד עבירות בתחום העיסוק כקבלן כוח אדם, ועל כן, בשלב מקדמי זה ומבלי להביע דעה לגופו של עניין לא מצאתי שמדובר בשיקול שאינו סביר ו/או בניגוד לכללי הצדק והגינות באופן שמצדיק לחרוג מהכלל לפיו בית הדין לא ייטה להתערב בשיקול דעתה של התביעה לעניין הגשת כתבי אישום.

30. מכל האמור, מאחר והמבקשים לא הוכיחו כי המשיבה נקטה באכיפה בררנית כלפיהם ולא הצליחו לסתור את חזקת התקינות המנהלית ממנה נהנית המשיבה, דין טענותיהם בעניין זה להידחות.

סוף דבר,

31. הבקשה נדחית.

32. המשיבים יגישו מענה לכתב האישום המתוקן, עד ליום 1.2.2026.

33. דיוני הוכחות יתקיימו בתאריכים 15.3.2026 בשעה 09.30; 28.6.2026 בשעה 09.10; וביום 4.11.2026 בשעה 09.10.

34. לעיוני.

ניתנה היום, ט' טבת תשפ"ו, (29 דצמבר 2025), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.