בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

תפ"ח 3045-05-13 מדינת ישראל נ' פלוני (עציר)

16 ספטמבר 2015

בפני:

כב' השופט גלעד נויטל, אב"ד

כב' השופט מאיר יפרח

כב' השופטת גיליה רביד

בעניין:

מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) -

המאשימה

ע"י ב"כ עו"ד צחי הבדלי

נגד

פלוני–

ע"י ב"כ עו"ד שרון קינן

הנאשם

 הכרעת דין

אנו אוסרים פרסום שמם של המתלוננת ושל הנאשם וכן כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותם.

השופט גלעד נויטל, אב"ד:

כתב האישום מייחס לנאשם את העבירות כדלקמן: מעשה סדום בבת משפחה, שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית (ריבוי מקרים), נסיון לבצע מעשה סדום בבת משפחה, שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית (ריבוי מקרים), מעשה מגונה בבת משפחה, שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית (ריבוי מקרים), גרם מעשה מגונה בבת משפחה, שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית (ריבוי מקרים).

1. אלה מעשי הנאשם עפ"י כתב האישום:

א', קטינה ילידת 2000 (להלן: המתלוננת) הינה בתה של נ' (להלן: האם) והתגוררה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עם האם ועם אחותה הקטינה ו', ילידת 2003 בדירה ברחוב ר' (להלן: הדירה). הנאשם הינו בן זוגה של האם מזה כשש שנים, ומתגורר יחד עם האם, המתלוננת ואחותה הקטינה, בדירה. מאז היותה של המתלוננת בגיל 6 או בסמוך לכך ועד היותה בגיל 12 או בסמוך לכך (להלן: התקופה הרלוונטית), במספר רב של הזדמנויות, בעת היותם בדירה, ביצע הנאשם במתלוננת מעשי סדום בכך שהנאשם החדיר את אצבעותיו לתוך פי הטבעת של המתלוננת ובכך שהחדיר את איבר מינו לתוך פיה של המתלוננת. בנוסף ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. במהלך התקופה הרלוונטית, בעת היותם בדירה, ביצע הנאשם במתלוננת במספר רב של הזדמנויות, מעשים מגונים בכך שנישק אותה בפיה תוך שהוא מחדיר את לשונו לתוך פיה, מישש את שדיה, ליקק את איבר מינה של המתלוננת באמצעות לשונו, וכן גרם לכך שהמתלוננת תמשש את איבר מינו של הנאשם, וכל זאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. במהלך התקופה הרלוונטית הציע הנאשם למתלוננת כי "תעבוד" עבורו באומרו לה שאם "תאונן" לו ישלם לה סך של 20 ₪ וכי אם תאפשר לו להחדיר את איבר מינו לישבנה ישלם לה סך של 50 ₪. כשנה לערך עובר להגשת כתב אישום זה, בעת היותם בדירה, ניסה הנאשם לבצע מעשה סדום במתלוננת, בכך שמרח קרם על איבר מינו וניסה להחדירו לפי הטבעת של המתלוננת.לאחר מספר נסיונות שלא צלחו, תוך שהוא מכאיב למתלוננת, פנה הנאשם למתלוננת והציע לה כי "תאונן לו במקום". המתלוננת, בשל פחדה מן הנאשם ובלית ברירה אוננה לנאשם על ידי כך שמיששה בידיה את איבר מינו בתנועות חוזרות ונשנות כלפי מעלה ומטה. בהמשך הורה הנאשם למתלוננת כי "תמצוץ לו" ואז ביצע בה מעשה סדום בכך שהחדיר את איבר מינו לתוך פיה של המתלוננת, אשר בשל פחדה מן הנאשם, ובלית ברירה, ביצעה באמצעות פיה, תנועות חוזרות ונשנות כלפי מעלה ומטה באיבר מינו. כל אותה העת, היה איבר מינו של הנאשם במצב של זקפה. בהמשך למתואר לעיל, ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מגונים בכך שנישק אותה בפיה תוך שהוא מחדיר את לשונו לתוך פיה ובכך שמישש את שדיה, וכל זאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. לאחר כל המתואר לעיל, שילם הנאשם למתלוננת סכום כסף שאינו ידוע למאשימה. במעשיו המתוארים לעיל, ביצע הנאשם במתלוננת הקטינה, בתה של בת זוגו, ובהיותו אחראי עליה, במספר רב של הזדמנויות מעשי סדום ומעשים מגונים, וכן ניסה לבצע בה מעשי סדום, כל זאת כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית עקב קטינותה, תמימותה, פחדה, קרבתו המשפחתית אליה וחוסר יכולתה להתנגד למעשיו.

2. תשובת הנאשם לכתב האישום (עמ' 16 לפר', שו' 20-25): בסע' 1 ו-2 הנאשם הודה (הנאשם הוא בן זוגה של האם במשך כ-6 שנים והתגורר עימם בדירה). בכל התיאורים של פגיעה והצעה מינית הנאשם כפר. הנאשם טען שלא היו דברים מעולם. הנאשם טען לעלילה (עמ' 16 לפר', שו' 23). קו ההגנה של הנאשם הינו שמה שמניע ודוחף את הילדה (המתלוננת - ג'), הוא "אינטרס כלכלי פרופר." (עמ' 115 לפר', שו' 8-9). עוד טענה ההגנה: המתלוננת "סובלת מבעיות נפשיות לא פשוטות." (עמ' 114 לפר', שו' 7), למתלוננת "יש רקע נפשי בעייתי הכולל הזיות...הוא משתרע על כל התקופה שמדובר..." (עמ' 115 לפר', שו' 10-11; עמ' 116 לפר', שו' 6-7).

3. תוצאת הכרעת הדין: לאחר ששמעתי וראיתי את עדי התביעה וההגנה, ובראש ובראשונה - המתלוננת והנאשם, קראתי את הפרוטוקולים והמסמכים, צפיתי בדיסקים, ובחנתי ושקלתי את הראיות, מסקנתי היא שאשמת הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, הוכחה מעבר לספק סביר, ועל כן אני מציע לחבריי להרשיעו בהן. אני מקבל את עדותה של המתלוננת ודוחה את עדות הנאשם. התמונה הראייתית (תמצית העיקר) העולה מהראיות, היא: א', קטינה ילידת 2000 (להלן: המתלוננת), הינה בתה של נ' (להלן: האם) והתגוררה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עם האם ועם אחותה הקטינה ו' בדירה ברחוב ר' (להלן: הדירה). הנאשם הינו בן זוגה של האם בתקופה הרלבנטית מזה כשש שנים, והתגורר יחד עם האם, המתלוננת ואחותה הקטינה, בדירה. מאז היותה של המתלוננת בגיל 6 לערך ועד היותה בגיל 12 לערך (להלן: התקופה הרלוונטית), בעת היותם בדירה, ביצע הנאשם במתלוננת מעשי סדום בכך שהנאשם החדיר במספר הזדמנויות את אצבעותיו לתוך פי הטבעת של המתלוננת ובמספר רב של הזדמנויות הוא החדיר את איבר מינו לתוך פיה של המתלוננת. בנוסף ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. במהלך התקופה הרלוונטית, בעת היותם בדירה, ביצע הנאשם במתלוננת במספר רב של הזדמנויות, מעשים מגונים בכך שנישק אותה בפיה תוך שהוא מחדיר את לשונו לתוך פיה, מישש את שדיה, ליקק את מפשעותיה, את איבר מינה ואת חזה של המתלוננת באמצעות לשונו. כמו כן הנאשם ליטף אותה בחזה, באיבר מינה, בגופה, וכן גרם לה למשש את איבר מינו, וכל זאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. במהלך התקופה הרלוונטית הציע הנאשם למתלוננת להיות "הזונה" שלו והציע לה לפחות פעמיים כי "תעבוד" עבורו באומרו לה שאם "תאונן" לו ותעזור לנאשם להגיע לסיפוק מיני והוא יגיע לכך הוא ישלם לה סך של 20 ₪ וכי אם תאפשר לו והוא יצליח להחדיר את איבר מינו לישבנה, הוא ישלם לה סך של 50 ₪. כשנה לערך עובר להגשת כתב אישום זה, בעת היותם בדירה, ניסה הנאשם לבצע מעשה סדום במתלוננת, בכך שמרח קרם על איבר מינו וניסה להחדירו לפי הטבעת של המתלוננת.לאחר שלא הצליח, תוך שהוא מכאיב למתלוננת, פנה הנאשם למתלוננת והציע לה כי "תאונן" לו. המתלוננת, בשל פחדה מן הנאשם ובלית ברירה אוננה לנאשם עם ידה. בהמשך הורה הנאשם למתלוננת כי "תמצוץ" לו ואז ביצע בה מעשה סדום בכך שהחדיר את איבר מינו לתוך פיה של המתלוננת, אשר בשל פחדה מן הנאשם, ובלית ברירה, ביצעה באמצעות פיה את מה שהורה לה הנאשם. איבר מינו של הנאשם היה במצב של זקפה, והנאשם הגיע לסיפוק מיני. בחלק מהפעמים שהמתלוננת אוננה לנאשם או מצצה את איבר מינו, הנאשם הגיע לסיפוק מיני. לאחר המתואר לעיל - שהמתלוננת אוננה את איבר מינו של הנאשם בידה ובפיה, הנאשם שילם למתלוננת כסף בסכום כולל לא ידוע. במעשיו המתוארים לעיל, ביצע הנאשם במתלוננת הקטינה, בתה של בת זוגו, ובהיותו אחראי עליה, במספר רב של הזדמנויות מעשי סדום, מעשים מגונים וגרם מעשים מגונים, וכן ניסה לבצע בה מעשי סדום, כל זאת כשהיא שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית עקב קטינותה, תמימותה, פחדה, קרבתו המשפחתית אליה כבן זוגה של אמה, וחוסר יכולתה להתנגד למעשיו.

4. עיקר הראיות המוכיחות מעבר לספק סביר את אשמת הנאשם, הן: עדות עת/11 המתלוננת (א'/ס') בבית המשפט, ובפני חוקרת הילדים (הדיסקים ת/2, התמלילים ת/3-ת/5, התרשים/הציור ת/10, ניירות מהיומן ת/11; מזכרים ת/19; ת/21); עדות עת/2 א' (אחות המתלוננת); עדות עת/3 ור' (אחות המתלוננת); עדות עת/4 י'נ' (בן זוגה לשעבר של האחות א'); עדות עת/5 ג'ש' (המחנך) ועדותו במשטרה ת/12; עדות עת/6 א'ד' (הפסיכולוג) ועדותו במשטרה ת/13; עדות עת/7 ע'ר' (המנהלת) ועדותה במשטרה ת/14; עדות עת/8 צ'א' (היועצת) ועדותה במשטרה ת/15; עדות עת/9 פקד דן ארצי (חוקר); עדות עת/10 א'ש' (היועצת), והמכתב ת/25; חלקים מעדות הנאשם ומהודעותיו במשטרה (ת/16, ת/17, הדיסק ת/17א, התמליל ת/17ב; המזכר ת/18; דו"ח מעצר ת/23 ודו"ח פעולה ת/22); עדות עה/3 נ', אמה של המתלוננת, ועדותה במשטרה ת/26; המסמך נ/5; המכתב נ/6; עדות עת/1 חוי ז'רסקי חוקרת הילדים בביהמ"ש, והמסמכים שהוגשו (טופסי סיכום עדות ת/6, ת/7; מסמך איסור העדה ת/8, ת/9; המכתב ת/24).

הערה: בראיות, יש למתלוננת מספר שמות פרטיים. כדי להימנע מחשיפת זהות המתלוננת (קטינה בת כ - 15 שנה כיום), שמה הפרטי יצויין בהכרעת הדין כ - א' או ס', או א' או ס', הכל לפי האופן שבו היא נקראת באותה ראייה. בנוסף, מאותו טעם דלעיל, גם שמותיהם של שאר העדים (וגם של הנאשם) שאיזכור שמם המלא יכול להביא לחשיפת זהות המתלוננת, יצויינו גם הם בראשי תיבות שמם בלבד.

עיקר עדותה הראשית של עת/11, המתלוננת (א'/ס'), בבית המשפט:

רקע: ביום 20.4.13 הוזמנה חקירת ילדים של א' (המתלוננת - ג'), בת כ-12 שנים וחצי, והיא מסרה עדות לחוקרת הילדים ביום 21.4.13 (ת/3, ת/4) וביום 23.4.13 (חקירת השלמה - ת/5; הדיסק ת/2). לבית המשפט גם הוגשו טפסי סיכום העדות ת/6, ת/7. חוקרת הילדים אסרה על המתלוננת להעיד בבית המשפט הן ביום 25.4.13 - ת/8, והן ביום 31.7.13 - ת/9. בפרשת התביעה המתלוננת לא העידה, אלא העידה חוקרת הילדים (עת/1, חוה ז'רסקי - עמ' 24 לפר' ואילך). לאחר שהוגש הפתק/המכתב נ/5 (עמ' 183 לפר', שו' 26), והסתיימה פרשת ההגנה (עמ' 205 לפר', שו' 3), נמסר שנגבתה עדות מהמתלוננת (עמ' 206 לפר', שו' 5-7) לגבי הפתק/המכתב נ/5.לאחר שמלאו למתלוננת 14 שנה (ב - 10.14), הסניגור ביקש שהמתלוננת תעיד בבית המשפט, כעדת תביעה (עמ' 206 לפר', שו' 20-21; עמ' 210 לפר', שו' 7), וכך היה (המתלוננת העידה בבית המשפט ביום 27.1.15 וביום 22.2.15). בהסכמת הסניגור, המתלוננת העידה באולם בית המשפט כשהנאשם נמצא בחדר אחר בביהמ"ש כשהוא ראה ושמע את המתלוננת כשהיא העידה, והיה לו קשר בטלפון קווי כרצונו עם סניגורו, והוא שוחח עימו - עמ' 211 לפר', שו' 20-21; עמ' 213 לפר', שו' 7-8; עמ' 219 לפר', שו' 24; עמ' 228 לפר', שו' 30; עמ' 245 לפר', שו' 5-6, 14).

המתלוננת העידה בבית המשפט בעדותה הראשית:

5. היא בת 14 (עמ' 223 לפר', שו' 26). רקע משפחתי: הן ארבע אחיות. הן לא כל כך בקשר עם אבא. היא ואחותה הקטנה נמצאות בפנימיה. שתי האחיות הגדולות גרות כל אחת בעיר שונה. הן לא בקשר עם אבא ואמא (עה/3, נ'). האחות א' היא האחות הכי גדולה, יש לה 4 ילדים, וי' (עת/4) הוא בן הזוג שלה. האחות השניה זו ור' (עת/3), היא בת 26, יש לה חבר והיא גרה בבית שלו. שתיהן מאבא אחר, לא מהאבא של המתלוננת. המתלוננת היא בת 14 שנה (במועד עדותה - ג'), היא נמצאת בפנימייה, ואחותה הקטנה ו' נמצאת בפנימייה אחרת (עמ' 213 לפר', שו' 10-17). כשהיא היתה בכיתה א' הם עברו לגור ברחוב א'. באותה תקופה גרו איתה בדירה אמא, ו', ואביה, שלאחר תקופה הוא עזב ולא שב (עמ' 213 לפר', שו' 20-25). הוא חלה, וטס לל. כשהיא היתה בת 6 (בחקירתה הנגדית - עמ' 224 לפר', שו' 1-11). באותה תקופה אמה היתה מנקה באולפני ה. (עמ' 213 לפר', שו' 26-27).

6. ההיכרות עם הנאשם, המעבר לדירה ברח' ר', ויחסו למתלוננת בתחילה: לפני שעבדה באולפני ה. לאמה היתה קליניקה של מסז' והנאשם היה קליינט שלה וכך הם הכירו (בנגדית - עמ' 225 לפר', שו' 3-18). בהתחלה, בדירה ברח' א', הנאשם היה בא רק שישי שבת או סתם לביקור, ולאחר מכן הוא התחיל לגור אצלם באופן קבוע וזאת כשהם עברו לדירה ברח' ר', כשהיא היתה בכיתה ה', אולי בחופש הגדול. הנאשם ניסה להיות כמו אבא בשבילם, היה הולך למכולת וקונה דברים, משלם שכר דירה (עמ' 214 לפר', שו' 4-26). יחסו של הנאשם אליה השתנה כשהיו נגיעות פה ושם, זה התחיל להיות יותר רציני בדירה שברח' ר'. בהתחלה, בדירה שברח' א', הוא היה מספר להן סיפורים ולפעמים הוא והיא נשארו לבד בחדר והוא היה נוגע במתלוננת (עמ' 215 לפר', שו' 1-3).

7. בשלב זה של עדותה, כך ארע באולם בית המשפט: "...העדה (המתלוננת-ג') בוכה, לא יכולה להוציא מילה מפיה. היא מבקשת שכל הנוכחים יצאו מן האולם (המלוות שלה מהפנימיה - עמ' 213 לפר', שו' 3-4). כל הנוכחים יוצאים מן האולם. העדה מתקרבת לדוכן השופטים, וכאשר בקרבת מה לעדה עומד התובע ועומד הסניגור, העדה מעידה כשהיא בקרבת דוכן השופטים, מסתכלת על השופטים ואל התובע, וכך עד סוף עדותה הראשית, בקול נמוך כמעט בלחש ובמבט מושפל לעיתים..." (עמ' 215 לפר', שו' 6-9).

8. מעשי הנאשם כשהם גרו ברחוב א': "הנאשם היה מבקש ממני (העדה בוכה) לאונן לו, הנאשם היה מאונן לי, היו ליטופים, הוא ליטף אותי בחזה, ליטף אותי בכל הגוף, בפטמות, בדגדגן שלי, זה היה כשאני הייתי עם בגדים. מה שהוא עשה היה מתחת לבגדים שלי, זה הכל היה בא' (הדירה שברח' א' - ג') ...הוא ביקש ממני לא לספר כדי שאמא לא תדע וכדי שלא יקחו אותו למשטרה...זה היה קורה ביום כשזה היה בא' (הדירה שברח' א' - ג'), אני לא יודעת אם אמא לא הייתה...בבית אבל היא לא הייתה בקומה וזה היה מתבצע בחדר של אמא על המיטה." (עמ' 215 לפר', שו' 11-18).

המתלוננת המשיכה וסיפרה בעדותה הראשית על מעשיו של הנאשם כשהם גרו בדירה שברחוב ר':

9. "הוא ניסה להחדיר את איבר המין שלו לאחוריים שלי, אני מצצתי לו את איבר המין. הנאשם ביקש ממני. הוא ליקק לי את המפשעות ואת איבר המין ואת החזה שלי, הייתה פעם אחת ששאלתי אותו איזה עבודה יש לילדות בגיל שלי ושאלתי אותו לגבי בייביסיטר או מלצרות והנאשם אמר לי להיות הזונה שלו. אז שאלתי אותו אם הוא מציע לי להיות זונה הוא אמר לי שלא, הנאשם אמר לי שאם הוא יצליח שהוא יגמור, אז הוא ישלם לי 20 שקל ואם הוא יצליח להחדיר את איבר המין שלו לאחוריים שלי, אני אקבל 50 ₪. כשאני אומרת הוא אני מתכוונת לנאשם, י'. מה שאני מספרת קרה, כלומר, עשיתי והוא שילם לי כסף." (עמ' 215 לפר', שו' 27-31; עמ' 216 לפר', שו' 1-3). המתלוננת ציינה שהעניין עם הכסף קרה שתי פעמים אולי יותר, והנאשם ניסה להחדיר את איבר המין שלו לאחוריים שלה "שתי פעמים אולי יותר." (עמ' 216 לפר', שו' 4-8), וסיפרה על כך: "...היינו בחדר של אמא שלי, הנאשם לקח קרם מהשידה של אמא שלי, מרח אותו על איבר המין שלו וניסה להחדיר ואמרתי לו שיפסיק כי זה קצת כאב לי והוא הפסיק...שכבתי על המיטה. הנאשם מרח את הקרם ואמר לי לשבת בעמידת 6 על המיטה ואז הוא ניסה להחדיר את איבר המין שלו." (עמ' 216 לפר', שו' 9-14), והוסיפה וסיפרה: "...הרבה פעמים מצצתי לו, אני מתכוונת שזה נמשך עד גיל 11-12 מגיל 6-7. זה תלוי בתדירות, אם הוא היה גר רק בסוף שבוע זה היה פחות, אבל כשהוא גר קבוע זה היה בתדירות גבוהה יותר. בעקבות זה שהיא מצצה לנאשם "הוא גמר לי בפה." (עמ' 216 לפר', שו' 15-20). כשהיא אוננה לנאשם הוא גמר, ואז הנאשם "...לקח מגבת וניגב את זה כדי שזה לא יהיה על המיטה." (עמ' 217 לפר', שו' 6-9). בנוסף, המתלוננת סיפרה בעדותה: "...הלשון שלו הייתה בפה שלי, הלשון שלו הייתה באיבר המין שלי והוא תמיד היה אומר לי שכשאני אהיה בת 16 הוא ירצה לקחת ממני את בתוליי." (עמ' 217 לפר', שו' 12-13). לגבי אצבעותיו של הנאשם - המתלוננת העידה: "רק לאחוריים. הנאשם הכניס את האצבעות שלו לאחוריים שלי. אני לא זוכרת כמה פעמים זה קרה. הרבה פחות מכמות המציצות." (עמ' 217 לפר', שו' 14-16).

10. הנוכחות בדירה בעת המעשים - המתלוננת העידה: "אמא הייתה עובדת באולפנים בלילה כשהיינו בר' (הדירה שברח' ר' - ג') ואז היינו לבד בבית. וי' גם הייתה אבל היא ישנה או שהייתה במחשב...היא לא נכחה איתנו." (עמ' 216 לפר', שו' 22-23). הנאשם היה נשאר איתן בלילות (עמ' 216 לפר', שו' 24-25).

11. תחושת המתלוננת בעת שהנאשם ביצע בה את מעשיו ויחסו אליה, כפי שהעידה: "...זה לא היה נעים, זה היה בגיל שכבר התחלתי להבין שזה לא נורמלי, זה לא טוב לי, זה לא נעים לי, וניסיתי למצוא דרך להרחיק את זה ממני... (הנאשם - ג') תמיד הוא היה מפנק אותי, קונה לי דברים, הוא ניסה להיות אבא בשבילי וברגע שאמרתי לו שאני לא רוצה להמשיך עם כל מה שקורה בינינו אז הוא אמר בסדר, ולפעמים הוא היה מבקש ממני להמשיך וכאלה ואז הוא היה מפנק את אחותי ו', היה קונה לה דברים אולי כדי להתגרות בי או כדי להראות לי מה אני מפסידה." (עמ' 216 לפר', שו' 26-31; עמ' 217 לפר', שו' 1-2).

12. המתלוננת שיתפה אחרים/ות באופן חלקי לגבי מעשי הנאשם בה, והעידה בענין זה: "...כשהתחלתי לגדול בגיל 10-11-12 אז שיתפתי בכיתה ו' את חברה שלי בשם ר', לא סיפרתי לה בפרטי פרטים. היא הייתה אצלי בבית, היא ראתה אותו מדי פעם וסיפרתי לה שזה הוא נוגע בי באופן מיני לא נכנסתי לפרטים." (עמ' 217 לפר', שו' 19-21). המתלוננת סיפרה "לו' ולו', ו' ידעה את זה כמעט מאז שזה התחיל...ו' קטנה ממני בשלוש שנים. סיפרתי לה לא מהתחלה אלא כמעט מהתחלה...היא הייתה הכי קרובה אליי, היא הייתה הבן אדם שהכי סמכתי עליו למרות שהיא הייתה קטנה. הייתי חייבת להוציא את זה." (עמ' 217 לפר', שו' 26-30; עמ' 218 לפר', שו' 1-2). ולפני כן: "...ניסיתי לספר לאמא שלי ואמא שלי דיברה איתו והוא הכחיש ושאל אותי למה סיפרתי לה ואמא אמרה לי שאפשר להתקין מצלמות בבית או משהו כזה. אני סיפרתי לה שהוא נוגע בי אני לא פירטתי." (עמ' 217 לפר', שו' 23-25). כשהיא סיפרה לו' שהיא גנבה כסף מהנאשם (גם בנגדית - עמ' 226 לפר', שו' 19-30) ור' אמרה לה: "...שזה נורמלי לגיל שלי טעויות כאלה של גניבות, אבל היא שאלה אותי למה עשיתי את זה אז אמרתי לה את כל מה שקורה בבית ולא בדיוק פירטתי, היא לא חשבה שזה בסדר גודל כזה מה שהנאשם עשה לי...לא פרטתי..." (עמ' 218 לפר', שו' 17-27; ראו גם בנגדית - עמ' 228 לפר', שו' 23-28; עמ' 229 לפר', שו' 1-2). "...אותו סיפור סיפרתי לאמא כמה פעמים. אמא לא בדיוק האמינה לי. אמא אמרה לי שוב את העניין שאפשר לשים מצלמות...כדי למצוא הוכחה. כנראה היא לא האמינה לי, ככה אני חושבת. כעסתי עליה שהיא לא מאמינה לי ושהיא חושבת שאני ממציאה את זה...היא סיפרה לו (לנאשם-ג') את זה כי י' (הנאשם - ג') שאל אותי למה סיפרתי לאמא שלי...שהיו שואלים אותי למה עשיתי לא בסדר שהייתי קטנה, הייתי שותקת ולא מספרת ומורידה את המבט שלי למטה...הנאשם אמר לי שאם אני אספר יקחו אותו למשטרה ולבית כלא." (עמ' 218 לפר', שו' 28-31; עמ' 219 לפר', שו' 1-9).

13. תחושותיה הקשות של המתלוננת באותם ימים, כפי שהעידה: "...כשגדלתי והתחלתי להבין יותר מה הסיטואציה הרגשתי פחות בנוח איתו והרגשתי שאני לא יכולה יותר, ניסיתי לספר לאמא שלי וזה לא עזר, היו מחשבות פשוט לקחת את אחותי הקטנה ולברוח מהבית. הייתי לפעמים בוכה בלילה, הייתי פוגעת בעצמי. לפעמים הייתי פותחת את הברז של המים למים הכי חמים שיש, הייתי ישנה בתנוחה שהכאיבה לי כשקמתי בבוקר, הייתי חותכת את עצמי ולפעמים הייתי חושבת איך אני מתאבדת. ...היה לילה אחד שבו התעוררתי והלכתי למטבח והתחלתי לבכות ולקחתי סכין ונלחמתי עם עצמי אם לגמור את זה עכשיו או לא, ובסוף החלטתי שלא. חשבתי שאני מפחדת שיקרה אותו דבר לאחותי הקטנה, חשבתי שאני לא סומכת על אנשים המבוגרים שנמצאים בבית שלי, חשבתי שאני לא יכולה להשאיר אותה ככה לבד. זהו." (עמ' 218 לפר', שו' 3-13).

14. מה שארע לאחר מכן - המתלוננת העידה: "...הייתה הפסקה קטנה וזה המשיך, זה הפסיק לשלושה שבועות חודש, אבא היה בבית אני פשוט הלכתי בבית כמו רוח רפאים, הייתי בשקט, ניסיתי לא למשוך תשומת לב ואז היה הקטע שסיפרתי את ההצעה של 20 שקל שהנאשם הציע אלי, זה היה לקראת הסוף, אז הייתה התקופה הזו עם הכסף, אז אמרתי לו שאני לא רוצה את זה יותר ואז כאילו בפסח אחיות שלי שאלו אותי למה אני פוגעת בעצמי." (עמ' 219 לפר', שו' 10-15). "...כאב לי לחשוב על הסיטואציה שאני נמצאת בה ולכן חתכתי את עצמי. לא רציתי שהמורה ידע את זה. ...הושיבו אותי בחדר של היועצת (בבית הספר - ג') ואמרו לי שקוראים לאמא שלי ממש נלחצתי כי לא רציתי שהיא תדע ואז כשאמא הגיעה הסברתי לה שסתם קשה לי בבית ספר...ניסיתי לספר לה (לאמא - ג') את האמת כמה פעמים והיא לא האמינה לי. היא אמרה שצריך לשים מצלמות בבית אם זה כל כך חשוב לי הסיפור הזה. אז אמרתי שכבר לא אכפת לי, כאב לי על עצמי, ויתרתי." (עמ' 219 לפר', שו' 19-29).

15. מה שארע במסיבת יום ההולדת של עת/2 א' (אחות המתלוננת) בסביבות., המתלוננת העידה: "...הגענו אני וי' י' (הנאשם - ג') ואמא, אמא וי' (הנאשם - ג') הלכו באיזה שלב והייתה המסיבה יום ההולדת ואז אחיות שלי קראו לי לדבר איתן, שאלו אותי למה אני חותכת את עצמי, והם אמרו לי שאני יכולה לסמוך עליהן כי גם הן היו ככה כשהיו קטנות, וסיפרתי להן מפורט יותר מכל בן אדם אחר שסיפרתי לו עד אז." (עמ' 220 לפר', שו' 8-12). גם י' (עת/4 - ג') היה שם (עמ' 220 לפר', שו' 13-14). א', אחותה הגדולה, נשואה לי' (עת/4 - בנגדית - עמ' 224 לפר', שו' 23-26). המתלוננת המשיכה וסיפרה: "...ור' בכתה. היא היתה חצי שתויה. היא גם האמינה כי זו פעם שניה שסיפרתי לה, היא הייתה בשוק שזה הגיע לכזה גודל, א' ניסתה לשמור על מצב רוח רציני כדי להרגיע את כולם... י' אמר שהם ידאגו לי כמו משפחה שניה, משהו כזה." (עמ' 220 לפר', שו' 15-19). למחרת הם הלכו למשטרה ופגשו את חוי חוקרת הילדים (עמ' 220 לפר', שו' 20-21).

16. רישום שערכה המתלוננת - ת/10 בעת שהיא העידה בפני חוקרת הילדים: המתלוננת עשתה את הציור הזה "...בחקירה עם ח (חוקרת הילדים-ג'). זה אני בציור, כשהנאשם ביקש ממני לשבת ישיבת 6, ואני לא בדיוק זוכרת, הוא ניסה לקחת את הקרם או משהו כזה וניסה להחדיר את האיבר מין שלו, זה היה בחדר של אמא במיטה של אמא...רואים את המיטה. העיגול בצד שמאל של הציור ליד הפס הארוך, זה הראש של הנאשם וזה כאילו היד שלו כשהיא מושטת שהוא לוקח את הקרם מהשידה והבליטה המלבנית זה האחוריים שלי בישיבת 6." (עמ' 220 לפר', שו' 22-29; ראו בחקירת הילדים, בדיסק ת/2, מונה 28:06 עד מונה 28:47; בתמליל ת/3, עמ' 15, שו' 18-34; הרישום ת/10; המזכר ת/19).

17. ת/11 - שני דפים מיומנה של המתלוננת: (בתרגום חופשי מאנגלית) - חלק מהאמור בדף החום: "אני שונאת את חיי...אני סיימתי...לפעמים אני אומרת לאלוהים שייקח את חיי בחזרה כי אני לא מפחדת למות." חלק מהאמור בדף הלבן: "אלו הם חיי...(ציור של לב חצוי שעליו כתוב 'חיים')...אמא! למה עשית אותי?......חיים דפוקים...אני רוצה לשכוח את כל מה שקרה השנה... חיים מטופשים...החיים שלי מסריחים...אני משתגעת...אני מקווה שזה לא יהיה יותר גרוע, אני רוצה לשכוח הכל, חוץ מילדה אחת ששמה א'...אני שונאת את חיי." למתלוננת הוצגו בביהמ"ש הדפים ת/11 והיא העידה: "...אלה דפים שאני כתבתי. רשמתי שם רגשות וכאלה דברים וגם אז פחדתי לפרט יותר מדי. זה סוג של יומן...אני שרפתי אותו. לא זוכרת מתי, כשהיינו בר', לקחתי מצית או גפרור ושרפתי את זה בחדר עבודה של אמא שלי בכיור." (עמ' 221 לפר', שו' 1-6). המתלוננת נשאלה והשיבה: "ש. כתוב למשל "אני שונאת את החיים שלי" רואים לב חצוי, ועוד אמירות כמו שאת שונאת את זה, "אמא למה הבאת אותי" את יכולה להסביר למה כתבת את זה? ת. כאב לי, פחדתי, כעסתי על אמא שלי שהיא לא מאמינה לי, הרגשתי שאני בדרך בלי מוצא, אם האחיות שלי לא היו מתערבות אז אני לא יודעת מה היה קורה לי." (עמ' 221 לפר', שו' 7-10; ראו גם בעדותה של המתלוננת בהקשר זה בפני חוקרת הילדים: בדיסק ת/2 (3) מיום 23.4.13, מונה 21:59 עד מונה 23:41; בתמליל ת/5, עמ' 9, שו' 10 עד עמ' 10, שו' 4). ודוק: המתלוננת לא נשאלה בחקירתה הנגדית כל שאלה לעניין תוכנו של ת/11 ומשמעותו.

18. "יומנו של חנון" (נ/7), המתלוננת העידה: "...זה ספר שניסיתי לעשות בו מה שעשו לי. מה שעשה לי הנאשם. בצורה טובה יותר, זה היה כמו עולם דמיוני כזה שניסיתי להפוך את זה למשהו טוב. אני לא ממש זוכרת את זה. זה לא היה יומן, לא קראתי לזה יומן, אבל כתבתי בו קצת...היו שם ציורים של כל מיני סיטואציות מיניות אז ניסיתי לקחת את מה שקרה לי ולהפוך את זה למשהו טוב." (עמ' 221 לפר', שו' 11-17). המתלוננת נשאלה והשיבה: " ש. כתבת שם שאם יקרה לך משהו את אוהבת את כל המשפחה כולל את י'. תסבירי את המשפט הזה. ת. י' (הנאשם - ג') היה בזוגיות עם אמא שלי והוא ניסה להתנהג אליי טוב כמו אבא, הוא קנה לי דברים ולאחותי הקטנה, הוא עזר לנו לשלם על הבית, קנה לנו לאכול, הוא קנה מקרר חדש, הוא עדיין בן אדם אחרי כל מה שהוא עשה. אמא שלי, לא יודעת, היא גם אהבה אותו אז ניסיתי לכבד את זה, משהו כזה." (נ/7, בעמוד בצבע כתום, עמוד לפני הכריכה; עמ' 221 לפר', שו' 18-23).

19. המכתב/הפתק נ/5 שבו נאמר: "א'...רציתי להגיד שכל מה שאמרתי על י' (הנאשם - ג') זה שקר...אמרתי את זה משום שאני שונאת אותה ומקנא בו וחשבתי שהוא מנסה לגנוב לי את אמא שלי! והרעיון של ההטרדות היה כי אמא שלי תפסתי אותה מקיימת יחסי מין איתו !...". המתלוננת כתבה את נ/5 בפנימייה בתחילת השנה (עמ' 221 לפר', שו' 24-27). המתלוננת סיפרה בעדותה בביהמ"ש על נסיבות כתיבת נ/5: "אמא שלי הגיעה לביקור, היא לא הרגישה הכי טוב שיש, אמא הגיעה חצי בוכה כזו, ואמא ביקשה ממני לחשוב שוב על המשפט הזה כי הוא בן אדם מבוגר ואמא אמרה לי שעל מעשים כאלה לא משאירים אנשים מבוגרים בחיים ואמא ביקשה ממני לחשוב על זה עוד פעם, לא רציתי שיהיה לה רע אז רשמתי את המכתב הזה." (עמ' 221 לפר', שו' 28-30; עמ' 222 לפר', שו' 1-2). אמה אמרה לה לרשום את נ/5 (עמ' 222 לפר', שו' 3-4). אחרי שהמתלוננת רשמה את נ/5, כך היה - המתלוננת העידה: "...אמא הפכה יותר שמחה, יותר משוחררת, אמא שלי אני מרגישה שלפעמים היא אוהבת להשתמש בחולשות שלי כדי להשיג מה שהיא רוצה ואנחנו מנסים לעשות לעבוד איתה בפנימיה על זה. היה נסיון איתי ואיתה וזה לא הלך, אז עכשיו עושים את זה בנפרד, איתי ואיתה." (עמ' 222 לפר', שו' 6-9). לאחר מכן המתלוננת נפגשה עם חוי (עת/1, חוקרת הילדים - ג'), ודיברה איתה על המכתב נ/5 (עמ' 222 לפר', שו' 10-14).

20. המתלוננת העידה בעדותה הראשית על מה שמתרחש איתה מאז מסרה את עדותה לחוקרת הילדים:

במרכז החירום: "...שלחו אותי למרכז חירום, זה היה כמו מוסד כזה פנימיה, מקלט סגור וכל דבר שהייתי עושה היו צריכים לראות ולדעת מה אני עושה, השיחות הטלפון היו בציתות, כלומר האזינו לשיחות, היו לי שם כמה רגעים לא טובים, לא קלים...הייתי פוגעת בעצמי שם על בסיס יום יומי, היו לי כמה נסיונות התאבדות. ואז הצלחתי לצאת מזה. הייתי שם 6 חודשים.זה נמצא בתוך כפר הנוער הדסים." (עמ' 223 לפר', שו' 10-16). לאחר מכן המתלוננת עברה לפנימיה (עמ' 223 לפר', שו' 17-18). בפנימיה: "...שם יש רק נערות. ואני עדיין שם. בהתחלה היה לי ממש קשה אבל עכשיו יותר טוב לי. חוץ מהרמה הלימודית היא גבוהה וזה בית ספר לצרכים מיוחדים, יש לי בעיה רגשית ולא לימודית, זה מוריד את הרמה של הלימודים." (עמ' 223 לפר', שו' 17-20).

21. הערכת עדותה של המתלוננת - המתלוננת נשמעה ונראתה אמינה, וגירסתה הינה מהימנה:

לאחר שראיתי ושמעתי את המתלוננת כשהעידה, התרשמותי ומסקנתי היא, שהמתלוננת אמינה וגירסתה מהימנה, ואקבע מימצאים (גם) על סמך עדותה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. הזהרתי עצמי שעדותה של המתלוננת היתה למעשה עדות ישירה יחידה לגבי העבירות שביצע בה הנאשם (וזאת מטבע הדברים בעבירות שביצע בה הנאשם שהן בד' אמות החדר). על כן, בחנתי את עדותה בזהירות יתרה, ב"שבע עיניים", הן פרטנית לעיצומה, והן תוך בחינתה במשולב עם שאר הראיות בכלל ועם ראיות החיזוק לה, בפרט. כאמור, ליבת עדותה הראשית של המתלוננת לגבי המעשים המיניים שביצע בה הנאשם לא עורערה בחקירתה הנגדית וזו נותרה על כנה מהימנה ועקבית - החל מעדויותיה בפני חוקרת הילדים, עבור בעדותה הראשית וכלה בחקירתה הנגדית בבית המשפט. המתלוננת השיבה בכנות, בעקביות ובבטחון לשאלות הסניגור בחקירתה הנגדית, שחלקן נשאלו שוב ושוב, בקולו המרעים לעיתים של הסניגור, כשלעיתים עמד לא רחוק ממנה, והיא ישובה על כסאה מול דוכן השופטים, ומעידה (הדברים כלל לא נאמרים בביקורת כלפי הסניגור אלא אך כדי לתאר את הסיטואציה כפי שהתרחשה באולם ביהמ"ש). המתלוננת נשמעה ונראתה מעידה בבית המשפט על דברים כהווייתם, כפי שקרו לה, כמי שחוותה את מה שסיפרה בעדותה. עדותה היתה סדורה, קוהרנטית, שמעלה תמונה ברורה, הגיונית ואמינה, עדות שנשמעה ונראתה יוצאת מפיה של נערה בת כ-14 שנה, מופנמת, ממעטת בדיבור, כנה, שסיפרה במשפטים קצרים, ממוקדים, ללא התלהמות, את מה שעשה לה הנאשם, בפשטות, ללא תחכום, ללא הגזמה, הפרזה וללא הכברת מילים. ניכר היה הקושי של המתלוננת להוציא מקרבה את שעשה לה הנאשם ולהעיד על כך בבית המשפט. המתלוננת העידה על עצמה שהיא לא בן אדם שמספר (עמ' 264 לפר', שו' 12). כאמור, כשהגיעה המתלוננת לשלב בעדותה שבו היא עמדה לספר על עצם מעשי הנאשם בגופה, היא השתתקה, נשנקה, הרכינה את ראשה, בכתה, הוצפה, לא יכולה היתה להוציא מילה מפיה, ורק בעקבות פניית בית המשפט אליה כדי לברר כיצד ניתן שהיא תמשיך להעיד, המתלוננת ביקשה שגם אלה שליוו אותה לבית המשפט מטעם הפנימייה ונכחו באולם עד לאותו שלב, ייצאו מהאולם, ביקשה לשנות את מיקומה באולם כשהיא לא הסכימה להעיד בדוכן העדים או בקרבתו אלא רק כשהיא עומדת/יושבת באולם בסמוך מאד לדוכן השופטים כשפניה מופנות לשופטים (ומבוקשה ניתן לה), כשהיא מדברת בקול נמוך, כמעט בלחש, באמירות קצרות, בנשיכת שפתיים ובמבט מושפל לעיתים. כך בעדותה הראשית (עמ' 215 לפר', שו' 6-9), וכך בחקירתה הנגדית - המתלוננת השיבה בחקירה נגדית, כאשר היא יושבת מול דוכן השופטים, לאחר שביקשה שכל הנוכחים יצאו מהאולם, בקרבת מה לעדה עמד הסניגור ולידו התובע, העדה הסתכלה על השופטים ולעיתים אל הסניגור, וכך עד סוף הדיון (עמ' 244 לפר', שו' 13-15).

למישמע ולמראה של המתלוננת כשהעידה בבית המשפט, ניכרו בה המצוקה והכאב כשסיפרה על מעשי הנאשם בה. באותן מספר נקודות שבהן המתלוננת סתרה עצמה במהלך עדותה או שהסתבר שלא סיפרה חלק מהפרטים לחוקרת הילדים אלא חשפה אותם בפני התובע ברענון ו/או בבית המשפט, היה זה בנקודות שלא היה בהן כדי לשנות מעיצומו של עניין, מ"הגרעין הקשה", מ"ליבת" גירסתה העקבית והברורה לגבי עבירות המין שביצע בה הנאשם. לאותן נקודות אף ניתן הסבר מספק וסביר בעדותה של המתלוננת, כפי שיפורט בהמשך. כל זאת לעומת גירסת הנאשם, שבסוגיות המהותיות שבה התגלעו תמיהות, סתירות, העדר הגיון, והיא איננה מהימנה. ניכר היה שהנאשם בעדותו ניסה להרחיק עצמו מהארועים ומהעבירות, ולא היו בפיו הסברים, לא כל שכן הסברים מספקים ו/או סבירים, לתמיהות שעלו בגירסתו.

22. הצפייה בעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים: צפיתי בדיסקים המתעדים את עדויות המתלוננת בפני חוקרת הילדים (הדיסקים ת/2 מיום 21.4.13 ו-23.4.13; התמלילים ת/3-ת/5). מסקנתי בדבר אמינות המתלוננת ומהימנות עדותה, חוזקה לנוכח התרשמותי מהמתלוננת כשהיא העידה בפני חוקרת הילדים. המתלוננת, ילדה "בת 12 וכמה חודשים" כלשונה (ת/3, עמ' 2, שו' 22), נראית ונשמעת מעידה בכנות, בפשטות, במופנמות, בקול לא רם, במילים ספורות ברבות מתשובותיה, במשפטים קצרים, ללא הארכה בתשובות, ללא הפרזה או "צבע" מצידה, באומרה רק את ההכרחי על מנת להשיב. בית המשפט איננו מומחה לנפש ואיננו פסיכולוג, אך בניגוד לטענות ההגנה בסיכומיה, עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, על פני הדברים, לכאורה, לא מעוררת תחושה שמא עסקינן במתלוננת הלוקה בבעיה נפשית, ואין בעדותה כל אינדיקציה למוזרות, מלאכותיות או לסיפורי בדים מצידה. שוב ושוב המתלוננת אומרת שהיא "לא זוכרת", או "לא יודעת", היא לא "דוחפת" מידע, לא מנדבת מידע מפליל על הנאשם כשלא נשאלת, היא כלל לא ששה לספר על מה שעשה לה, היא מגיבה לעיתים בחוסר סבלנות כשנאלצת להשיב שוב על שאלה דומה, וכשמתעייפת היא מניחה את ראשה על השולחן [בדיסק ת/2, מונה 40:05 עד מונה 41:03; בתמליל ת/3, בעמ' 19, שו' 27; בדיסק ת/2(2), מונה 16:22 עד מונה 17:28; בתמליל ת/4, עמ' 7, שו' 15-30]. כל זאת תחת חקירה עמוסת שאלות, וניתן לומר לעיתים אף מתישה ומייגעת (ואין זה נאמר כלל בביקורת כלפי חוקרת הילדים אלא אך כדי לתאר מה עבר על המתלוננת במוסרה את עדותה) של חוקרת הילדים בחוקרה אותה; זאת, כשחוקרת הילדים פירקה כל מעשה שעשה הנאשם במתלוננת לחלקים, כל פעולה ופעולה שביצע הנאשם באותו מעשה, ושאלות רבות שהמתלוננת נשאלה, נסבו על כל רכיב ורכיב באותו מעשה (ראו למשל: ת/3, בעמ' 9, שו' 12 עד עמ' 14, שו' 13). המתלוננת השיבה לשאלות פתוחות של חוקרת הילדים בספרה על מעשיו של הנאשם בגופה. כך תארה המתלוננת באופן הגיוני ועקבי מתחילתו, את הארוע של ניסיון הנאשם להכניס את איבר מינו לישבנה וכיצד היא אוננה לו בידה ובפיה (בדיסק ת/2, מונה 10:18 ואילך; בתמליל ת/3, עמ' 7, שו' 28 ואילך) ועד סופו, על כל שלביו, כולל אמירות כואבות של המתלוננת "אני כל הזמן מנסה לשכוח את זה." (בדיסק ת/2, מונה 11:21 עד מונה 11:23; בתמליל ת/3, עמ' 8, שו' 7), או שבתשובה לשאלת החוקרת לגבי הרגע שהנאשם לקח קרם ומרח אותו (לפני שניסה לחדור אליה מאחורה), המתלוננת אומרת "אמא'לה...אמא'לה..." (בדיסק ת/2, מונה 16:15 עד מונה 16:17; בתמליל ת/3, עמ' 9, שו' 32 עד עמ' 10, שו' 2). המתלוננת אמרה בחקירתה פרטים ייחודיים: היא נשאלה והשיבה מיד מאיפה הנאשם לקח את הקרם: "מהארון...של אמא שלי." (בדיסק ת/2, מונה 21:10 עד מונה 21:16; בתמליל ת/3, עמ' 12, שו' 16-19); היא מיד ציירה על דף את התנוחה בזמן שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לישבנה, והסבירה תוך כדי ציור (הציור ת/10; בדיסק ת/2, מונה 28:05 עד מונה 28:48; בתמליל ת/3, עמ' 15, שו' 18-34). בנוסף, המתלוננת הדגימה פרטים מתוך הארוע: היא הדגימה בכף ידה ובאצבעה כיצד ה"בולבול" של הנאשם "עמד" (בדיסק ת/2, מונה 40:31 עד מונה 40:35; בתמליל ת/3, עמ' 19, שו' 33); היא הדגימה בידה, פעמיים, כיצד היא אוננה לנאשם (בדיסק ת/2, מונה 24:42-24:43, מונה 24:54 עד מונה 24:59; בתמליל ת/3, עמ' 14, שו' 1-10; וכל הקטע הזה של החקירה - בדיסק ת/2, מונה 24:30 עד מונה 25:03). צפייה בעדות המתלוננת גם בקטעים האלה, ממחישה גם היא מעבר לכל ספק את האותנטיות ואת הכנות שבה, את החווייה הפיזית, הרגשית והחושית שעברה על המתלוננת, ואת האמינות שבדבריה. המתלוננת גם שיתפה בתחושות ובפחדים שלה - היא פחדה לספר מה עשה לה הנאשם כי היא פחדה מהתגובה של אמא שלה ומהתגובה של הנאשם (ת/3, עמ' 6, שו' 20-25); בארוע היא פחדה מהנאשם (ת/3, עמ' 9, שו' 23; עמ' 10, שו' 26; עמ' 11, שו' 20, 22; עמ' 13, שו' 32-34); היא הרגישה מבוהלת (ת/3, עמ' 10, שו' 5); היא אמרה לעצמה "שאני מרגישה כמו זונה." (בדיסק ת/2, מונה 18:11 עד מונה 18:25; בתמליל ת/3, עמ' 10, שו' 34). המתלוננת הראתה בעדותה את החתכים שעשתה לעצמה בידה השמאלית [בדיסק ת/2(2), מונה 03:34 עד מונה 03:51; בתמליל ת/4, עמ' 2, שו' 10-13; בדיסק ת/2(2), מונה 22:34 עד מונה 22:51; בתמליל ת/4, עמ' 9, שו' 17-27]; המתלוננת מפחדת לספר בבית המשפט את מה שעשה לה הנאשם כשהיא מולו [בדיסק ת/2 (2), מונה 18:07 עד מונה 19:10; בתמליל ת/4, עמ' 8, שו' 3-19]. המתלוננת נשאלה ע"י חוקרת הילדים איך היא מרגישה אחרי השיחה איתה, והיא השיבה: "יותר טוב. ממש היה כדאי לשתף. ...שמרתי את זה שבע או שש שנים בערך בתוכי, רק שנה שעברה סיפרתי את זה. היחידות שידעו זה חברה שלי ואחותי...וזה העיק לי כל כך שעשיתי את זה...[הילדה מראה (את החתכים בידה - ג')" - בדיסק ת/2(2), מונה 22:13 עד מונה 22:53; בתמליל ת/4, עמ' 9, שו' 17-27]. גם דברים מרגשים אלו של המתלוננת, נשמעו ונראו בדיסק של הודעתה דלעיל בפני חוקרת הילדים יוצאים מליבה, כשהיא מעידה על תחושתה דלעיל. כשחוקרת הילדים שאלה את המתלוננת(כפי ששואלים גם בחקירות ילדים נוספות), בסוף החלק השני של הודעתה הראשונה, אם מישהו יגיד שמה שהיא סיפרה לא באמת קרה לה ושהיא סתם מספרת, מה היא תגיד, המתלוננת השיבה בנחרצות, בהדגשה ובהרמת קול: "שזה שקר. כי זה כן קרה לי." [בדיסק ת/2(2) מונה 23:40 עד מונה 24:32; בתמליל ת/4, עמ' 10, שו' 7-14].

23. על כן: צפייה - סרט ושמע - בדיסקים המתעדים את הודעות המתלוננת בפני חוקרת הילדים, חיזקה את מסקנתי החד משמעית בדבר אמינות המתלוננת ומהימנות עדותה לגבי מה שעשה לה הנאשם. הפירוט שבהודעות המתלוננת, הפרטים הייחודיים עליהם סיפרה, אמירות המתלוננת שביטאו את תחושותיה האישיות ואת כאבה, האותנטיות והכנות שבהודעותיה, העדר השחרה של הנאשם והעדר הפרזה, ההדגמות של המתלוננת במהלך הודעותיה, כל אלה ושאר האמור לעיל שוללים גם הם אפשרות שהמתלוננת בדתה דברים מליבה (ראו בסוגיה: ע"פ 5149/12 פלוני, מיום 13.1.14, בסע' 89 לפסה"ד).

24. המתלוננת לא הפריזה בתאור המעשיים המיניים האסורים שביצע בה הנאשם, ולא השחירה אותו:

שוב ושוב המתלוננת השמיעה בעדותה בביהמ"ש דברים שמחד הם "לטובת הנאשם" ובחלקם "לחובתה", ומאידך היא יכולה היתה להשחיר בהם את הנאשם אך היא לא עשתה כן, אלא היא נותרה בגירסתה העקבית והמתוחמת למה שארע בפועל, ותו לא. לו כביכול העלילה המתלוננת על הנאשם כטענתו, היא יכולה היתה בנקל להשחיר אותו, להפריז בתאור מעשיו, "להפליל" אותו בחומרה רבה עוד יותר ממה שסיפרה שעשה לה. גם בכך שהמתלוננת לא עשתה כן יש כדי לחזק את אמינותה ואת מהימנות גירסתה. כך, בעדותה הראשית בביהמ"ש, המתלוננת העידה - הנאשם ניסה להיות כמו אבא בשבילם, היה קונה דברים, משלם שכר דירה (עמ' 214 לפר', שו' 25-26). כשהם גרו ברחוב א' הנאשם ליטף אותה בכל הגוף מעל הבגדים (עמ' 215 לפר', שו' 11-13). כשהנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לאחוריים שלה וכאב לה, היא אמרה לו שיפסיק, והוא הפסיק (עמ' 216 לפר', שו' 10-11). הנאשם היה מפנק אותה, קונה לה דברים, ניסה להיות אבא בשבילה (עמ' 216 לפר', שו' 30). הנאשם החדיר אצבעות רקלאחוריים שלה (עמ' 217 לפר', שו' 14-15). הנאשם "ניסה להתנהג אליי טוב כמו אבא, הוא קנה לי דברים ולאחותי הקטנה, הוא עזר לנו לשלם על הבית, קנה לנו לאכול, הוא קנה מקרר חדש, הוא עדיין בן אדם אחרי כל מה שהוא עשה..." (עמ' 221 לפר', שו' 18-22). ובחקירתה הנגדית: הנאשם היה לוקח את כל המשפחה לטיולים, קנה להם כרטיסים לממדיון (עמ' 226 לפר', שו' 7-14). הנאשם לא הצליח לחדור אליה מאחורה (עמ' 239 לפר', שו' 20-23). היא גנבה מהנאשם ואמה כסף, גם כדי לסכסך בין הנאשם לאמה (עמ' 226 לפר', שו' 19-31; עמ' 227 לפר', שו' 1-3; עמ' 254 לפר', שו' 25-30). היא תפסה את הנאשם ואת אמה במיטה יותר מידי פעמים, אבל הנאשם ביקש ממנה שתצטרף אליהם רק פעם אחת או פעמיים (עמ' 251 לפר', שו' 21-24). ועוד מפי המתלוננת לגבי הנאשם: "...שעל אף כל מה שהוא עשה לי זה לא אומר שאני שונאת אותו כי הוא גם היה גם בן אדם טוב." (עמ' 257 לפר', שו' 7-8).

25. כך גם היה בעת שהמתלוננת מסרה הודעה בחודש אפריל 2013 בפני חוקרת הילדים - המתלוננת לא השחירה את הנאשם אלא דבקה בגירסתה: הנאשם ניסה להכניס לה מאחורה אבל לא הצליח (ת/3, עמ' 8, שו' 13; עמ' 9, שו' 1-2; עמ' 13, שו' 5-21), היא לא הסתכלה אם הנאשם הוריד את הבגדים (ת/3, עמ' 11, שו' 25-28), היא הורידה את בגדיה (ת/3, עמ' 12, שו' 4-5), היא לא ראתה את הבולבול של הנאשם בזמן שהוא ניסה להכניס לה אותו לישבנה (ת/3, עמ' 20, שו' 21-23); היא לא יכלה לספר על פעם נוספת שבה הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לישבנה (ת/3, עמ' 21, שו' 7-9), היא לא ראתה שיצא לנאשם שפיך מהבולבול שלו (ת/4, עמ' 1, שו' 15-19), היא חתכה את עצמה מכל מיני סיבות ולא רק בגלל המצב עם הנאשם (ת/4, עמ' 2, שו' 27-31), הנאשם לא הכריח אותה לעשות את מה שעשה לה (ת/4, עמ' 8, שו' 22). גם עת/1 חוקרת הילדים, חוי ז'רסקי, כתבה: "לא התרשמתי ממגמת הגזמה בדבריה...מקפידה לדייק בתיאורה." (ת/7, בעמ' 5). לכך אוסיף: שוב ושוב המתלוננת אמרה בפני חוקרת הילדים שהיא "לא זוכרת" ו"לא יודעת"; הרי לו רצתה המתלוננת להשחיר את הנאשם ולהפליל אותו במעשים ופרטים שלא היו, היא לא היתה אומרת שהיא לא זוכרת או לא יודעת אלא היא כן היתה מספרת פוזיטיבית על עוד מעשים ופרטים. אך המתלוננת לא עשתה כן, אלא נצמדה רק למה שהיא כן זוכרת וכן יודעת לספר מה שהנאשם עשה לה. גם בכך יש כדי לחזק את אמינותה ואת מהימנות גירסתה.

26. לו רצתה המתלוננת, היא יכולה היתה להשחיר את פני הנאשם ולהגזים בתאור המעשים שביצע בה וזאת לנוכח העובדה שהוא ביצע בה את מעשיו כשהם לבדם בחדר (ראו בסוגיה: ע"פ 7606/11 פלוני, מיום 25.2.13, בסע' 25 לפסה"ד). אך המתלוננת לא עשתה כן, אלא כאמור עשתה את ההיפך - לא השחירה אותו ולא הפריזה בעדותה. למעשה המתלוננת לא העידה אף לא על מעשה אחד של חדירה של איבר מינו של הנאשם לאיבר מינה או לישבנה, אלא שהוא ניסה ולא הצליח לחדור לישבנה. יש להניח כי אילו היתה המתלוננת מבקשת להעליל עלילת שווא, היא היתה מוסרת גירסה המסבכת את הנאשם בביצוע מעשים עוד יותר חמורים מאלה שיוחסו לו (ראו בסוגיה: ע"פ 156/09 פלוני, מיום 11.8.11, בסע' 17 לפסה"ד); לו רצתה המתלוננת, אותה תיארה ההגנה שרב "תחכומה" ויכולה לעשות "מניפולציות" (בעמ' 12 לסיכומיה), וכמי שההגנה טענה שהיא מעלילה על הנאשם, היא יכולה היתה לטעון שהנאשם החדיר את איבר מינו לתוכה (ראו בסוגיה: ע"פ 6643/05 פלוני, מיום 3.7.07, בסע' 20 לפסה"ד). אך המתלוננת לא עשתה כן. כל זאת בלי לגרוע כהוא זה מחומרת עבירות המין שהנאשם כן ביצע במתלוננת, אלא שהדברים דלעיל נאמרים אך כדי לשקף את מהימנות עדותה של המתלוננת, ושאין עסקינן ב"עלילה" מצידה כלל ועיקר.

27. חוקרת הילדים אמרה למתלוננת במהלך עדותה בפניה, שיש למתלוננת דמעות בעיניה (ת/3, עמ' 24, שו' 2), אך המתלוננת, בכנותה, הכחישה זאת ואמרה שאין לה דמעות אלא דלקת בעיניים (בדיסק ת/2, מונה 52:04 עד מונה 52:15; בתמליל ת/3, בעמ' 24, שו' 1-7). מה קל היה יותר למתלוננת, לו היא העלילה על הנאשם, מ"לזרום" עם אמירת החוקרת שיש לה דמעות בעיניים, כדי להעצים עוד יותר את המעמד, אך המתלוננת לא עשתה זאת. ודוק: כשהמתלוננת כן בכתה במהלך חקירתה, הקשר הדברים הראה שאכן בבכי אותנטי עסקינן [ראו, למשל: בדיסק ת/2(2) מונה 20:02 עד מונה 20:22; בתמליל ת/4, עמ' 8, שו' 27-28].

28. ליבת גירסת המתלוננת בביהמ"ש לגבי מעשי הנאשם בה, היתה עקבית גם להודעתה בפני חוקרת הילדים: בהודעתה בפני חוקרת הילדים (הדיסקים ת/2, התמלילים ת/3-ת/5), המתלוננת סיפרה: ת/3 (הודעה מיום 21.4.13, שעה 10:44): בערך לפני 6-7 שנים הנאשם החל לגעת בה. בשנה שעברה היא סיפרה לאחותה הגדולה - ור', והיא סיפרה לאמה ולא' (עמ' 6, שו' 1-17). היא פחדה לספר כי פחדה מהתגובה של אמא שלה שאהבה את הנאשם והתגובה של הנאשם (עמ' 6, שו' 21-25). הנאשם נגע בה במשך שש, שבע שנים (עמ' 7, שו' 2-3). הפעם האחרונה שהנאשם נגע בה היתה לפני שנה בערך (עמ' 7, שו' 4-10). היא שאלה את הנאשם אם הוא מכיר מישהו שצריך שיעשו לו בייביסטר והנאשם אמר לה שיש לו עבודה בשבילה "הוא אמר לי שאם אני אאונן לו הוא יביא לי 20 שקל." (עמ' 7, שו' 28-33), "...ואם הוא יכניס לי מאחורה הוא יביא לי 50 ₪, וכאילו פחדתי להגיד לו לא." (עמ' 8, שו' 1). "...אני כל הזמן מנסה לשכוח את זה." (עמ' 8, שו' 7). "...הוא ניסה פעם אחת להכניס לי מאחורה, אבל הוא לא הצליח...ואז פשוט אוננתי לו והוא הביא לי כסף..." (עמ' 8, שו' 13-15; עמ' 10, שו' 18-34). לגבי אותה פעם שהנאשם ניסה להכניס לה מאחורה - הוא והיא הורידו את הבגדים ואז הוא מרח קרם, ניסה להכניס לה מאחורה אבל הוא לא הצליח (עמ' 9, שו' 1-2; עמ' 11, שו' 25 עד עמ' 14, שו' 16). היא הרגישה מבוהלת, מבולבלת, הרגישה כמו זונה, היא פחדה (עמ' 10, שו' 5, 7, 34; עמ' 11, שו' 31-33). המתלוננת הדגימה לחוקרת הילדים כיצד היא אוננה לנאשם (עמ' 14, שו' 5-10). המתלוננת ציירה לחוקרת הילדים כיצד ניסה הנאשם להכניס את איבר מינו לאחוריה (עמ' 15, שו' 4-24; ראו את התרשים ת/10 שהמתלוננת ציירה במהלך עדותה בפני חוקרת הילדים; ראו בעדותה של חוקרת הילדים - בעמ' 10 לפר', שו' 4-10), ותארה מה התרחש (עמ' 15, שו' 15-34; עמ' 16, שו' 1; עמ' 20, שו' 21 עד עמ' 21, שו' 9). המתלוננת סיפרה לחוקרת הילדים כיצד היא אוננה לנאשם ביד ובפה (עמ' 16, שו' 2-21; עמ' 17, שו' 17-24; עמ' 18, שו' 8, 30; עמ' 19, שו' 28-31; עמ' 21, שו' 10-16). המתלוננת סיפרה על אמירות שאמר לה הנאשם "רוצה לפתוח אותי בגיל 16" (עמ' 16, שו' 28 עד עמ' 17, שו' 16). הנאשם נישק אותה עם לשון, ונגע לה בציצי (עמ' 17, שו' 28-30; עמ' 20, שו' 1-14). המתלוננת תארה כיצד היא מצצה לנאשם (עמ' 17, שו' 26 עד עמ' 19, שו' 33). המתלוננת סיפרה שהנאשם הכניס אצבעות לישבן שלה (עמ' 21, שו' 26 עד עמ' 22, שו' 33). המתלוננת סיפרה על הנאשם שנגע/ליקק את איבר מינה (עמ' 22, שו' 2-19; עמ' 24, שו' 14-24). המתלוננת סיפרה שיצא לנאשם שפיך מאיבר המין שלו (עמ' 25, שו' 13-18; וראו גם ב - ת/4, עמ' 1, שו' 15-21).

המתלוננת המשיכה וסיפרה לחוקרת הילדים: ת/4 (המשך הודעתה מיום 21.4.13,שעה 11:58): המתלוננת סיפרה שחתכה את עצמה ומדוע עשתה זאת (עמ' 2, שו' 10-32). המתלוננת אמרה למי היא סיפרה מה עשה לה הנאשם - לו' (אחותה הקטנה), לו' (אחותה הגדולה), לא', לר' (חברתה), ולאמא שלה (עמ' 3, שו' 13 עד עמ' 5, שו' 18; עמ' 6, שו' 3 עד עמ' 7, שו' 13). לפני שנה היא סיפרה לו' והיא סיפרה לא' ולאמה (עמ' 6, שו' 3-11). המתלוננת סיפרה מה גרם לנאשם להפסיק "אני אמרתי לו נמאס לי כבר" (עמ' 7, שו' 14-32). המתלוננת אמרה שהנאשם לא הכריח אותה אלא פשוט אמר לה "אל תספרי את זה לו' או למישהו, שאז יכניסו אותי לבית כלא. וידעתי שאם אני אספר זה ישבור לאמא שלי את הלב..." (עמ' 8, שו' 22-24). ועוד אמרה המתלוננת כשהיא בוכה: "...הוא אמר (לאמא שלה - ג') שאני משקרת. ואמא שלי האמינה לו, לא לי. (הילדה בוכה)." (עמ' 8, שו' 27-28). חוקרת הילדים שאלה והמתלוננת השיבה בסוף הודעה זו: "...אם מישהו יגיד שבעצם מה שאת מספרת לי שקרה לך עם י' (הנאשם-ג'), זה לא באמת משהו שקרה לך עם י' (הנאשם-ג') אלא זה דברים שקרו...לחברה שלך, אבל זה לא באמת קרה לך ושאת סתם מספרת כאילו שזה קרה לך. אז מה תגידי?" המתלוננת: שזה שקר, כי זה כן קרה לי." (עמ' 10, שו' 9-14). המתלוננת סיפרה - ת/5 - הודעה נוספת אחרי יומיים - מיום 23.4.13, בשעה 12:40: המתלוננת דיברה על מה שיצא לנאשם מאיבר מינו (עמ' 2, שו' 7-13). המתלוננת סיפרה על חברה שלה ר' ועל אחותה א', שנאנסו (עמ' 3, שו' 4 עד עמ' 4, שו' 29; עמ' 10, שו' 8 עד עמ' 11, שו' 19). המתלוננת דיברה על כך שסיפרה לו' ולאחרים על מה שהנאשם עשה (ע' 5, שו' 18 עד עמ' 8, שו' 30). המתלוננת סיפרה שביום ההולדת של א' היא סיפרה, וו' בכתה וא' היתה בשוק (ע' 6, ש' 26-28; ע' 7, שו' 21-26). המתלוננת סיפרה על יומנה (ע' 9, ש' 10 עד עמ' 10, שו' 2). המתלוננת סיפרה שהיא חתכה את עצמה (ת/5, עמ' 11, שו' 6-19).

29. ראוי להביא מדברי בית המשפט העליון בהקשר דלעיל: "בחינה...של הודעותיה ועדותה של המתלוננת, ...מספקת...תמונה ברורה השומרת על קו עקבי בדבריה של המתלוננת, והמבססת את מסכת האירועים נשוא כתב האישום. המתלוננת פרסה במשך שלוש ישיבות...את גרסתה בנוגע למעשים שביצע בה המשיב עת הייתה בגילאים 12-6. בגרסתה לא משה המתלוננת מטענתה כי המשיב ביצע בה מעשים מיניים במהלך שנים אלה, וחזרה באופן עקבי על תשתית תיאוריה באשר לפרטי האירועים. גם במקרים שבהם לא זכרה המתלוננת את פרטיהם של אירועים ספציפיים ולא יכלה להצביע על מקרה קונקרטי שבו בוצע מעשה שלו טענה בכלליות, עמדה על גרסתה כי זכור לה בבירור שהמעשים אמנם בוצעו. תיאוריה טומנים בחובם היגיון פנימי, מהלכי האירועים שעולים בהם יוצרים המחשה ומצביעים על תמונה ברורה. סתירות רבות שמצא המשיב בעדותה של המתלוננת-לא בהכרח סתירות הן, כי אם רצון לתאר את אשר אירע במדויק, לומר רק את אשר היא זוכרת ולהימנע מלהפריז או לתאר עובדות שאינה בטוחה בהן." (ע"פ 6643/05 פלוני, מיום 3.7.07, בסע' 10 לפסה"ד). והדברים יפים גם לענייננו כמפורט לעיל ולהלן מעדות המתלוננת.

מענה הגיוני, סביר, כנה ומתיישב עם השכל הישר של המתלוננת בעדותה הראשית, לטענות הנאשם:

30. טענת הנאשם (בעדותו הראשית - עמ' 152 לפר', שו' 9-13, 24-25; עמ' 155 לפר', שו' 15-16) שהיא המציאה את הכל בגלל המשמעת שהנאשם הטיל בבית - המתלוננת נשאלה והשיבה: " ש. הטענה של הנאשם שאת המצאת את הכל כי הוא הטיל משמעת בבית ואסר עלייך לצאת עד שעות מאוחרות ולכן את התנקמת בו והעללת עליו, מה יש לך לומר על זה? (ראו גם בחקירתה הנגדית - עמ' 227 לפר', שו' 14-27). ת. נכון שהוא הטיל משמעת בבית והוא לא נתן לי לצאת עד שעות מאוחרות והוא כעס עליי שעשיתי משהו לא בסדר אבל זה ממש לא קשור לזה. התוצאות של מה שהמצאתי מה שהוא אומר פוגעות יותר בי, לא יודעת אם יותר אבל הן פוגעות גם בי. ש. מה הכוונה? ת. אמא שלי בוכה בגללי שבן זוג שלה במעצר, אני נמצאת בפנימיה בגלל שהחלטתי לספר את כל הסיפור הזה, אני רחוקה מאחותי הקטנה וגם אחותי הקטנה סובלת מכל זה וגם היא בפנימיה וגם אני לא מפלצת ואני לא אכניס מישהו לכלא על משהו שהוא לא עשה." (עמ' 222 לפר', שו' 15-23). כבר תשובותיה אלה של המתלוננת - הגיוניות וכנות - מפריכות את טענת ה"עלילה" של הנאשם. מה גם, שהלכה היא שעל הטוען ל"תפירת תיק", כנאשם דנן, "לתמוך טענתו בראיות מספיקות, להניח רקע ותשתית", וכך לא נעשה במקרה דנא (ראו בסוגיה: ע"פ 337/13 פלוני, מיום 9.9.13, בסע' 9 לפסה"ד; ועוד ראו: ע"פ 7899/13 פלוני, מיום 24.6.14, בסע' 26 לפסה"ד). טענה בדבר "עלילת שווא" צריכה להיות ממשית (ע"פ 156/09 פלוני, מיום 11.8.11, בסע' 17 לפסה"ד), ואין "ממשות" כזו בענייננו.

31. ההגנה טענה: המתלוננת מעלילה על הנאשם כי "יש לה אינטרס כלכלי פרופר." (עמ' 115 לפר', שו' 8-9). ואולם, אין לקבל את טענת ההגנה: ראשית, לא ברור כלל ועיקר איזה "אינטרס כלכלי" קיים כאן למתלוננת - ילדה בת כ-12 שנה וכמה חודשים במועד מסירת הודעותיה בפני חוקרת הילדים. הטענה נשמעת בלתי סבירה על פניה. שנית, גם אין כל אפשרות העולה על הדעת כיצד יכולה המתלוננת לשפר את מצבה הכלכלי ע"י עלילה כנגד הנאשם, אלא אדרבא - בעקבות תלונתה נגדו, הרעה המתלוננת את מצבה הכלכלי בהיות גם הנאשם מפרנס של המשפחה בכלל, וזה שפינק אותה בפרט (עמ' 216 לפר', שו' 30), ובתלונתה היא למעשה גדעה תמיכה כספית משמעותית בה. המתלוננת עצמה העידה, שהתוצאות של מה שהיא (כביכול) המציאה, פוגעות בה יותר (עמ' 222 לפר', שו' 18-19). שלישית, תשובותיה הגיוניות והכנות דלעיל ולהלן של המתלוננת, מפריכות כשלעצמן את טענת ה"עלילה" (כביכול) שטוענת ההגנה. רביעית, לאור דבריה דלעיל של המתלוננת יפים דברי בית המשפט העליון, שכבר פסק (בתיק שבו אב ביצע עבירות מין בבתו): "... גרסת המערער היא, בתמצית הדברים, כי המתלוננת החליטה להעליל עליו כדי לשפר את תנאיה הכלכליים אשר שררו בבית המערער...אינני רואה צורך להרחיב את הדיון בנוגע לגרסה זו, כאשר לשיטתי די בכל האמור לעיל כדי לבסס את הרשעת המערער מעבר לספק סביר. למעלה מן הצורך אטעים, כי גם לגופה גרסה זו נראית תמוהה ביותר... ממילא קשה לראות מה היה האינטרס של המתלוננת להעליל עלילה שכזו. המתלוננת נאלצה לעבור חקירות משטרה ועדות ארוכה בבית המשפט תוך חשיפת פצעיה האינטימיים והטראומתיים ביותר, וכן איבדה קשר עם אביה אשר היה ההורה שטיפל בה לאחר שאמה עזבה את הבית. מעבר לכך, בסופו של יום נאלצה המתלוננת לעזוב את בית ספרה, חבריה וביתה ונשלחה לפנימייה. לא מובן כיצד ניתן לטעון כי בנסיבות אלה "השתפרו" חייה והוטב מצבה הכלכלי..." (ע"פ 2911/11 פלוני, מיום 2.10.14, בסע' 32 לפסה"ד). וגם זאת נפסק: "קשה להלום בידוי כל האירועים הכרוכים בהליכי חקירה ובהליכי משפט ארוכים, מתישים, פולשניים, מביכים ואף משפילים." [ע"פ 993/00 נור, מיום 4.9.02, בסע' 32 לפסה"ד].

32. הדברים דלעיל יפים לענייננו: המתלוננת חשפה את מעשי הנאשם בפני משפחתה, מסרה עדות בשתי הזדמנויות בפני חוקרת הילדים, העידה בשתי הזדמנויות בבית המשפט ונחקרה נגדית ארוכות, וזאת עם כל הקושי הרגשי והכאב שלה לפרט בבית המשפט את מה שעשה לה הנאשם כמתואר לעיל, והמתלוננת נמצאת בפנימייה, כשהיא למעשה מופרדת ממשפחתה. גם לנוכח נסיבות אלה קשה אפוא עד מאד להלום המצאת "עלילה" מצד המתלוננת.

33. טענת הנאשם שהיא המציאה את הכל בגלל שנתפסה צופה בסרטי פורנו - המתלוננת נשאלה והשיבה: "ש. עוד טענה יש לי' (הנאשם-ג') שהוא ואמא תפסו אותך צופה בסרטי פורנו ומשם למדת והמצאת את הכל? ת. הנאשם ביקש ממני לצפות איתו בסרטי פורנו, לא צפיתי בסרטי פורנו עד שהוא התחיל להסתכל. אני ראיתי את זה איתו. הוא התחיל לגעת בי בזמן שראינו את הסרטים האלה." (עמ' 222 לפר', שו' 24-27). היא לא היתה רואה סרטי פורנו לבד. בזמן שהיא והנאשם היו רואים סרטי פורנו הוא היה נוגע בה (עמ' 252 לפר', שו' 20-26). זאת ועוד: הנאשם עצמו העיד שהוא פנה אליה כשהיא צפתה בסרטי פורנו, והיא היתה מנתקת "וזהו" (עמ' 154 לפר', שו' 8-9). גם בחקירתו הנגדית הנאשם העיד שהוא היה אומר למתלוננת על מה היא מסתכלת, "זה הכל" (עמ' 162 לפר', שו' 11-12). כלומר גם לדידו של הנאשם לא היתה זו סוגיה שגררה עימות עם המתלוננת, ומדבריו עולה שלא היה לכך המשך מבחינת הפעלת מרות מול המתלוננת, לא כל שכן עימות או הפעלת מרות כאלה שהצדיקו "עלילה" מצידה כלפיו.

34. במשטרה הנאשם נשאל למה שהמתלוננת תמציא עליו את הדברים האלה, והנאשם השיב: "אני לא יודע למה...אני שנה שלמה לא מדבר איתה, אולי כואב לה שאני לא מתייחס אליה, אני לא לוקח אותה לטיולים, לא מפנק אותה, אין התייחסות כנראה שזה בא דרך הנקמה. ש. בגלל זה היא עושה את זה? ת. אני מתאר לעצמי, איזה סיבה יש לה?" (ת/16, עמ' 2, שו' 65-66, 72-75). "...אני לא יודע מה הסיבה שלה." (בדיסק ת/17א, מונה 12:01:45 עד מונה 12:01:55; בתמליל ת/17ב, עמ' 26, שו' 32-33; בעמ' 164 לפר', שו' 25-27). הנאשם הציע לחוקר לבדוק למה המתלוננת המציאה את הדברים האלה (ת/17, עמ' 3, שו' 59; ת/17ב, עמ' 26, שו' 33-34). כלומר, הנאשם עצמו למעשה סתם טען לעלילה מצד המתלוננת, בהעדר סיבה בפיו מדוע שהמתלוננת תעשה כן. ואכן, לא נמצאה סיבה למתלוננת כביכול "להעליל" על הנאשם שביצע בה את עבירות המין דנן, זולת השערות נטולות ביסוס ראייתי. ודוק: הנאשם עצמו העיד בבית המשפט ואמר במו פיו: "לא הייתה לה (למתלוננת - ג') כל סיבה להעליל עליי." (עמ' 152 לפר', שו' 5).

35. ההגנה טענה (סע' 126 לסיכומיה): אמה של המתלוננת, עה/3, נ', אינה מאמינה לבתה שסובלת לטענתה מדמיון פורה. ואולם, עה/3, אמה של המתלוננת, נ', כשנשאלה בחקירתה הנגדית בבית המשפט האם ס' המציאה סיפורים (בהקשר לגניבת הכסף), היא נשאלה והשיבה: "ש. בכל הפעמים שהיא גנבה כסף, היא לא המציאה לך איזשהו סיפור ואמרה: גנבתי כי ילד הציק לי, גנבתי כי השכן מטריד אותי. היא לא המציאה משהו בדמיון שלה כשהיא גנבה כסף. בפעמים הקודמות, היא לא אמרה: השכן גנב, ל' נגע בי ואז בגלל זה גנבתי. ת. לא, לא, לא, לא. לא המציאה סיפורים. ש. גם לא על י' (הנאשם - ג'), שום דבר. ת. שום דבר. ש. כלום, נכון? ת. כלום." (עמ' 194 לפר', שו' 1-8).

36. ובהקשר לטענת "העלילה" שטוען הנאשם שהמתלוננת המציאה, ולנוכח טענת הסניגור בסיכומיושגם לחוקרת הילדים היו ספקות אודות מהימנות המתלוננת (עמ' 6, סע' 31 לסיכומי ההגנה), ראוי, מעבר לדרוש, להביא את תשובתה של עת/1 חוקרת הילדים, חוי ז'רסקי, בחקירה הנגדית במענה לשאלת סניגורו דאז של הנאשם, עו"ד ישר יעקובי: "ת. אם ס' הייתה רוצה לנקום בי' (הנאשם - ג'), וכל המטרה שלה הייתה שי' ייצא מהבית שלה, דבר ראשון...היא לא הייתה מביעה את הרצון הזה שלה, לא הייתה אומרת את זה בגלוי, הייתה ככל הנראה מסתירה את הרצון הזה. דבר שני, ככל הנראה ילד שמעוניין לנקום או להפליל, יבחר במשהו קל יותר לתיאור. היא יכלה להגיד שמכים אותה, שגונבים ממנה או דברים אחרים או אפילו שפוגעים בה מינית, אבל לתאר פגיעה פחות ייחודית, לתאר פגיעה יותר מוקצנת, יותר מוגזמת, אם באמת היא הייתה מעוניינת לנקום, אז למה שהיא תגיד שהוא רק ניסה להחדיר את איבר מינו לישבנה ולא הצליח? ועוד כהנה וכהנה דוגמאות שהבאתי בעדותי הקודמת שבהן רואים שאם היא הייתה רוצה להקצין ולהגזים, היו לה הרבה דרכים לעשות את זה. ...היא לא מתארת אונס בה. זה בדיוק מוסיף להערכת המהימנות, שהיא יודעת שקיים דבר כזה אונס ואחיות שלה נאנסו, ובכל זאת היא בוחרת לא להגיד שהיא נאנסה, אלא בוחרת בתיאור אחר מתוך הדיוק של מה שקרה לה..." (עמ' 37 לפר', שו' 12-28; עמ' 38 לפר', שו' 9-11). כאמור, דברי חוקרת הילדים לעיל הובאו מעבר לדרוש, ורק לנוכח טענתו דלעיל של הסניגור לגבי הערכת המהימנות של חוקרת הילדים, ודבריה הובאו לעיל (למעלה מן הצורך) ואכן גם הם מפריכים את טענתו.

37. ההגנה טענה (סע' 124 לסיכומיה): המתלוננת מדמיינת דברים, וכך היא גם מדמיינת שהנאשם ביצע בה את עבירות המין. ואולם, אין לקבל את הטענה. המתלוננת הסבירה: במישור המעשי - "...זה ממש לא עזר לי אם הייתי ממציאה את זה אז בטוח הייתי יודעת שזה יגיע לסיטואציות כאלה של בית משפט, וזה ממש לא תשומת הלב שרציתי לקבל. אני במשפט לא יכולתי לדבר עם אמא שלי שבועיים ואפילו יותר, ואם הייתי ממציאה את זה, זה לא מה שרציתי ולא היה עוזר לי." במישור המהימנות - "כל כך הרבה זמן וכל כך פרטי פרטים אני לא חושבת שהייתי יכולה להמציא דבר כזה." (עמ' 264 לפר', שו' 19-27). הסברי המתלוננת הינם הגיוניים, עקביים וסבירים. לגבי אמינותה וכנותה של המתלוננת, כבר דיברתי לעיל ואדבר עוד להלן.

38. זאת ועוד מזווית אחרת: המתלוננת לא תארה בעדותה תאורים מובנים החוזרים על עצמם כאילו שיננה סיפור. היא לא נראתה ונשמעה מתארת באופן טכני ממוקד, ללא מעורבות רגשית, את מעשי הנאשם. ההיפך הוא הנכון: בעדותה בבית המשפט של המתלוננת היה תאור חי, כנה, מלא כאב וקושי ממשי לספר, אותנטי ומהימן על מעשי הנאשם בה, כך שלא מתקבל על הדעת שדבריה היו בדייה ועלילה מצוצה מן האצבע (ראו בסוגיה: ע"פ 10163/08 פלוני, מיום 13.9.10, בסע' 11). גם אין חולק, ואף ההגנה לא טענה זאת, שהמתלוננת לא יצרה ראיות יש מאין, היא לא סיפרה סיפורי כזב לבני משפחתה, אלא על עיקר מה שהיא אמרה להם באותה מסיבת יום הולדת של עת/2 א' (אחותה של המתלוננת), היא חזרה בעקביות כשהעידה אצל חוקרת הילדים ובבית המשפט, עדות עקבית ומהימנה (ראו בסוגיה: ע"פ 7606/11 פלוני, מיום 25.2.13, בסע' 25 לפסה"ד).

ליבת גירסתה של המתלוננת בעדותה הראשית לגבי מה שעשה לה הנאשם, לא עורערה בבית המשפט בחקירתה הנגדית, ונותרה עקבית לעדותה הראשית:

39. המתלוננת השיבה בחקירתה הנגדית בפשטות ובכנות לשאלותיו הרבות של הסניגור בסוגיות השונות; היא שבה והעידה בחקירתה הנגדית על עיקר גירסתה, בסוגיות שלגביהן נשאלה, כדלקמן: היא סיפרה לו', לאמה ולו' לגבי הנאשם. היא סיפרה לו' בלי פרטים אלא שהנאשם נוגע בה ונתנה לה דוגמאות (עמ' 228 לפר', שו' 23 עד עמ' 229 לפר', שו' 2), היא מצצה לנאשם (עמ' 232 לפר', שו' 30 עד עמ' 233 לפר', שו' 6; עמ' 236 לפר', שו' 6-7), היא אוננה לנאשם (עמ' 233 לפר', שו' 19-20), הנאשם פלט זרע למגבת (עמ' 233 לפר', שו' 29-30), הנאשם שילם לה כסף כדי שהיא תגרום לו לגמור (עמ' 236 לפר', שו' 10-17), הנאשם הציע לה להיות הזונה שלו (עמ' 238 לפר', שו' 1), הנאשם אמר לה שהוא יביא לה כסף עבור מציצה (20 ₪) ו-50 ₪ אם היא תעזור לו לגמור/יחדיר את איבר מינו לאחוריה (עמ' 238 לפר', שו' 3-4), אחרי שהנאשם לא הצליח לחדור אליה מאחורה, היא אוננה אותו עם ידה ועם פיה (עמ' 239 לפר', שו' 1-3; עמ' 240 לפר', שו' 11-12), הנאשם ניסה לחדור אליה ולא הצליח (עמ' 239 לפר', שו' 20-23), לגבי המכתב נ/5 - אמא שלה באה לפנימיה והיא סיפרה לה שהנאשם ילך לכלא אם יגלו את כל מה שקרה, והיא ביקשה ממנה לשקול פעמיים והפעילה עליה רגשות אשם, מצפון, השתמשה בזה שאכפת לה ממנה כדי להשיג את האמור במכתב נ/5, ואמה הצליחה בכך. אמא שלה אמרה לה לכתוב את המכתב נ/5, ורוב המילים בו הן של אמה (עמ' 248 לפר', שו' 2 עד עמ' 250 לפר', שו' 9; עמ' 250 לפר', שו' 32 עד עמ' 251 לפר', שו' 11). היא פחדה שאמה תענש ולכן היא לא אמרה זאת לחוקרת הילדים (עמ' 250 לפר', שו' 12-14), כי אמא שלה אמרה לה לרשום והיא התערבה במשפט (עמ' 263 לפר', שו' 16-24). הנאשם צפה איתה בסרטי פורנו פעמיים פלוס, ונגע בה (עמ' 252 לפר', שו' 17-32; עמ' 253 לפר', שו' 1-15). היא מצצה לנאשם די הרבה, והוא הגיע לסיפוק מיני פעם אחת או פעמיים (עמ' 254 לפר', שו' 13-14). ב"יומנו של חנון" - נ/7 - היא ניסתה להסביר את מה שקרה לה במובן יותר טוב, כל החלק של המציצות, הנגיעות, היא הפכה את זה למשהו אחר (עמ' 256 לפר', שו' 29-32). היא לא רצתה שיהיו מצלמות בבית כי היא ציפתה שאמא שלה תאמין לה ואם אמא שלה רוצה לשים מצלמות בשביל הוכחה, אז לא בא לה שאמא שלה תאמין לה (עמ' 263 לפר', שו' 10-15). בסיום עדותה בבית המשפט, המתלוננת נשאלה, והשיבה: "ש. מה שעוד שאל אותך הסניגור, אמר שאת משתמשת הרבה בדמיון והמצאת כל מיני דברים ושאת רוצה תשומת לב, מה שהוא בא ואומר שכל מה שקרה עם י' (הנאשם - ג') זו המצאה שלך, כמו שתיארת ביומנו של חנון, כמו שדמיינת על אותו איש לבוש שחורים, כל זה המצאה שאת המצאת כדי לקבל תשומת לב מאמא, מא' מור' מה יש לך להגיד על זה? ת. שזה ממש לא עזר לי אם הייתי ממציאה את זה אז בטוח הייתי יודעת שזה יגיע לסיטואציות כאלה של בית משפט, וזה ממש לא תשומת הלב שרציתי לקבל. אני במשפט לא יכולתי לדבר עם אמא שלי שבועיים ואפילו יותר, ואם הייתי ממציאה את זה, זה לא מה שרציתי ולא היה עוזר לי. כל כך הרבה זמן וכל כך פרטי פרטים אני לא חושבת שהייתי יכולה להמציא דבר כזה." (עמ' 264 לפר', שו' 19-27).

מענה כנה, הגיוני וסביר בעדות המתלוננת בחקירתה הנגדית לעיקר טענות ההגנה שהוטחו בפניה:

40. ההגנה טענה: המתלוננת לא סיפרה לחוקרת הילדים פרטים שלגביהם היא העידה בבית המשפט (עמ' 231 לפר', שו' 14-17; עמ' 233 לפר', שו' 2-3; עמ' 255 לפר', שו' 4-6, 25-29; עמ' 14-17 לסיכומי ההגנה) - שהנאשם גמר לה בפה, שהנאשם הציע לה להרחיב את פתח אחוריה באמצעות מטאטא, שהנאשם ביקש ממנה לצפות איתו בסרטי פורנו ושהוא נגע בה כשהם צפו ביחד; שהמתלוננת היתה מתעוררת בלילה, בוכה ולוחמת לא לדקור עצמה עם סכין; שהמתלוננת היתה פוגעת בעצמה; שהיא תפסה את הנאשם ואמה בראשית יחסיהם, מקיימים יחסי מין. ואולם, אין לקבוע מסקנה לחובת המתלוננת על סמך טענות ההגנה: ראשית, המתלוננת הסבירה שהיא לא סיפרה לה על דברים שחוקרת הילדים לא שאלה אותה, ורק מה שחוקרת הילדים שאלה אותה היא ענתה לה (עמ' 231 לפר', שו' 12-17; עמ' 255 לפר', שו' 6, 29; עמ' 262 לפר', שו' 4-6). צפייה בהודעותיה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים מאששת הסבר זה (בדיסקים ת/2). מה גם שזהו הסבר הגיוני מפיה של ילדה שהיתה בת כשתים עשרה שנים וחצי (ילידת 2000) כשהעידה בפני חוקרת הילדים, וזו אף אסרה בשעתו על עדותה בבית המשפט [(ת/8, ת/9); משמלאו למתלוננת 14 שנה, הסניגור הוא שהזמין את המתלוננת לעדות בבית המשפט (עמ' 210, 211 לפר')]. שנית, כעולה מפרוטוקול עדותה בבית המשפט, מרבית תשובותיה של המתלוננת בעדותה בבית המשפט היו מדודות, לקוניות, וממוקדות במענה לשאלות שנשאלה, ללא פירוט או הרחבה מעבר למענה נקודתי לשאלה שנשאלה. יש בכך אפוא כדי לחזק את הסברה דלעיל של המתלוננת. שלישית, המתלוננת הסבירה, שעל חלק מהדברים היא התביישה לספר לחוקרת הילדים - למשל שהנאשם גמר לה בפה (עמ' 234 לפר', שו' 13-16). רביעית, ההגנה טענה שהמתלוננת הוסיפה את סיפור המטאטא, שאותו לא סיפרה לחוקרת הילדים (עמ' 14 לסיכומיה), ואולם, המתלוננת נשאלה בחקירתה הנגדית, והשיבה: ש. לתובע גם סיפרת לפני כמה ימים שהנאשם אמר לך לקחת מטאטא ותגדילי את החור בישבן נכון? ת. נכון. אם מישהו היה אומר לך לעשות את זה אתה היית מספר את זה למישהו? ש. לא סיפרת לחוקרת הילדים ולא סיפרת לו', ולא סיפרת לר'. ת. יש כל כך הרבה דברים שקשה לזכור את הכל. ש. דווקא לפרקליט כן זכרת לספר את זה?ת. אולי הרגשתי שם הכי בנוח." (עמ' 234 לפר', שו' 19-25). המתלוננת נשאלה עוד והשיבה עוד, בעקביות, בעניין המטאטא: "ש....נזכרת לספר פעם ראשונה לתובע שהוא גם הציע לך להגדיל עם המטאטא? ת. כן. ש. לא חשבת ולא זכרת, לא לפני שנה וחצי ולא לפני שנה ולא בחקירה האחרונה לאף אחד לא חשבת לספר על המטאטא? ת. שיעשו לך דבר כזה ואז יחקרו אותך על זה אני רוצה לראות אותך מספר על זה פרט ופרט." (עמ' 252 לפר', שו' 1-6). זאת ועוד: "ש. כשחקרה אותך (חוי, חוקרת הילדים - ג') על זה למה לא סיפרת על המטאטא? ת. כי לא רציתי, כי פחדתי, כי התביישתי כי לא יודעת מה." (עמ' 252 לפר', שו' 12). וגם לתובע היא לא סיפרה שהנאשם אמר לה שכדאי לעשות את זה במקלחת כי היא שכחה מזה (עמ' 240 לפר', שו' 21-24). הסבריה של המתלוננת, ילדה בת כ-14 שנה, נשמעו ונראו כנים, הגיוניים, עקביים וסבירים. מה גם, שאין חולק שגם יחסית לשאר המעשים המיניים החמורים שביצע בה הנאשם, הרי שנושא המטאטא דלעיל הוא מכוער ומבזה במיוחד. מה תמה יש אפוא בכך שהמתלוננת לא סיפרה על כך בכל הזדמנות. חמישית, לגבי שאר הפרטים: הצפייה המשותפת בסרטי פורנו - המתלוננת הסבירה שבא לה כמה שפחות לדבר על זה (עמ' 252 לפר', שו' 20-21); לגבי נגיעות הנאשם בה בזמן הצפייה בסרטי הפורנו - המתלוננת לא נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע היא לא סיפרה זאת לחוקרת הילדים (עמ' 252 לפר', שו' 24-26); לגבי מחשבות המתלוננת לדקור עצמה בסכין או להכאיב לעצמה במים חמים (עמ' 128 לפר', שו' 3-11), היא לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית. כאמור, הסבריה של המתלוננת, ילדה בת כ-14 שנה, לגבי מה שהיא כן נשאלה לגביו בחקירתה הנגדית, נשמעו ונראו כנים, הגיוניים, עקביים, אנושיים, ומתיישבים עם השכל הישר. מה גם, שמשפטית, הלכה היא, ש"אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. ...השאלה...אם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת...מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם..." (ע"פ 932/10 פלוני, מיום 6.4.11, בסע' 16 לפסה"ד). בעדותה של המתלוננת ישנו אותו "גרעין קשה", ואף הרבה למעלה ממנו, כמפורט לעיל ולהלן.

41. בחקירתה החוזרת המתלוננת התבקשה להתייחס לכך שהיא לא סיפרה דברים לחוי חוקרת הילדים, אלא סיפרה עליהם בבית המשפט ולתובע, ברענון אצלו. המתלוננת הסבירה זאת היטב: "ת. אני לא בן אדם שמספר, אני מספרת רק כי אני חייבת בשביל עצמי. ש. אז למה סיפרת לי? ולבית המשפט ולא סיפרת לחבי ולמטפלת או למדריכים בפרטי פרטים? ת. כי זה לא היה חיוני וזה לא יכול לעזור...אם אתם תחליטו שמה שאני מספרת זה אמת אז תענישו אותו. אני צריכה לספר לכם את כל מה שקרה כדי שתדעו מה היה ומה צריך לעשות עכשיו." (עמ' 264 לפר', שו' 10-18).

42. לנוכח טענות ההגנה לעיל ולהלן, נכון להזכיר גם את הילכת בית המשפט העליון, שפסק:

"...המהימנות נבחנת בשאלת קיומה של גרסה עקבית בעלת "גרעין מוצק של אמת", ואין הכרח שתהא נטולת סתירות ואי-דיוקים, במיוחד כשמדובר בעבירות מין..." [ע"פ 5484/11 פלוני, מיום 19.4.12, בסע' 12 לפסה"ד; ראו גם: ע"פ 993/00 נור דלעיל, בסע' 17 לפסה"ד].

ועוד נפסק באותו הקשר:

"...הליך שחזור האירועים...על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה...אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם..." [ע"פ 993/00 נור דלעיל, בסע' 28 לפסה"ד; ראו גם: ע"פ 5484/11 פלוני דלעיל, בסע' 12 לפסה"ד; ע"פ 4510/11 פלוני, מיום 7.8.12, בס' 8 לפסה"ד; ראו עוד בסוגיה: ע"פ 3873/08 אטיאס, מיום 6.9.10, בסע' 34 לפסה"ד]. ועוד נפסק בהקשר זה: "... עיקר הוא כי קיומן של סתירות או תמיהות בעדותו של אדם בכלל, ושל קורבן עבירת מין בפרט, אין בו בהכרח כדי לפגום במהימנות העדות. זאת, ובלבד שהגרעין הקשה בעדות הינו מהימן ויש בו כדי לבסס את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו, במידה הנדרשת בפלילים..." (ע"פ 1947/07 פלוני, מיום 20.12.09, בסע' 12 לפסה"ד; וראו גם: ע"פ 4510/11 פלוני, בסע' 8 לפסה"ד; ע"פ 7899/13 פלוני, מיום 24.6.14, בסע' 20 לפסה"ד; ע"פ 919/14 פלוני, מיום 3.9.15, בסע' 65 לפסה"ד).

גם ניתן לומר שהתוספות שנכללו בעדותה בבית המשפט של המתלוננת, הינן בבחינת פירוט נוסף של עדותה שנמסרה לחוקרת הילדים (ראו בסוגיה: ע"פ 7147/12 סרנגה, מיום 14.1.14, בסע' 21 לפסה"ד).

43. על כן: לאור האמור לעיל, טענת ההגנה (בעמ' 16 לסיכומיה) שלפיה עדותה של המתלוננת שקרית והיא מתפתחת יחד עם דימיונה הפורה של המתלוננת, דינה להידחות. מה גם, שהפרטים דלעיל שאותם פירטה המתלוננת - הנאשם גמר בפיה, נושא המטאטא, צפייה בפורנו ונגיעות, מחשבות לפגיעה עצמית - אינם מעיקר תוכנו של כתב האישום, רובם אינם מופיעים בו, והם אינם גורעים מליבת עדותה של המתלוננת על מעשי הנאשם בה. ודוק: הסניגור עצמו אמר בבית המשפט את הדברים הבאים: "...המתלוננת...היא פתחה את הדברים והוסיפה הרבה מעבר למה שהיא סיפרה לחוקרת הילדים, הרגישה בנוח לספר את זה לתובע ולא לחוקרת הילדים." (עמ' 276 לפר', שו' 11-13). כל המוסיף גורע. זאת, בנוסף לכל המפורט והמוסבר לעיל.

44. ההגנה טענה: סירובה של המתלוננת שאמה תתקין מצלמות בבית מלמד שהנאשם לא עשה בה את מה שהיא טוענת (עמ' 16 לסיכומיה). ואולם, אין לקבל את הטענה. המתלוננת נשאלה והסבירה: ש. למה לא הסכמת? ת. רציתי שאמא שלי תאמין בי בלי שאני צריכה הוכחות. ש. למה? ת. זו אמא שלי. היא לא רוצה לעזור לי, היא רוצה להוכיח לעצמה שאני טועה. ש. ומה יותר טוב להוכיח לאמא שהיא טועה?ת. אני לא רוצה להוכיח לאמא. אני לא רציתי מצלמות בבית שלי. ש. למה?ת. אם יציעו לך לשים מצלמות בבית היית מסכים שיראו למשל אם אני הולכת לשירותים, מחטטת באף. ש. אבל אם מישהו היה פוגע בך בכזו צורה של פגיעות מיניות מאוד קשות והיית רוצה שהוא יעזוב את הבית וכעסת על אמא היית מסכימה שיהיה מצלמה.ת. אז אני בן אדם שונה." (עמ' 234 לפר', שו' 29 עד עמ' 235 לפר', שו' 9). הסבריה של המתלוננת הינם כנים, הגיוניים וסבירים. המתלוננת, ילדה, רצתה את אמונה של אמה בה, בלי שהיא תאלץ להוכיח זאת, לא כל שכן ש"דרך ההוכחה" המוצעת פוגעת בפרטיותה, ואמה מציעה זאת כדי להוכיח לעצמה שהמתלוננת טועה, בדרך דרסטית מעין זו, שמטרתה איננה בהכרח לעזור למתלוננת. בסוף חקירתה הנגדית, כשהמתלוננת העידה כבר פעם שניה בבית המשפט (חקירתה הנגדית ארכה שתי ישיבות), המתלוננת נשאלה שוב בעניין המצלמות, והשיבה שוב: "... אמרתי שאני לא רוצה מצלמות בבית...ש. אז למה לא אמרת לה לשים מצלמה רק בחדר שינה וזה כדי שתהיה הוכחה שאת לא משקרת? ת...לא היה לי במוח הגיון, הייתי ילדה קטנה, אני רואה סרטים, מה אני מבינה מה זה מצלמות אני הבנתי שהם מצלמות כל מה שאתה עושה...העדפתי שלא יהיו מצלמות בבית." (עמ' 262 לפר', שו' 22-32; עמ' 263 לפר', שו' 1-5). ובחקירתה החוזרת המתלוננת הבהירה: ש. הסניגור אומר...שאת העדפת במקום מצלמות בבית העדפת שי' (הנאשם-ג') ימשיך במעשים שלו. את יכולה להסביר את זה? ת. זה מילים שלו ולא שלי. ש. תסבירי למה התכוונת? ת. בית זה מקום עם פרטיות. ואם הייתי מספרת דבר כזה לאמא שלי, אני מצפה שהיא תאמין לי. ואם היא רוצה לשים הוכחות כדי להאמין לי אז לא בא לי שהיא תאמין לי כבר."(עמ' 263 לפר', שו' 10-15). הסבריה דלעיל של המתלוננת - ילדה בת כ-14 שנה - הינם הגיוניים, מתיישבים עם השכל הישר, ונשמעו ונראו כנים ומשכנעים.

45. ההגנה טענה: המכתב נ/5 מלמד שהמתלוננת התלבטה, וחששה שאם היא תכתוב את המכתב, יחשבו שהיא שקרנית, שהיא לא תהרוס לו את החיים בגלל "שטות קטנה". ואולם, אין לקבל את הטענה. המתלוננת נשאלה והשיבה: "אני זוכרת שאמרתי לה (לחוקרת הילדים - ג') ...כשאמא שלי באה לפנימיה אז היא סיפרה לי שהנאשם ילך לכלא אם יגלו את כל מה שקרה והיא ביקשה ממני לשקול את זה פעמיים וכאילו היא סוג של הפעילה עליי רגשות אשם, מצפון, היא הייתה מצוברחת והיא השתמשה בזה שאכפת לי ממנה כדי להשיג את מה שהיא רצתה ואז כאילו זה הצליח לה...כשאמא שלי באה אליי ואמרה לי לרשום את המכתב, זו הייתה אחת הסיבות בגלל שהוא זקן ובכלא יהרגו אותו..." (עמ' 248 לפר', שו' 14-27). לגבי "צומת ההתלבטות" הנטענת (עמ' 248 לפר', שו' 30-32), המתלוננת הסבירה מה היתה הצומת הזו -"אם לתת לו להענש על מה שהוא עשה או לא. ש. את אומרת לחוקרת הילדים לגבי הצומת שמצד אחד את לא רצית לעשות לי' (הנאשם - ג') רע, ומצד שני רצית שיעזרו לך נכון? בעמוד 17 לתמליל. ת. כן." (עמ' 249 לפר', שו' 1-4). המתלוננת הסבירה עוד מדוע היא כתבה את המכתב נ/5: "...לא רציתי שאמא שלי תכעס עליי, לא רציתי שהיא תהיה מצוברחת. אז הקשבתי למה שהיא אמרה." (עמ' 249 לפר', שו' 27-28). אמא שלה אמרה לה מה לכתוב במכתב, ו"רוב המילים במכתב הם של אמא." (עמ' 250 לפר', שו' 4-9; עמ' 251 לפר', שו' 5). "...ישבנו בחדר שלי וכשאמרתי שאני צריכה לכתוב את המכתב אמרתי לאמא מה לרשום ואמרה זרקה דברים אז רשמתי אותם." (עמ' 251 לפר', שו' 10-11). המתלוננת גם הסבירה למה היא לא סיפרה לחוקרת הילדים שאמא שלה אמרה לה מה לכתוב במכתב: "כי פחדתי שאמא שלי תענש." (עמ' 250 לפר', שו' 10-14). הסבריה של המתלוננת הגיוניים וסבירים. ואילו לגבי המילים דלעיל שאמרה המתלוננת - ה"שטות הקטנה", הרי המתלוננת היא ילדה בת כ-14 שנה; ביהמ"ש הוא שקובע על פי הראיות "מה גודל השטות", ולא ההגדרה שבה המתלוננת בוחרת בדבריה. הרי המתלוננת סיפרה מה עשה לה הנאשם, ויש להתייחס לדברים שעשה לה הנאשם לגופם, ולא לפי ה"כותרת" האקראית להם. בחקירתה החוזרת המתלוננת הסבירה מדוע היא פחדה שאמא שלה תענש ולכן היא לא סיפרה לחוקרת הילדים שאמא שלה אמרה לה מה לכתוב במכתב נ/5: "ת. חשבתי שהיא תענש כי היא אמרה לי לרשום משהו, היא התערבה בתהליך אז לפי מה שהבנתי היא גם כאילו תקבל על זה עונש....הבנתי שאם היא תתערב בזה ותשפיע על ההחלטות שלי, זה כמו שאתם אומרים לי לא לדבר עם אף אחד על נושא המשפט בהפסקה של העדות שלי. בגלל שאמא התערבה זה אותו דבר מה שהיא עשתה בעצם." (עמ' 263 לפר', שו' 16-24). ואוסיף עוד לעניין נ/5: גירסתה של המתלוננת נפרסה בהודעותיה בפני חוקרת הילדים (הדיסק ת/2, התמלילים ת/3-ת/5), וזאת יומיים בלבד לאחר שהיא סיפרה על מעשי הנאשם במסיבת יום ההולדת של אחותה, א'. במשפט נשמעו פרשת התביעה וחלק ניכר מפרשת ההגנה. ואז המתלוננת "כתבה" (בלחצה של אמה) את המסמך נ/5 (עמ' 182-183 לפר'). לאחר מכן, המתלוננת העידה בבית המשפט (לבקשת הסניגור - עמ' 205 -212 לפר'), הסבירה כאמור את נסיבות כתיבת נ/5 - בהנחיית אמה, ולאחר מכן שבה וחזרה בעדותה בבית המשפט, על פני שתי ישיבות, בפרטות, בחקירה ראשית ונגדית, בעקביות ובכנות, על עיקרי גירסתה כפי שסיפרה לחוקרת הילדים - על כל עבירות המין שביצע בה הנאשם. בנסיבות אלה, האמור ב-נ/5 איננו גורע מאמינות המתלוננת וממהימנות גירסתה המקורית כפי שסיפרה אותה לחוקרת הילדים. כבר נפסק: "...אם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום-לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום - בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו..." (ע"פ 421/71 מימרן, מיום 13.1.72, בעמ' 287 לפסה"ד; ע"פ 3744/07 פלוני, מיום 11.2.08, בסע' 6 לפסה"ד; וראו עוד בסוגיה: ע"פ 6079/08 פלוני, מיום 30.8.10, בסע' טו' לפסה"ד). הדברים דלעיל יפים לענייננו - מה שרשמה המתלוננת בהנחיית אמה ב - נ/5 לא נועד לתקן "טעות" בגירסתה המקורית, לא היה קשור לאמת כלשהי, אלא נועד לרצות את אמה, תחת השפעת אמה ובהנחייתה, כפי שהמתלוננת הסבירה זאת, כמפורט לעיל.

46. ההגנה טענה (עמ' 16 לסיכומיה): המתלוננת סתרה עצמה בעניין החתכים שחתכה בידיה - פעם אמרה שזה בגלל הנאשם ופעם שזה מחתול ומגדר. ואולם, המתלוננת הסבירה בחקירה נגדית: היא אמרה גם את זה וגם את זה אך לא באותה הזדמנות (עמ' 244 לפר', שו' 10), היא לא אמרה לאמה למה היא חתכה את ידיה, אך היא הוסיפה שהיא לא זכרה, ואם זה נאמר, אז זה נכון (עמ' 243 לפר', שו' 24-31; עמ' 244 לפר', שו' 1-10). לגבי אמירת המתלוננת שאמה שקרנית, הרי שכמפורט להלן, אקבע לגבי עדותה של עה/3 נ', אמה של המתלוננת, שהיא בלתי מהימנה, ובחלקים עיקריים הימנה היא אף מגמתית.

47. ההגנה טענה: ו' (אחות המתלוננת - ג') אמרה במשטרה, שהיא לא ידעה שמישהו נגע במתלוננת (עמ' 229 לפר', שו' 29). ואולם: המתלוננת העידה שאולי ו' ניסתה להגן עליה (עמ' 229 לפר', שו' 30), והסתבר שו' נשאלה על ילדות אחרות אך לא לגבי המתלוננת. ודוק: התובע היה מוכן להגיש לבית המשפט את הודעתה במשטרה של ו' (עמ' 230 לפר', שו' 3-9). ההגנה מצידה לא ביקשה ולא עשתה זאת.

מענה לטענות עיקריות נוספות של ההגנה שנטענו בסיכומיה, שדינן להידחות:

48. ההגנה טענה (עמ' 3 לסיכומיה): המתלוננת סובלת מבעיות רגשיות רבות הקשורות לפרוק זוגיות הוריה, לגעגועיה לאביה, ולמצב הנפשי של אחיותיה והוריה, והיא התפרצה כלפי אמה. ואולם, יש לדחות את הטענה. א. זולת אמירות בעלמא, ההגנה לא הוכיחה טענה זו של "בעיות רגשיות רבות" או של הפרעה נפשית, בראיות. ב. ההגנה אמרה שאולי רופא פרטי מטעמה ייתן חוות דעת לגבי המתלוננת (עמ' 116 לפר', שו' 15), ואולם ההגנה לא עשתה כן. ג. בית המשפט איננו מומחה לפסיכיאטריה, ואולם לנוכח עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט, על פני הדברים, לכאורה, לא התעוררה תחושה שמא עסקינן במתלוננת השרויה בהפרעה נפשית או בבעיות רגשיות שפוגעות בעדות המהימנה שמסרה בבית המשפט. המתלוננת העידה והשיבה בבית המשפט לשאלות בבהירות, בכנות, בפשטות, בעקביות ובכאב על מה שעשה לה הנאשם. ניסיון נטול ביסוס, לשייך למתלוננת "בעיות רגשיות רבות" כנראה לצורך פגיעה כוללנית במהימנות עדותה לגבי העבירות שביצע בה הנאשם, דינו להידחות. ד. עה/3 נ', אמה של המתלוננת, אמרה שלמתלוננת יש פנטזיות וקשה לדעת מתי היא אומרת אמת, ואולם כפי שיפורט בהמשך, עדותה של עה/3 נ' איננה מהימנה ואני דוחה אותה, ובנוסף, גם היא לא אמרה דבר ממשי המבסס את טענות ההגנה בדבר בעיות רגשיות [למעט בעיות רגשיות שנוצרו לאחר חשיפת המעשים והגשת התלונה במשטרה (עמ' 185 לפר', שו' 10-11)] או הפרעה נפשית אצל המתלוננת.

49. ההגנה טענה (עמ' 4-5 לסיכומיה): אינדיקציה לדימיונה של המתלוננת היא האיש לבוש השחורים שהיא טענה שבמרכז החירום היה מאיים עליה, המציל בבריכה שלטענתה התחיל איתה, וילד שנישק את ידה בזמן סרט (עמ' 258-259 לפר'). ההגנה טענה (עמ' 5 לסיכומיה): תאור הדמויות והמעשים דלעיל מראים בבירור כי אין לסמוך על מהימנות המתלוננת. ואולם, אין לקבל את הטענות. א. כאמור, ההגנה לא הוכיחה בראיות בכלל ובראיות שבמומחיות בפרט, את טענותיה דלעיל לרבות בדבר קשר בין הסיטואציות דלעיל לבין מידת מהימנותה של המתלוננת. ב. המתלוננת אישרה שהיא לא ידעה אם הדמות שלבושה שחור היא דימיון או אמיתי. ואולם המציל בבריכה (שהתחיל איתה), המדריך במרכז החירום (שדגדג אותה בבטן), והילד ממרכז החירום (שנישק את ידה), לא היו פרי דימיונה של המתלוננת, אלא הם היו במציאות (עמ' 258-259 לפר'). הפרשנות שניתנה לדברים שקרו עימם והטיפול שניתן בסיטואציות הללו, אלה אינם אך ורק בשליטת המתלוננת. מה דופי יש בכך שהמתלוננת סיפרה למי שצריך על תופעות מסוג זה?! ג. המתלוננת העידה על פרטים רבים שלא היו במחלוקת מצד ההגנה, ושחלקם אף "לטובת" הנאשם: פרטים אודות התא המשפחתי והדמויות שבו (שני האבות, עת/2 א', עת/3 ור', הנאשם, עה/3 האם נ'), הנאשם ניסה להיות כמו אבא בשבילם, קנה דברים הביתה, שילם שכר דירה (עמ' 214 לפר', שו' 25-26), תמיד הנאשם פינק אותה, קנה לה דברים (עמ' 216 לפר', שו' 30; עמ' 225 לפר', שו' 22), הנאשם עזר לה בשיעורי בית (עמ' 227 לפר', שו' 4-11); נושא "הצעת התקנת המצלמות"; החתכים שהיא חתכה בידיה, עדויות הצוות החינוכי בהקשר זה; חשיפת מעשי הנאשם ביום ההולדת של א' בנוכחותה של עת/2 א', עת/3 ור', ו-עת/4 י'נ'; הרישום בשני דפים מהיומן ת/11; הודאתה בגניבת כסף מהנאשם; העדר השחרה של הנאשם מצידה (כמפורט לעיל); שהיא אוהבת את המשפחה כולל את הנאשם כי הוא גם היה בן אדם טוב (עמ' 257 לפר', שו' 5-8; נ/7, בעמוד אחרון). על כן, לא ניתן לעשות את מה שלמעשה ההגנה מבקשת שייעשה - לייחס הפרעה נפשית והזיות למתלוננת רק לגבי אותם חלקים בעדותה שמפלילים את הנאשם, ומהשאר להתעלם. ד. בכך שהמתלוננת אמרה בשעתו את שאמרה על המציל בבריכה ועל הילד שנישק אותה, בכך שהיא גנבה כסף מהנאשם (דבר שהיה ידוע לעה/3 אמה, לנאשם, לאחיותיה עת/2 א' ועת/3 ור', והיא העידה על כך בביהמ"ש), ובכך שהמתלוננת, נערה מתבגרת שבודדה עם כאבה, סיפרה על האיש לבוש השחורים ובנתה עולם דימיוני ב"יומנו של חנון" - נ/7 (טענות ההגנה בסע' 60-66 לסיכומיה), אין באלה כדי לשלול ממנה את האמון שיש לתת בעדותה המהימנה בתיק זה, על מעשיו הקונקרטיים בה של הנאשם בתיק זה, וזאת בנוסף לראיות המחזקות את עדותה, שעוד יפורטו (ראו בסוגיה: ע"פ 5714/08 פלוני, מיום 1.9.10, בסע' 14; ע"פ 5633/12 ניימן, מיום 10.7.13, בסע' 34 לפסה"ד; ע"פ 7606/11 פלוני, מיום 25.2.13, בסע' 29 לפסה"ד). ה. בחקירתה החוזרת המתלוננת נשאלה בעניין זה, והשיבה בהגיון ובנחרצות: "...זה ממש לא עזר לי אם הייתי ממציאה את זה אז בטוח הייתי יודעת שזה יגיע לסיטואציות כאלה של בית משפט, וזה ממש לא תשומת הלב שרציתי לקבל. אני במשפט לא יכולתי לדבר עם אמא שלי שבועיים ואפילו יותר, ואם הייתי ממציאה את זה, זה לא מה שרציתי ולא היה עוזר לי. כל כך הרבה זמן וכל כך פרטי פרטים אני לא חושבת שהייתי יכולה להמציא דבר כזה." (עמ' 264 לפר', שו' 19-27). ו. ונימוק אחרון לדחיית טענות ההגנה, אך לא אחרון בחשיבותו - כמפורט לעיל, המתלוננת העידה בבית המשפט (וגם בפני חוקרת הילדים). המתלוננת נראתה ונשמעה אמינה וגירסתה מהימנה. עדות המתלוננת חוזקה בראיות נוספות - עדים ומסמכים כמפורט לעיל ולהלן, אשר משתלבים היטב בעדותה. התמונה הראייתית המתקבלת מהראיות היא ברורה, והיא אחת ויחידה - הנאשם ביצע במתלוננת את עבירות המין המיוחסות לו. בנטען ע"י ההגנה אין כדי לשנות תמונה זו. המסה של הראיות בכלל, ושל עוצמת מהימנות המתלוננת כמפורט לעיל, בפרט, איננה מאפשרת לגרוע כהוא זה מעדות המתלוננת לאור טענות ההגנה, תוך התעלמות מהראיות, ומכל שמפורט בהכרעת דין זו.

50. ההגנה טענה (עמ' 5-8 לסיכומיה): אפשר שהמתלוננת בדתה את הדמות שנקראת ר'. ההגנה הפנתה לעדות המתלוננת בבית המשפט, לדברים שעלו בפני חוקרת הילדים (סע' 29-34 לסיכומים), ולסתירות בין עדות המתלוננת בביהמ"ש לעדותה בפני חוקרת הילדים (סע' 35-38 לסיכומים). ההגנה טענה: "תאוריה של המתלוננת בעניין חברתה ר', העלו ככל הנראה ספקות אצל חוקרת הילדים אודות מהימנותה." (סע' 31 לסיכומיה). אין לקבל את טענות ההגנה: א. הסניגור היפנה לעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים והתייחס להתרשמות החוקרת מהמתלוננת. ואולם, עת/1, חוקרת הילדיםחוי ז'רסקי, לא נשאלה בחקירתה הנגדית בנושא ר'. הסניגור היפנה בסיכומיו לשאלת חוקרת הילדים, כשלטענתו עקב תאוריה של המתלוננת אודות ר' עלו בחוקרת הילדים ספקות אודות מהימנות המתלוננת (סע' 31 בסיכומי ההגנה). ואולם חוקרת הילדים לא נשאלה בחקירתה הנגדית אודות הקטע המובא בסיכומי ההגנה. הנאשם, ועה/3, נ', אמה של המתלוננת, גם הם לא נשאלו בחקירתם הנגדית בנושא ר'. והרי גם אלה מקורות מידע ישירים בעניין אותה ר' - האמא והאבא של המתלוננת. ב. בעדותה בפני חוקרת הילדים המתלוננת סיפרה שאותה ר' נאנסה (ת/4, עמ' 1-2). ההגנה טענה: האם יש כאן "העתקה" (בסיכומיה על-פה, עמ' 275 לפר'). חוקרת הילדים התבקשה להתייחס לאפשרות שהמתלוננת למעשה רואה מסביב אונס שקרה לאחרות (אחיותיה א' וו'), ומייחסת זאת כמשהו שארע לה, ולנוכח הנטען בסיכומי ההגנה, אביא את תשובתה של חוקרת הילדים: "... היא לא מתארת אונס בה. זה בדיוק מוסיף להערכת המהימנות, שהיא יודעת שקיים דבר כזה אונס ואחיות שלה נאנסו, ובכל זאת היא בוחרת לא להגיד שהיא נאנסה, אלא בוחרת בתיאור אחר מתוך הדיוק של מה שקרה לה (עמ' 37 לפר', שו' 22-28).מה גם, שעדותה המהימנה של המתלוננת אודות מה שעשה לה הנאשם עומדת בפני עצמה, ודי בה לקביעת אשמת הנאשם. ג. ההגנה טענה: אין בפני בית המשפט שמץ הוכחה האם אכן קיימת ילדה העונה לשם ר', שמא זוהי בדייה מדימיונה הפרוע של המתלוננת (עמ' 8 לסיכומי ההגנה), והיה צריך לבדוק זאת (בסיכומי ההגנה על-פה, בעמ' 275 לפר'). ואולם: לא הובאה ע"י ההגנה ראיה מבוססת שממנה ניתן להסיק שר' לא קיימת. המובאות מעדות המתלוננת בהקשר זה שמובאות בסיכומי ההגנה, יכולות דווקא ללמד שהמתלוננת פשוט לא רצתה להיכנס לעניין צדדי זה, ובלשונה "איך זה קשור?" (עמ' 241 לפר', שו' 12). מה גם שהסניגור רשאי היה לבדוק זאת ולברר אודות ר'ש', ואף לזמן את ר'ש' במסגרת פרשת ההגנה (ראו בסוגיה: ע"פ 5714/08 פלוני, מיום 1.9.10, בסע' 18 לפסה"ד). מטעמים השמורים עם ההגנה, זולת העלאת טענות חסרות ביסוס, ההגנה נמנעה מלעשות דבר מעשי ממשי בנושא אותה ר'.

על כן: לפי הראיות ולאור האמור לעיל, אין בעדותה של המתלוננת לגבי ר' כדי לערער את ליבת עדותה העקבית והמהימנה לגבי עבירות המין שביצע בה הנאשם, ועדותה עומדת על תילה ללא עוררין.

51. לא הייתי מתייחס להתרשמות חוקרת הילדים מהמתלוננת (ראו בסוגיה: ע"פ 2177/13 פלוני, מיום 9.7.15, בס' 50-53), אלמלא הנטען בסיכומי ההגנה (ס' 31), שהיו לחוקרת הילדים ככל הנראה "ספקות... אודות מהימנותה" של המתלוננת (לאור דברי המתלוננת בעניין ר'; וראו גם את האמור בס' 95 לסיכומי ההגנה). אין לקבל את טענות ההגנה. בנסיבות אלה, ולמעלה מן הצורך, אין מנוס אלא להביא את התמונה לאשורה, שלפיה חוקרת הילדים התרשמה שלגבי הארוע שבו הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לישבנה של המתלוננת וכשלא הצליח היא אוננה לו בידה ובפיה - ס' (המתלוננת - ג') תיארה ארוע אותו חוותה ודבריה הינם מהימנים, ולגבי שאר ההאשמות קיים קושי להעריך כי המתלוננת תארה את הדברים בכותרות ובקטעי אפיזודות ולא הרחיבה (ראו בדו"ח סיכום עדות - ת/7, בעמ' 5; עמ' 22 לפר', שו' 9-23). כך בדו"ח סיכום העדות, וכך גם בעדותה של עת/1 חוקרת הילדים בביהמ"ש, שלפיה, דבריה של ס', המתלוננת, מהימנים (בראשית - עמ' 22 לפר', שו' 7-8; עמ' 21 לפר', שו' 30 עד עמ' 22 לפר', שו' 8; בנגדית - ע' 35 לפר', ש' 11-15; ע' 36 לפר', שו' 22-23). כל זאת לאחר שחוקרת הילדים פירטה והסבירה בעדותה, ביסודיות, בעקביות ובמקצועיות, כיצד היא הגיעה למסקנה זו. עדות החוקרת נשמעה ונראתה רצינית, יסודית, מקצועית, עשירה בהסברים, הגיונית, ולוותה בדוגמאות מחקירת המתלוננת (עמ' 7-22 לפר'). מה גם, שכבר נפסק: "..מורנו השכל הישר כי ראוי להקשיב לעדותו של חוקר (חוקר ילדים-ג') בעל ניסיון בתחום זה, הרואה תמונה כוללת במבט מקצועי-אובייקטיבי..." (ראו בסוגיה: ע"פ 3273/09 פלוני, מיום 30.12.10, בסע' כ' לפסה"ד). מכל מקום, לעדותה העקבית והמהימנה של המתלוננת כמפורט לעיל ולהלן, אף ישנם חיזוקים בראיות נוספות, כמפורט להלן. די באמור לעיל כדי לדחות את טענות ההגנה שלפיהן התעוררו ספקות אצל חוקרת הילדים אודות מהימנות המתלוננת; מה גם, שכאמור, מחשיפת מעשי הנאשם במתלוננת בארוע יום ההולדת של א' (אחות המתלוננת), עבור בהודעות בפני חוקרת הילדים וכלה בעדותה הראשית והנגדית בביהמ"ש, המתלוננת נותרה עקבית בגירסתה המהימנה, ותלונתה אמת היא.

52. ההגנה טענה (עמ' 18-20 לסיכומיה): שוב ושוב המתלוננת השיבה לשאלות חוקרת הילדים שהיא איננה זוכרת, והיא מצליחה לתאר רק ארוע אחד באופן מפורט. בכך שחוקרת הילדים לא הצליחה לקבוע מהימנות לגבי שאר מעשי הנאשם, הרי שהיא אמרה בכך שדברי המתלוננת לא נכונים (סע' 95 לסיכומי ההגנה). ואולם, אין לקבל את טענות ההגנה לגבי קביעת חוקרת הילדים בעניין שאר ההאשמות; לנוכח טענות ההגנה, ולמעלה מן הצורך, אין מנוס אלא להביא מדברי חוקרת הילדים, שהסבירה היטב בעדותה: "...באים לידי ביטוי מאפיינים דינמיים של פגיעה מתמשכת, אבל אופן הצורה שבה ס' (המתלוננת - ג') סיפרה על הפגיעות המתמשכות בה לא אפשר לי להעריך מהימנות על הדברים האלה, מכיוון שאופן הדיבור שלה היה יחסית קצר ותמציתי...קיימים מאפיינים דינמיים שמתאימים לפגיעה מתמשכת ובנוסף ילד שישקר או ימציא לרוב האופן שבו הוא יתאר פגיעות מתמשכות יראה אחרת. אני יכולה להגיד שהאופן שבו ס' (המתלוננת - ג') תיארה את הפגיעות המתמשכות בה לא מתאים לילדים שמשקרים או ממציאים אבל מצד שני אני אישית כחוקרת ילדים לא יכולה להעריך את המהימנות של הדברים האלה, אבל זה לא אומר שהאירועים האלה לא התרחשו..." (עמ' 22 לפר', שו' 11-20). ובהתייחס לטענות ההגנה לעיל שהמתלוננת אמרה לה שהיא "לא זוכרת" או "לא יודעת", חוקרת הילדים הוסיפה והעידה: "...את העדר המוטיבציה להפללה גם אנחנו רואים לידי ביטוי בחקירה של ס' (המתלוננת - ג') ...זה מעיד על העדר מוטיבציה להפללה, היא מרבה להגיד שהיא לא זוכרת, לא יודעת, לא ממהרת למסור את ההאשמה." (עמ' 21 לפר', שו' 8-11). ועוד: "...יש חלקים שהיא לא זוכרת. ככל הנראה ילדים שמשקרים או ממציאים ימעטו בלהגיד שהם לא זוכרים שמא יעיד על כך שהעדות שלהם שיקרית." (עמ' 21 לפר', שו' 25-29). ודוק: המתלוננת העידה בבית המשפט עדות מהימנה על מה שעשה לה הנאשם. מובן שפרט שהמתלוננת לא זכרה אודותיו, יש לכך משמעות ראייתית בהוכחת אותו פרט, תוך הבאה בחשבון של כל הראיות שהובאו בפני בית המשפט.

53. ההגנה טענה: גניבת הכסף ממחישה את תחכומה של המתלוננת ואת יכולתה לעשות מניפולציות (עמ' 12 לסיכומיה): ואולם אין לקבל את טענות ההגנה. א. ההגנה טענה שהמתלוננת בחרה לספר על גניבת הכסף לראשונה בבית המשפט. ולא היא. הרי כבר כשנה לפני חשיפת מעשי הנאשם ביום ההולדת של עת/2 א', דבר גניבת הכסף היה ידוע לאמא, הג/3 נ', ולעת/2 א' (עמ' 57 לפר', שו' 16-25). גם הנאשם העיד על גניבת הכסף ע"י המתלוננת, והעיד שגם עת/3 ור' ידעה (עמ' 152 פר', שו' 20-23). הנאשם אף העיד שהמתלוננת אמרה לאמא שלה שהיא גנבה כסף (עמ' 157 לפר', שו' 14; עמ' 163 לפר', שו' 7). גם עה/3 האמא, נ', העידה שהמתלוננת הודתה בפניה, כשהיתה בכיתה ה', שהיא לקחה כסף (עמ' 177 לפר', שו' 20-32). היינו, המתלוננת לא הסתירה את העובדה שהיא גנבה כסף. המתלוננת העידה שהיא לא מרגישה הכי בנוח עם חוקרת ילדים ולכן היא השיבה על מה ששואלים אותה וזהו (עמ' 222 לפר', שו' 12-14). על כך חוקרת הילדים לא שאלה אותה, ממש כפי שהעידה המתלוננת (עמ' 255 לפר', שו' 4-6), וגם בכך יש כדי לחזק את גירסת המתלוננת דלעיל. ב. ראיתי ושמעתי את המתלוננת בעדותה בבית המשפט. לא התרשמתי שהמתלוננת היא מתוחכמת או מניפולטיבית או זוממת מזימות, כטענות ההגנה (עמ' 12 לסיכומיה); ראיתי ושמעתי מתלוננת בת כ-14 שנה, מופנמת, ממעטת בדיבור, כנה, שסיפרה במשפטים קצרים, ממוקדים, ללא התלהמות, את מה שעשה לה הנאשם, בפשטות, ללא תחכום, ללא הגזמה וללא הכברת מילים. ניכר היה הקושי והכאב של המתלוננת בלהוציא מקירבה את שעשה לה הנאשם ולהעיד על כך, כמסופר לעיל. כל תחכום ומניפולציה לא ניכרו אפוא במתלוננת צעירה לימים וכאובה זו.

54. ההגנה טענה (עמ' 10-12 לסיכומיה בכתב; בסיכומיה על-פה, ע' 275 לפר'): מחדלי חקירה - המשטרה לא ביצעה פעולות חקירה הכרחיות שיש בהן כדי להביא לגילוי האמת. כל שעמד לנגד עיני החוקר הוא סיום מהיר של החקירה והשלכתו של הנאשם מאחורי סורג ובריח. ואולם, אין לקבל את טענות ההגנה. א. תפיסת המחשב - לא היתה מחלוקת על הצפייה בסרטים פורנוגרפיים. השיחות בפייסבוק עם החברות אינן נוגעות במישרין למחלוקות המהותיות בתיק זה, ויכולה היתה גם ההגנה לבצע פעולות ולזמנן, לו סברה שהיה בכך כדי לתרום להגנת הנאשם. ב. בדיקה רפואית למתלוננת (סע' 120 לסיכומי ההגנה) - המעשה האחרון שהנאשם ביצע במתלוננת ארע כשנה לפני הודעותיה בפני חוקרת הילדים (ת/3, עמ' 7, שו' 4-10). המתלוננת גם לא טענה לחדירה מצד הנאשם לאיבר מינה או לפי הטבעת. מהסיבות דלעיל לא היה אפוא טעם בבדיקה רפואית למתלוננת. ההגנה טענה (עמ' 26 לסיכומיה) שהעדר ממצאי פגיעה הוא אחת הסיבות שיש לזכות את הנאשם. ואולם, הוסבר לעיל מדוע בתיק זה לא היה טעם בבדיקה רפואית של המתלוננת. עת/9, השוטר דן ארצי, העיד: זה ארוע שנמשך כמה שנים של התעללות שביצע הנאשם, ולכן אין עניין בבדיקה (עמ' 124 לפר', שו' 11-16). מה גם, שה"יש" הראייתי, הראיות שהובאו, שפורטו לעיל ולהלן, מוכיחות כנדרש את אשמת הנאשם. ג. דברים שנטען שלא נבדקו על ידי חוקרת הילדים יכול היה הסניגור שחקר את חוקרת הילדים בבית המשפט, לברר עימה. ד. לגבי האחות ו': התובע טען שבעניין ו' לא הונח הבסיס להניח שהיא היתה עדה למעשיו של הנאשם במתלוננת ולכן היא לא נחקרה על כך. בנוסף: ההגנה הודיעה שהיא תצטרך אותה כעדת הגנה (עמ' 139 לפר', שו' 10-11), אך היא לא זימנה אותה לעדות. ה. זימון לחקירה של חברות של המתלוננת לעניין החתכים בידה של המתלוננת - לא היתה מחלוקת שהמתלוננת חתכה את ידה; בנוסף, הנטל להבאת הראיות מוטל על כתפי התביעה, אך אם סבר הנאשם שהעדויות של עדות אלה יכולות לסייע להגנתו, הרי שגם ההגנה יכולה היתה במספר פעולות לבדוק בעניין החברות, ולזמנן לעדות לו רצתה בכך (ראו בסוגיה: ע"פ 4930/07 טולדו, מיום 10.12.09, בסע' 18 לפסה"ד). הרי כבר בהודעת המתלוננת בפני חוקרת הילדים, המתלוננת מסרה פרטים לגבי החברות שלה (החברה ר'ל' - ת/4, עמ' 4, שו' 13 עד עמ' 5, שו' 6; החברה ר' - ת/4, עמ' 3, שו' 4-31; עמ' 10, שו' 9-10, עמ' 11, שו' 1-11, עמ' 12, שו' 20-25; החברה א' - ת/4, עמ' 12, שו' 1-19). ו. האינוס של עת/2 א' (אחות המתלוננת) - זה אינו נוגע במישרין למחלוקת המהותית בתיק זה. ז. עת/9, פקד דן ארצי העיד: הסרטים הפורנוגרפיים - הם לא תפסו את הסרטים כי זו לא עבירה לראות סרטים כאלה (עמ' 120 לפר', שו' 29-30; עמ' 121 לפר', שו' 1-6). בנוסף, כשהם ניסו לפתוח את המחשב הם לא הצליחו (עמ' 121 לפר', שו' 4, 13). התרשומות שצולמו מהאייפד (זכ"ד נ/2, ולוח תצלומים נ/3) - הוא צילם את מסכי האייפד - אלה תרשומות שאינן נוגעות לתיק זה, והוא לא יודע מי רשם אותן (עמ' 126 לפר', שו' 4, 25-29; עמ' 127 לפר', שו' 6).הילדה אל' (בתצלום 6 ב-נ/3) - הם ניסו לאתר אותה ולא הצליחו (עמ' 127 לפר', שו' 12-27). ח. הלכה היא כי "...על מנת שמחדלים...יביאו לזיכויו של נאשם עליהם לרדת לשורשו של עניין ולהביא לכך שהגנתו של הנאשם תקופח, וזאת בהתחשב במכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט." (ראו, למשל: ע"פ 8031/13 שדרין, מיום 22.7.15, בסע' 36 לפסה"ד; ע"פ 5633/12 ניימן, מיום 10.7.13, בסע' 48 לפסה"ד). לאור המפורט לעיל אין בסיס, לא עובדתי ולא משפטי, לטענה בדבר קיפוח הגנת הנאשם עקב "מחדלי" החקירה הנטענים. "מחדלי" החקירה הנטענים אינם יורדים לשורשו של עניין, הם לא נוגעים למחלוקות המהותיות בתיק זה וממילא הם אינם מביאים למסקנה שהגנת הנאשם קופחה; כל זאת כשהעיקר הנוסף הוא, שה"יש" הראייתי, מוכיח כנדרש בפלילים את אשמת הנאשם (ראו בסוגיה: ע"פ 10163/08 פלוני, מיום 13.9.10, בסע' 18 לפסה"ד; ע"פ 5633/12 ניימן לעיל, בסע' 57 לפסה"ד; ע"פ 7147/12 סרנגה, מיום 14.1.14, בסע' 31 לפסה"ד).

55. ההגנה טענה: בעניין הספרון "יומנו של חנון" נ/7 (עמ' 13-14 לסיכומיה; עה/2 א'ל', בעמ' 168-171 לפר') - הסבריה של המתלוננת למה שרשמה בו אינם הגיוניים, ועיון בו מלמד שחייה של המתלוננת סובבים סביב דימיונות ופנטזיות. ואולם, אין לקבל את טענות ההגנה: א. טענות ההגנה נטענו בעלמא, ללא ביסוס ראייתי בחוות דעת מומחה, ונותרו טענות גרידא (ראו בסוגיה: ע"פ 6643/05 פלוני, מיום 3.7.07, בסע' 42-43). ב. לא ברור מה הקשר בין כתיבה וציור של ילדה בספרון, לבין טענת ההגנה ש"כל חייה סובבים סביב דמיונות ואשליות." (סע' 66 לסיכומי ההגנה). מה גם, שכאמור, המתלוננת הסבירה בעדותה הראשית הסבר סביר והגיוני ושמתיישב עם השכל הישר, כשנשאלה והשיבה: "ש. הציגו לנו איזה שהוא ספר יומנו של חנון (נ/7 - ג'), את יודעת לספר לנו מה זה הדבר הזה? ת. זה ספר שניסיתי לעשות בו מה שעשו לי. מה שעשה לי הנאשם. בצורה טובה יותר, זה היה כמו עולם דמיוני כזה שניסיתי להפוך את זה למשהו טוב..." ש. יש שם גם כל מיני ציורים. ת. היו שם ציורים של כל מיני סיטואציות מיניות אז ניסיתי לקחת את מה שקרה לי ולהפוך את זה למשהו טוב. ש. כתבת שם שאם יקרה לך משהו את אוהבת את כל המשפחה כולל את י' (הנאשם - ג'). תסבירי את המשפט הזה. ת. י' (הנאשם - ג') היה בזוגיות עם אמא שלי והוא ניסה להתנהג אליי טוב כמו אבא, הוא קנה לי דברים ולאחותי הקטנה, הוא עזר לנו לשלם על הבית, קנה לנו לאכול, הוא קנה מקרר חדש, הוא עדיין בן אדם אחרי כל מה שהוא עשה. אמא שלי, לא יודעת, היא גם אהבה אותו אז ניסיתי לכבד את זה..." (עמ' 221 לפר', שו' 11-23). בעקביות, באותה רוח, המתלוננת הסבירה גם בעדותה בחקירתה הנגדית, כשנשאלה והשיבה: "ש. יש סיבה שרשמת את כל הדברים האלה וציירת את הציורים? ת. ניסיתי להסביר את מה שקרה לי במובן יותר טוב...כל החלק של המציצות, כל החלק של הנגיעות אני הפכתי את זה למשהו אחר. ש. "למקרה שמשהו יקרה בלילה הזה, אני אוהבת את המשפחה כולל את י' (הנאשם - ג'), אוהבת את כולם, ס' (המתלוננת - ג')... ". מה זה אומר? ת. שהיה לי לילה קשה, ושעל אף כל מה שהוא עשה לי זה לא אומר שאני שונאת אותו כי הוא גם היה גם בן אדם טוב. ש. את מספרת לנו שבעצם מה שמצוייר ביומן זה כן קשור לי' (הנאשם - ג') רק עשית את זה הפוך על הפוך? ת. כן...זה כן קשור אליו (לנאשם - ג') במובן של המעשים שהוא עשה אבל זה לא קשור מבחינת המשמעות של מה שכתוב..." (עמ' 256-257 לפר'). ודוק: בעדותה בפני חוקרת הילדים המתלוננת אמרה שהיומן (זה שנשרף, לא נ/7) מביא לה זכרונות לא נעימים, היא לא רוצה לספר מה היה בו, זה אישי (בתמליל ת/5, עמ' 9-10). אפשר להשליך מדבריה אלה של המתלוננת לגבי יומנה האישי, לרתיעתה מלדבר על הספרון "יומנו של חנון" - נ/7. גם בכך יש הסבר מספק וסביר לטענות ההגנה בהקשר ל - נ/7 (עמ' 13-14 לסיכומי ההגנה).

החיזוקים לעדות המתלוננת - ראיות שמחזקות את עדותה המהימנה של המתלוננת:

56. הערה ראייתית: המתלוננת, שמלאו לה 14 שנה, העידה בביהמ"ש לאחר שהסתיימה פרשת ההגנה (לבקשת הסניגור, כמוסבר לעיל). משכך ארע, הרי שלפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, לעדותה העקבית והאמינה של המתלוננת בביהמ"ש לעצם מעשי הנאשם, לא נדרשת תוספת ראייתית, אלא יש צורך בפירוט בהכרעת הדין מה הניע את ביהמ"ש להסתפק בעדות זו. בבית המשפט העליון כבר נפסק בהקשר זה:

"...סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע...מלשון הסעיף עולה כי בית-המשפט רשאי להסתמך על עדות יחידה של מתלוננת, ובלבד שיפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו...בהיעדר דרישת סיוע יכולה הכרעת-הדין להיות מושתתת על מימצאי המהימנות שקבע בית-המשפט ועליהם בלבד. אשר-על-כן מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהא "ממשית"..." [ע"פ 993/00 נור דלעיל, בסע' 13 לפסה"ד; ראו גם: ע"פ 5484/11 פלוני דלעיל, בסע' 10 לפסה"ד; ע"פ 8994/08 פלוני, מיום 1.9.09, בסע' 17 לפסה"ד; וראו עוד בסוגיה: ע"פ 2177/13 פלוני, מיום 9.7.15, בסע' 44].

ועוד נפסק: "אפתח באזכור הכלל שנקבע בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות...ההוראה הבסיסית בסעיף זה קובעת, כי בעת הרשעת נאשם על בסיס עדות יחידה, בעבירת מין, על השופט לנמק מה הביאוֹ להסתפק בעדות יחידה זו. נפסק בעבר, כי די לו לבית המשפט ליתן אמון מלא בגרסתו של המתלונן, על מנת שיעמוד בחובת ההנמקה הנדרשת..." (ע"פ 2177/13 פלוני, מיום 9.7.15, בסע' 44 לפסה"ד).

ובענייננו: בנוסף לעדותה העקבית, הברורה והאמינה של המתלוננת, ולפירוט מדוע ניתן להסתפק בעדות זו להרשעת הנאשם כמפורט לעיל ולהלן, יפורטו להלן גם ראיות חיצוניות המחזקות את עדות המתלוננת ונותנות לה משנה תוקף (וזאת מעבר לדרוש, כאמור). כל זאת בנוסף לאי אמינות הנאשם ועה/3 נ', וחוסר מהימנות גירסתם, המהווים אף הם, חיזוק לעדות המתלוננת. כל אלה מגבשים תמונה ברורה עקבית, חדה, הגיונית, אחת ויחידה, בדבר הוכחת אשמת הנאשם מעבר לספק סביר בעבירות המין שביצע במתלוננת.

עדויות שתיים מאחיות המתלוננת, ועדות בן זוגה לשעבר של האחות א' - מחזקות את עדות המתלוננת:

עדות עת/2 א', אחותה של המתלוננת - מצבה הרגשי של המתלוננת, השינוי בהתנהגותה, וחשיפת מעשי הנאשם מפיה:

57. עת/2 א', העידה בעדותה הראשית: הנאשם התגורר עם אמא שלה ועם אחיותיה - ו' וס' (המתלוננת - ג'). לפני שנתיים היא שמה לב הרבה שמשהו לא בסדר עם ס', היא התחילה להתנהג מוזר, התפרצה על אנשים מבוגרים (עמ' 42 לפר', שו' 25-26; עמ' 43 לפר', שו' 5-6). לפני שנה וחצי התגלה שס' גנבה כסף, וס' הסבירה זאת כי רצתה שהנאשם ואמה ייפרדו. אחרי זה התגלה שס' חותכת את ידיה, וס' אמרה לה שאמא אמרה לה שאם היא תגיד את זה לפסיכולוגית הנאשם אמור להעצר ואמא תהיה מאד עצובה (עמ' 43 לפר', שו' 17-23). ביום הולדתה של עת/2 א', ה - 19.4.13, כך ארע: "זה היה ב-19/4/2013 יום שישי, עשו לי הפתעה ליום ההולדת. בן זוגי ארגן את זה...כולם באו, כל המשפחה, אמא, א' ו', ובאותו יום הם נשארו לישון אצלי שישי שבת ואמא יצאה עם י' הנאשם למועדון ובאותו ערב ס' פשוט ישבה ואמרה לי שהיא רוצה לספר לי משהו. היא סיפרה לי. הייתי בשוק טוטאלי. היא סיפרה שהנאשם נוגע בה...ס' (המתלוננת - ג') אמרה שהוא היה מציע לה כסף, היא רצתה לשמור בייביסיטר, והנאשם אמר לה שהוא ישלם לה כדי שהיא תמצוץ לה והוא יביא לה 20 ₪. היא סיפרה לי שהוא ניסה פעם להחדיר את איבר המין שלו לפי הטבעת שלה...אני ישבתי בשוק, לא האמנתי לאוזניים שלי, אני אמרתי לה שהיא מאשימה בן אדם והיא אמרה לי שכן, ואמרתי לה שאני אקרא לבן זוגי י'(עת/4 י' - ג'), ואמרתי לה אם היא מוכנה להגיד גם לו וס' אמרה שכן, ישבנו שלושתנו יחד, ור' התגלגלה מהיסטריה על הרצפה וא' סיפרה את זה גם לי' (עת/4 - ג') בנוכחות שלנו, וישבנו בשוק ואמרנו שנלך לישון ולמחרת נראה מה עושים...קמנו בבוקר, ור' נשארה לישון אצלי, וחשבנו שהדבר הנכון לעשות זה לפנות לגורמים מתאימים, הסברנו לס' שאנחנו הולכים למשטרה, אם היא אומרת סתם לא ננסה את זה ושהיא צריכה להגיד את האמת כי היא מאשימה מישהו, היא אמרה שהיא מבינה והיא רוצה ללכת למשטרה להגיש תלונה. בעקבות זה הלכנו למשטרה להתלונן....שאלתי את ס' (המתלוננת - ג') אם הוא נגע לה בבתולין, והיא אמרה שלא, ס' אמרה שהוא נגע לה במקומות אחרים והנאשם גם אמר לה שבגיל 16 הוא ינתק לה את קרום הבתולין. וזהו. בעקבות זה הלכנו למשטרה לחקירות...הנאשם אמר שהיא לא תספר לור'...שאלתי את ס' אם היא ראתה את איבר המין של הנאשם ואז אמרתי לה האם היא יכולה לתאר לי את איבר המין שלו איך הוא נראה, והיא אמרה לי שהוא שחור, מצ'וקמק ואמרה שזה מגעיל." (עמ' 44 לפר', שו' 4 עד עמ' 45 לפר', שו' 11). ואכן, בחלוף יומיים בלבד, ביום 21.4.13, מסרה המתלוננת את הודעותיה בפני חוקרת הילדים, חוי ז'רסקי (עת/1; הדיסק ת/2; התמלילים ת/3 עד ת/5).

58. במענה לשאלות הסניגוריות שייצגו אז את הנאשם, בחקירה הנגדית, עת/2 א' חזרה על עיקר גירסתה כשהעידהבחקירתה הנגדית: "לפני שנכנסנו למשטרה אמרנו לה (למתלוננת - ג') לחשוב אם היא בטוחה והיא הולכת עכשיו להגיד רק את אמת וס' (המתלוננת - ג') אמרה שכן ושהיא בטוחה וכן ביום שישי כשהיא סיפרה לנו על הדברים כפי שהעדתי..." (ע' 49 לפר', שו' 28-30). "...ור' הייתה בהיסטריה והיא שמעה חצי דברים וחצי לא שמעה...", מאז שס' התחילה לספר על ה-20 שקל, על המציצה, ור' שמעה ונכנסה להיסטריה. כשנאמר לא' שור' אמרה פרט מסויים שונה לגבי מעשי הנאשם, א' הסבירה שמה שהיא זוכרת בוודאות היא סיפרה, ומה שלא שמעה מס', היא לא מספרת (עמ' 54 לפר', שו' 9-25). א' חזרה והעידה שס' סיפרה לה שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לטוסיק שלה (עמ' 54 לפר', שו' 26-28). א' חזרה והעידה שור' היתה בשיחה, היתה בהיסטריה, בכתה המון, שמעה חצי מהדברים וחצי לא שמעה (עמ' 55 לפר', שו' 2-3). עוד לפני שס' סיפרה, היא, א', חשדה, לפי ההתפרצויות של ס', לפי זה שס' חתכה את הידיים שלה (עמ' 57 לפר', שו' 1-4; עמ' 49 לפר', שו' 9-11; עמ' 58 לפר', שו' 30-31). ס' אמרה שהיא גנבה את הכסף כי היא רצתה שאמה תחשוב שזה הנאשם ותוציא אותו מהבית (עמ' 57 לפר', שו' 24-25). היא, א', שאלה את ס' (המתלוננת - ג') למה היא חותכת את עצמה, וס' אמרה לה "שבגלל הכאב שיש לה בפנים היא מוציאה את זה החוצה..." (עמ' 59 לפר', שו' 17-18; עמ' 60 לפר', שו' 19-20). א' נשאלה והשיבה: "ש. אני אומרת לך שאת מכירה את ס' - זה נכון שידעת כשס' רוצה להשיג משהו, לא אכפת לא לספר את כל האמת, לשקר קצת, ולכן לא כל כך האמנת לה. ת. לא נכון. היא איבדה אמון באמא שלה, ואם היא לא יכולה לסמוך על אמא שלה אז היא לא יכולה לסמוך עלי." (עמ' 59 לפר', שו' 24-27). א' העידה עוד: "ש. בהודעה שלך מסרת שראית שינוי בהתנהגות של ס', במה זה התבטא. ת. יותר עצבנית, יותר עושה קריזים, זה תקופות, פעם אחרונה שביקרנו...אצל המשפחה יש שם שתי בנות שלומדות, שביקרנו פשוט ראיתי איך היא יותר מתלבשת סליחה על הביטוי כמו זונה, נעלי עקב לילדה בגיל 13 זה לא אופיני זה לא בא סתם. בת 12 היא הייתה אז..." (ע' 62 לפ', ש' 3-9). "...היא רצתה לפנימיה, לא רצתה להיות בבית..." (עמ' 64 לפר', שו' 26). הסניגורית טענה: עת/2 א' שאלה את ס' (המתלוננת - ג') אם הנאשם נוגע בה ואיפה, ואז ס' סיפרה על מעשי הנאשם - הסניגורית אמרה שתשקול להגיש (כראייה) את הודעותיה של עת/2 א' במשטרה, אך לבסוף היא לא עשתה כן, על אף נכונותו של התובע לעשות כן (עמ' 47 לפר', שו' 25 עד עמ' 48 לפר', שו' 26; עמ' 51 לפר', שו' 11). בחקירתה החוזרת, עת/2 א' נשאלה בנושא תחילת השיחה ביום הולדת שלה, והשיבה: "שכולנו ישבנו בשולחן רצינו להצטלם וס' סגרה את הפנים ולא רצתה והתחילה לבכות והתנהגות מוזרה. זה כנראה מה שהוביל לשיחה..." (עמ' 65 לפר', שו' 2-4).

59. עת/2 א' לא השחירה את הנאשם ולא הפריזה בתאור מעשיו בהעידה, בין השאר: ס' (המתלוננת - ג') אמרה שהנאשם לא נגע לה בבתולין (עמ' 44 לפר', שו' 27), הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לטוסיק של ס', ולא החדיר (עמ' 54 לפר', שו' 26-28), היא לא זוכרת אם היא שמעה מס' שהנאשם ליטף אותה בפות (עמ' 54 לפר', שו' 24-25), היא לא זוכרת אם ס' סיפרה שהנאשם נגע לה בחזה (עמ' 55 לפר', שו' 4-6), היא לא ידעה שהנאשם היה מעניש את ס' (עמ' 61 לפר', שו' 24-25). גם בכך יש כדי לחזק את מהימנות עדותה של עת/2 א'. לא למותר לציין: בסיכומי ההגנה (בעמ' 20-21), היכן שמדובר על עדותה של עת/2 א', אין זכר לעיקר עדותה דלעיל של א', אין זכר למהות שבה - מצבה הרגשי של המתלוננת, התנהגות המתלוננת והשינוי שחל בה, וחשיפת מעשי הנאשם מפיה.

60. על כן: עדותה הכנה, העקבית והמהימנה של א', מחזקת את עדות המתלוננת בתאור מצבה הרגשי של המתלוננת - התנהגות מוזרה, התפרצויות, חיתוך הידיים, יותר עצבנית, יותר עושה קריזים, בתאור התנהגות המתלוננת והשינוי בה, בתאור עצם חשיפת מעשי הנאשם (גם) באוזניה מפי המתלוננת - לעצם אמירת הדברים, ותגובת ה"שוק" שלה. ודוק: "כותרות" מעשי המין של הנאשם במתלוננת עליהם סיפרה א' (לא לאמיתות תוכן הדברים שהמתלוננת סיפרה), דומות אם לא כמעט זהות למה שהעידה המתלוננת, שוב ושוב.

עדות עת/3,ור', אחותה של המתלוננת - מצבה הרגשי של המתלוננת והתנהגותה, חשיפת מעשי הנאשם, ודפי היומן ת/11:

61. עת/3 ור' העידה בעדותה הראשית: "...היה אירוע אחד שס' (המתלוננת - ג') גנבה כסף מהארנק של הנאשם...ס' סיפרה לי שהיא גנבה כסף בשביל שהוא (הנאשם - ג') יחשוב שאמא שלי גנבה ממנו את הכסף כדי שהם יריבו והוא יעזוב את הבית, דיברתי איתה ואז היא התחילה לבכות ושאלתי אותה למה היא רוצה שהנאשם יעזוב את הבית...אז ס'...התחילה לבכות...ואז היא אמרה לי שהוא נגע בה, שאלתי אותה מה זאת אומרת נגע בה...ואז ס' הראתה לי שהוא נגע בה בחזה ובאיזור של איבר המין (העדה מדגימה את מה שהיא העידה). בעצם אני הייתי בשוק...אני באתי לאמא שלי ואמרתי לה שס' אמרה את מה שעשה לה הנאשם וחשבתי שאמא שלי תגיד אוי ואבוי ואמא שלי אמרה שזה היה בצחוק, אני אמרתי לאמא שלי שעוד פעם אחת אנחנו נשמע דבר כזה אנחנו נלך למשטרה, אמא אמרה שהיא תדבר איתו וכנראה זה לא קרה." (עמ' 69 לפר', שו' 3-15). הארועים שס' (המתלוננת - ג') סיפרה עליהם היו בבית, בזמן שאמא היתה בעבודה - עבדה לילות, והנאשם נשאר איתן בבית. (עמ' 69 לפר', שו' 16-23). ס' היתה חותכת את עצמה בידיים..." (עמ' 69 לפר', שו' 27-28; עמ' 70 לפר', שו' 1-7). במסיבת יום ההולדת של עת/2 א' - ביום 19.4.13, עת/3 ור' העידה שכך היה: "...חגגנו... אחרי שכולם הלכו, נשארנו, אני, אחותי הגדולה א', בעלה, חבר שלי...ס' (המתלוננת-ג')...ו' והילדים של אחותי....ס' באה והתיישבה לידינו, ושאלנו אותה איך בבית הספר, ואז היא אמרה שיש לה משהו לספר ואז אמרנו לה לשתף אותנו, ס' אמרה שאמא תכעס עליה אם היא תספר את זה, אמרנו שלא משנה מה, אמא אוהבת אותה שהיא תשתף אותה בלי דאגה ואז היא התחילה לספר את מה שסיפרתי. אני לא ממש זוכרת את הכל, כי קמתי והלכתי, השתוללתי ממש, מה שזכור לי שהוא נגע בה וניסה להכניס את האיבר מין שלו לטוסיק שלה (העדה בוכה). אני לא זוכרת את הכל. למחרת הלכנו עם זה למשטרה...כל בן אדם שהיה שומע את זה היה עושה אותו דבר." (עמ' 70 לפר', שו' 10-20). "...(העדה בוכה) אחותי ס' ניסתה לתלות את עצמה בגלל זה. (העדה בוכה)...אמרה שהוא ליטף אותה בפות ושהוא נוגע לה כל הזמן בחזה ואומר לה שתגדלי אני אעשה אותך...אני זוכרת שס' אמרה שהוא אמר לה שהיא תגדל הוא יעשה אותה (העדה בוכה)...אני גידלתי את הילדה הזו מגיל אפס ואני שומעת את זה (העדה בוכה) ממנה שהוא היה נוגע בה וזה עוד בבית שלה שזה מקום המבטחים שלה...באותו רגע שהיא סיפרה לי...שהיא גנבה את הכסף אז חשבתי שככה אני אוכל להוציא אותה מהבית, פניתי קודם כל לאמא בשביל שהיא תדבר עם הנאשם ותעשה עם זה משהו (העדה ממשיכה לבכות), כנראה הייתי צריכה ללכת אז ישר למשטרה..." (עמ' 70 לפר', שו' 24 עד עמ' 71 לפר', שו' 20). כשס' חתכה את ידיה, ור' דיברה איתה. עת/3 ור' סיפרה בעדותה: "...ס' הייתה אמורה ללכת לפסיכיאטרית אבל היא לא הלכה כי אמא לא לקחה אותה, ס' חשבה שזה לא בסדר כי יחשבו שהיא פסיכית...אמרנו לה ללכת כי זה יעזור לה אם היא לא רוצה לספר לנו שהיא תספר למישהו אחר אם היא לא סומכת עלינו. ס' אמרה שאמא תאהב אותה פחות אם היא תספר....כל הזמן ס' אמרה שאמא תשנא אותה אם היא תספר." (עמ' 71 לפר', שו' 22-31; עמ' 72 לפר', שו' 5-7). היומן: "...מצאנו את הכריכה של היומן שהיה כתוב עליה "שרפתי את היומן, אני שונאת את החיים שלי, למה נולדתי בכלל". זה היה אחרי שהנאשם נעצר...אתה מראה לי את הדפים מהיומן שעליהם העדתי ואני מאשרת שאלו הם. את זה מצאתי בנוכחות השוטר (עת/9, פקד דן ארצי - עמ' 118 לפר', שו' 6-19; ת/11; המזכר ת/19). הפתק החום זה משהו שמצאנו אצל ס' בחדר, וגם הדף הלבן עם השורות מצאנו את זה אצלה בחדר - דפי היומן - ת/11. ס' אמרה לה שהיא שרפה את היומן (עמ' 72 לפר', שו' 8-25; בנגדית - עמ' 87 לפר', שו' 6-7; ראו גם במזכר ת/21). מאז חשיפת הפרשה: "...שמו אותה (את המתלוננת - ג') בויצו...שם היא גם ניסתה כמה פעמים להרוג את עצמה. היא עכשיו נוטלת כדורים נגד דכאון (העדה בוכה) וניסתה לתלות את עצמה, תפסו אותה במקלחת (העדה בוכה). היום אני יודעת שהיא יותר טוב, מצבה משתפר יש לה פסיכיאטר שעובד איתה פעם בשבוע, יש אנשים שעובדים איתה והיא נמצאת כרגע במקום אחר...עדיין יש לה מחשבות אובדניות...היא גם אמרה לי יום אחד למה התחלתי את הסיפור הזה כי היא לא רואה אותנו. אמרתי לה שהיא הייתה צריכה להגיד ולא צריכה לסבול את זה." (עמ' 72 לפר', שו' 26 עד עמ' 73 לפר', שו' 1-4).

62. במענה לשאלות הסניגוריות שייצגו אז את הנאשם, בחקירתה הנגדית, ור' חזרה על עיקר גירסתה והעידה בחקירה הנגדית: כשנה לפני הגשת התלונה המתלוננת סיפרה לה שהנאשם נוגע בה בחזה ובפות. ס' (המתלוננת - ג') נהייתה יותר מופנמת, לא משתפת, איבדה את העליזות (עמ' 74 לפר', שו' 24 עד עמ' 75 לפר', שו' 3, 25-27; עמ' 85 לפר', שו' 15). ס' עוד אמרה לה, שהנאשם אמר לה שכשס' תגדל הוא, הנאשם, ייעשה אותה (עמ' 76 לפר', שו' 13-15). בערב יום שישי, כשס' סיפרה מה עשה לה הנאשם, היא, ור' לא שמעה הרבה פרטים כי כל הזמן היא קמה והלכה, היא שמעה מספר דברים שהספיקו לה - שהנאשם נגע בה וניסה להכניס לה את איבר מינו (עמ' 76 לפר', שו' 28 עד עמ' 77 לפר', שו' 3). היומן (ת/11): היא והשוטר (פקד) דן ארצי חיפשו את היומן. ס' אמרה שהיא שרפה אותו. היא (ור') מצאה את חלקי היומן בין הספרים. (עמ' 79 לפר', שו' 6-28). לגבי שוני בפרטים בין עדותה לבין עדותה של עת/2 א', ור' הסבירה שהיא היתה בסערת רגשות, ובנוסף היא קמה והלכה ולא שמעה את כל הדברים. (עמ' 81 לפר', שו' 6-21). ודוק: כפי שעת/2 א' ועת/3 ור' העידו על תגובת ההלם שלהן למישמע דברי המתלוננת כשסיפרה להן ביום ההולדת של עת/2 א' על מה שעשה לה הנאשם (בעדותה של עת/2 א' - עמ' 44 לפר', שו' 15; בעדותה של עת/3 ור' - עמ' 70 לפר', שו' 17-18; עמ' 81 לפר', שו' 6), כך סיפרה זאת גם המתלוננת (ת/5, עמ' 7, שו' 18-26).

63. עת/3 ור' לא השחירה את הנאשם ולא הפריזה בתאור מעשיו בהעידה, בין השאר: היא זוכרת חלקית חלק ממה שס' סיפרה (עמ' 70 לפר', שו' 29-31; עמ' 71 לפר', שו' 2-3), הרבה פרטים היא לא שמעה (עמ' 76 לפר', שו' 28-31), היא לא זוכרת אם היא אמרה שהנאשם ניסה להכניס לס' אצבעות (עמ' 81-82 לפר'). עת/3 ור' בכנותה גם סיפרה על עצמה שהיא ניסתה להתאבד ושהיתה בגיל 16 בפיקוח של שירות המבחן (עמ' 84 לפר', שו' 14-17). גם בכל אלה יש כדי לחזק את מהימנות עדותה של עת/3 ור'. לא למותר לציין: בסיכומי ההגנה (עמ' 21-22), היכן שמדובר על עדותה של עת/3 ור', אין זכר לעיקר עדותה דלעיל של ור', אין זכר למהות שבה - מצבה הרגשי של המתלוננת, התנהגותה, חשיפת מעשי הנאשם מפיה, ודפי היומן ת/11 על האמור בהם.

64. על כן: עדותה הכנה, העקבית והמהימנה של עת/3 ור' מחזקת את גירסת המתלוננת בתאור מצבה הרגשי של המתלוננת - נהייתה יותר מופנמת, לא משתפת, איבדה את העליזות, חתכה את ידה, ניסתה להרוג את עצמה, בתאור התנהגותה של המתלוננת והשינוי שחל בה, בתאור עצם חשיפת מעשי הנאשם (גם) באוזניה מפי המתלוננת - לעצם אמירת הדברים,בתאור סערת הרגשות (גם) של עת/3 ור', ודפי היומן של המתלוננת שור' מצאה (עם השוטר) - ת/11, על האמור בהם.

עדות עת/4 י'נ', בן זוגה לשעבר של עת/2 א' (אחות המתלוננת) - חשיפת מעשי הנאשם ותגובת האחיות:

65. בעדותו הראשית, עת/4, י', העיד מה ארע ביום שישי, ה -, במסיבת ההפתעה שהוא עשה לבת זוגו, עת/2 א': "...המצב רוח של ס' היה ירוד בכללי. זה התבטא בשתיקה, בעצבות כזו מסויימת, הסתגרות." ס' (המתלוננת - ג'), א' (עת/2 בת זוגו - ג') וו' (עת/3 - ג') ישבו בחצר. ואז "ס' סיפרה... שהנאשם מתעסק איתה כבר...3-4 שנים...הוא מחבק אותה, מלטף אותה, לוקח אותה למיטה, מוריד לה את הבגדים, דברים כאלה. מה שהבנתי שהוא מתעסק איתה, נגע לה בפות, ונגע לה במקומות אינטימיים...הפות, זה ציצים, דברים כאלה...היא לא אמרה פות אלא היא הצביעה על איבר המין שלה. ...הבנות ור' וא' כבר התחילו לשקשק ולרעוד בגופן...הן נכנסו להלם מסויים...מבטים אחת על השנייה, ניסו לעצור אחד את השנייה, ור' התחילה לבכות, א' ניסתה להרגיע אותה...ואז הגיע החלק הכי כואב. החלק הכי כואב שאני שמעתי שהנאשם נתן לה 20 שקל מציצה ו-40 שקל בתחת...שאלתי אותה (את ס', המתלוננת -ג') אם היא ראתה את איבר המין שלו וס' אמרה לי שכן...היא מצצה לו, נגעה לו, שיחקה לו...אני בוש ונכלם מכל העניין. זה מביש הדבר הזה שאני מעיד עליו...אני הרגעתי אותן...שאלתי אותה (את ס', המתלוננת - ג') אם היא ראתה את הבולבול ואמרה שהיא מצצה לו ונגעה לו ועשתה לו שם אוננות והוא היה משלם לה 20 שקל מציצה ו-40 שקל בתחת.ס' אמרה לי שיש לו איבר מין גדול. שאלתי אותה איך בתחת ואז היא אמרה לי שהוא השתמש ב...קרם...(ס' סיפרה - ג') זה נמשך הרבה זמן, זה היה במשך 3-4 שנים...היו יחסים של ביחד... (איפה היו הארועים - ג') בבית שלה כשאמא שלה הייתה נעדרת או מסטולה." (עמ' 88 לפר', שו' 1 עד ע' 89 לפר', שו' 28). כשס' (המתלוננת - ג') סיפרה זאת היא היתה "...מרוגשת, מבוהלת, משהו לא נעים לה גם לספר אבל סיפרה." (עמ' 89 לפר', שו' 32). המתלוננת אמרה שהנאשם לא הכניס לה לתוך הפות (עמ' 90 לפר', שו' 2). "...הרגעתי את הבנות, הבנות התפרקו. התחילו לבכות בלי סוף...אמרתי להן...שילכו לישון יחשבו על זה הלילה, ירגעו, ויסיקו מסקנות ויחליטו מה לעשות בבוקר. המשטרה שאלה אותי למה לא באנו באותו רגע, אמרתי שהן היו נרגשות מדי....(זה היה - ג') בסביבות 2 בלילה..." (עמ' 90 לפר', שו' 6-12).

66. במענה לשאלות הסניגוריות בחקירתו הנגדית, עת/4, י', כמעט ולא נשאל על ליבת עדותו הראשית - מצב רוחה של המתלוננת במסיבת יום ההולדת, אופן חשיפת מעשי הנאשם ע"י המתלוננת בנוכחותו ובנוכחות אחיותיה א' וו', "כותרות" מעשי הנאשם במתלוננת כפי שהמתלוננת סיפרה, מצבן הרגשי של המתלוננת ושל אחיותיה כשהמתלוננת חשפה את מעשי הנאשם. כשעת/4 י' נשאל שאלה קונקרטית, תשובתו חיזקה את עדות המתלוננת: "...ס' אמרה לי שיש לו גדול...רק רציתי לדעת אם באמת זה אפשרי, אם כל זה אולי חרטה ברטה...ואז שאלתי אותה איך הוא הכניס לה את הגדול, ואז היא אמרה לי שהוא השתמש בקרם..." (עמ' 91 לפר', שו 19-21). עדותו של עת/4 י' בבית המשפט היתה כנה, חדה, ברורה, נוקבת ומהימנה, וההתרשמות היתה שי' העביר באמצעות עדותו חווייה כנה, אמיתית, מטלטלת שחווה, דברים כהווייתם, כשהוא ראה ושמע את המתלוננת כפי שהעיד - חושפת את מעשי הנאשם בה.

67. עת/4 י'נ' לא השחיר את הנאשם ולא הפריז בתאור מעשיו בהעידו, בין השאר: הוא לא רצה לבוא בכלל למשטרה, הוא גם לא רצה להעיד (עמ' 89 לפר', שו' 22), ס' אמרה שהנאשם לא הכניס לה לתוך הפות (עמ' 90 לפר', שו' 1-4), בזמן שס' סיפרה מה שעשה לה הנאשם הוא, י'נ', רצה לדעת אם באמת זה אפשרי, אם כל זה אולי "חרטה ברטה" (עמ' 91 לפר', שו' 19-20), ס' לא אהבה איך שהנאשם מתנהג אליה נותן לה כללים (עמ' 92 לפר', שו' 1-2), הוא לא ראה את הנאשם מתקרב לס' (עמ' 94 לפר', שו' 13), הוא מכבד את הנאשם ואין לו איתו שום דבר (עמ' 94 לפר', שו' 21). בכנותו עת/4 י' גם אמר בעדותו על עצמו, שהוא מדוכא, במצב לא טוב, בגלל הפרידה שלו מאשתו, שהוא בוש ונכלם מכל העניין (עמ' 89 לפר', שו' 10). גם בכל אלה יש כדי לחזק את מהימנות עדותו של עת/4 י'נ' בבית המשפט. לא למותר לציין: בסיכומי ההגנה אין התייחסות לתוכן עדותו של עת/4 י'נ' דלעיל (עמ' 87-94 לפר'), למהות שבה, ויש בכך כדי לומר דרשני כחיזוק נוסף לעדות המתלוננת.

68. על כן: עדותו הכנה, העקבית, המטלטלת והמהימנה של עת/4 י' מחזקת את עדות המתלוננת בתאור מצבה הרגשי של המתלוננת - שהיתה מרוגשת ומבוהלת כשסיפרה מה שעשה לה הנאשם,בתאור עצם חשיפת מעשי הנאשם (גם) באוזניו מפי המתלוננת - לעצם אמירת הדברים,ובתאור סערת הרגשות של אחיותיה, שנכחו במקום וראו ושמעו אותה. ודוק: "כותרות" עיקר מעשי המין של הנאשם במתלוננת עליהם סיפרו עת/2 א', עת/3 ור', ו-עת/4 י' (לא לאמיתות תוכן הדברים), דומות, אם לא כמעט זהות, למה שהמתלוננת העידה, שוב ושוב.

עדויות אנשי החינוך מביה"ס שבו למדה המתלוננת, בביהמ"ש ובמשטרה, מחזקות את עדות המתלוננת:

מחנך הכיתה:

69. עת/5 ג'ש' - מחנך הכיתה בבית הספר שבו למדה המתלוננת - הודעתו של העד במשטרה מיום 25.4.13 הוגשה במקום עדות ראשית - ת/12 (בהסכמת ההגנה - עמ' 96 לפר', שו' 5). וכך העיד ג'ש' במשטרה (תמצית): הוא מחנך בבית הספר. הרושם מא' (המתלוננת - ג') היה של תלמידה חיובית, נעימה, רצינית, מנומסת, יכולות לימודיות גבוהות. ביום 19.2.13 הוא הבחין אצל המתלוננת חתכים באחת האמות, שריטות קשות וגדולות. הוא פנה ליועצת ולמנהלת בית הספר ועדכן אותן. אמה של המתלוננת הגיעה לפגישה בבית הספר. לאחר כחודש הוא הבחין שוב בחתכים ביד של המתלוננת. הוא קרא ליועצת, עדכן את המנהלת, שוב זימן את אמה של המתלוננת לפגישה (ת/12, עמ' 1). שוב הומלץ על אבחנה פסיכיאטרית. המתלוננת נשאלה ולא השיבה מדוע היא חתכה לעצמה את הידיים ולא סיפרה שמישהו פגע בה מינית (ת/12, עמ' 1-2). בחקירתו הנגדית ג'ש' הוסיף שהחתכים היו ברורים מאד, זה היה מקרה די חריג, והמתלוננת שידרה מצוקה (עמ' 97 לפר', שו' 3-8).

70. ההגנה טענה (עמ' 22 לסיכומיה): במשך 6 החודשים שבהם ג' שימש מחנך, הוא לא הבחין בסימן חריג אצל המתלוננת (למעט החתכים בידה), למרות פגיעתה ע"י הנאשם; ואולם, העד הבחין בשריטות ("קשות וגדולות") בידה של המתלוננת (ת/12, עמ' 1, שו' 8-9, 17), פעם ועוד פעם, ודי בכך כדי ללמד שהמתלוננת שידרה מצוקה, כפי שהעד עצמו אמר (ת/12, עמ' 2, שו' 20). הרי זה "סימן חריג" בעליל, כטענת ההגנה. ההגנה טענה (עמ' 22 לסיכומיה): המתלוננת לא אמרה לעד שנאנסה ע"י הנאשם, ואולם על מעשי הנאשם בגופה המתלוננת אזרה עוז לספר בחודש אפריל 2013 - לאחיותיה עת/2 א', עת/3 ור', ולעת/4 י'נ', כאמור.

הפסיכולוג:

71. עת/6 א'ד' - פסיכולוג בבית הספר שבו למדה המתלוננת - הודעתו במשטרה מיום 30.4.13 של העד הוגשה במקום עדות ראשית - ת/13 (בהסכמת ההגנה - עמ' 99 לפר', שו' 11). וכך העיד א'ד' במשטרה (תמצית): הוא פסיכולוג בבית הספר שבו לומדת א' (המתלוננת - ג'). ביום 19.2.13 המחנך ג' סיפר שיש לא' חתכים על הזרוע. הם זימנו את האמא והיא באה עם הסבא. א' אמרה שהיא סובלת ממשהו אבל היא לא רוצה לשתף אותם כי היא חוששת שמישהו ייפגע והיא מוכנה לספר רק לאמא. האמא סיפרה לו שזה קשור לגניבת כסף שהיתה לפני שנה. האמא נתנה לה עונש וזו כביכול הסיבה למצוקה של א'. לו, לפסיכולוג, זה לא היה נשמע והוא ביקש שא' תלך להערכה פסיכיאטרית בבי"ח שלוותא. האמא גם סיפרה לו שא' אמרה שהיא מתגעגעת לאביה הביולוגי, ושהיא לא מרשה לה לישון אצל חברות ולא אוהבת אותה מספיק כמו פעם. האמא לא הביאה הערכה פסיכיאטרית. ביום 11.3.13 נודע למחנך שא' (המתלוננת - ג') שוב שרטה את זרועה, הם שוב פנו לאמא, הם שוב אמרו לאמא שהם רוצים חוו"ד פסיכיאטרית של א', והאמא אמרה שא' מתנגדת, מהסיבות שפירטה (ת/13, עמ' 1). מההתרשמות שלו, הסתבר לו בדיעבד שהאמא סיפרה להם סיפורים, כשהם ניסו להבין מה המצוקה של הילדה אז האמא עבדה עליהם וסיפרה סיפורים של גיל ההתבגרות, וכל מיני סיפורי כיסוי. הוא חושב שהאמא ידעה כבר אז מא' (המתלוננת - ג') את האמת והוא חושב שהאמא כיסתה ולא סיפרה את כל האמת שהיא שמעה מבתה, א' (המתלוננת - ג'; ת/13, עמ' 2).

72. בחקירתו הנגדית העד א'ד' הוסיף והעיד: הוא עצמו לא ראה את החתכים. החתכים היו יותר סימנים מסרגל, שלא הצריכו טיפול רפואי או הפנייה למיון (עמ' 99-100 לפר'). הם הבינו את החתכים כאות מצוקה של א' (המתלוננת - ג'). הוא העיד שבחטיבה קרה לפחות עם שתי נערות ששרטו עצמן, ויכול להיות שאחת מהן היא חברה של ס' (המתלוננת - ג'; עמ' 100 לפר', שו' 17-21). עם זאת, העד הוסיף והעיד: "...ההנחה שאני עובד לפיה היא שפגיעה עצמית או התנהגות מסכנת מצביעה על מצוקה שיש קושי לבטא אותה באופן ישיר, זה סוג של אות מצוקה...סימנים של מצוקה שהמתנהג לא יכול לבטא אותם באופן ישיר, ובעיקר כך הוא מבקש תשומת לב, אבל לא הייתי אומר שזה תשומת לב באופן כללי." (עמ' 100 לפר', שו' 24-28). העד נשאל עוד והשיב: "ת. נניח שהיא הייתה במצוקה בגלל שהאמא עבדה שעות ארוכות או הייתה משתכרת, אז זה היה צריך להיות משהו מאוד קיצוני כדי שהיא תעשה את זה, בדרך כלל זה צריך להיות משהו מאוד חריג וקיצוני." (עמ' 100 לפר', שו' 29 עד עמ' 101 לפר', שו' 4). "ש. עלה בך חשד שעולה משהו במבנה האישיות של ס'? ת. לא. כי אם היה הייתי מקבל מידע מהמורה שלה ולא היו בעיות סביב התפקוד הלימודי והחברתי וההתנהגותי שלה...במקרה הזה לא היה מידע לגבי א' (המתלוננת - ג') והיא לא הייתה זכורה כתלמידה בעייתית." (עמ' 103 לפר', שו' 18-25).

73. ההגנה טענה (עמ' 23 לסיכומיה): שתי נערות ששרטו עצמן יכול להיות שאחת מהן היתה חברה של ס' (המתלוננת - ג'). ואולם, "יכול להיות", ובכך שלכל היותר היא חברתה של המתלוננת, אין בכך כדי לבסס טענה בעניין המתלוננת. עוד טענה ההגנה (עמ' 23 לסיכומיה): העד לא קיבל מידע אודות מצוקה של המתלוננת; ואולם העד עצמו העיד לגבי אות מצוקה אצל המתלוננת: "...ההנחה שאני עובד לפיה היא שפגיעה עצמית או התנהגות מסכנת מצביעה על מצוקה שיש קושי לבטא אותה באופן ישיר, זה סוג של אות מצוקה...סימנים של מצוקה שהמתנהג לא יכול לבטא אותם באופן ישיר..." (עמ' 100 לפר', שו' 24-28). עדותו של העד, הפסיכולוג, חיזקה אפוא את גירסת המתלוננת - החתכים בידה של המתלוננת (גם אם היו מסרגל) היו סימן מצוקה של המתלוננת ולא רצון למשוך תשומת לב באופן כללי או עקב נסיבות בביתה, לא עלה בו חשד לגבי מבנה האישיות של המתלוננת, והוא לא קיבל מידע לגביה על בעיות בתפקוד לימודי, חברתי והתנהגותי (כלומר לא התיפקוד היום-יומי בביה"ס הוא שגרם למתלוננת לשדר את אות המצוקה הזה).

מנהלת בית הספר:

74. עת/7 ר'ע' - מנהלת בית הספר - הודעתה במשטרה מיום 24.4.13 הוגשה במקום עדות ראשית בהסכמת ההגנה - ת/14 (עמ' 104 לפר', שו' 6-8). וכך העידה המנהלת במשטרה (תמצית): היא מנהלת בית הספר. א' (המתלוננת - ג') תלמידה מאד טובה. לפני כמה חודשים הם נתקלו כבר פעמיים שראו אצלה חתכים בידיים. הם הזמינו את אמא שלה. מהשיחות איתה א' (המתלוננת - ג') אמרה "שהיא רוצה להכאיב לעצמה יותר ממה שכואב לה בלב". הם שלחו אותה להערכה פסיכיאטרית, והיא לא הלכה. לפני כחודש א' עשתה את החתכים פעם שניה, ושוב אמה הוזמנה, שאמרה שא' לא רוצה ללכת להערכה פסיכיאטרית, ואמרה מדוע. פתאום האמא אמרה שהיא עובדת בלילה בניקיון משרדים ובבוקר היא עובדת כמנהלת חשבונות, וכשהיא, העדה, שאלה את האמא מה קורה בזמן הזה (ת/14, עמ' 1) לא' (המתלוננת - ג') ולאחותה, הן נשארות לבד בלילה, האמא קמה והתחילה להשתולל ועד שניה קמה והרביצה למנהלת, זה היה מאד קיצוני מהרגע שהיתה רגועה לאיך שהתפרצה כאילו שדרכה לה על יבלת. המנהלת כבר חשדה שמשהו לא בסדר. א' לא סיפרה אם מישהו פוגע בה מינית. האמא והבת הסתירו את העובדה שיש עוד מישהו בתמונה בבית. המנהלת חושבת שא' היא ילדה בסיכון מאד גבוה, לא מחייכת, לא צוחקת, לא נראית מאושרת, ילדה מאד כבוייה (ת/14, עמ' 2). המנהלת אישרה לס' (המתלוננת - ג') לצאת לטיול השנתי ללא הערכה פסיכיאטרית, ומנהלת העידה שהיה זה לאחר שס': "...זו הפעם הראשונה שהיא דיברה...זו פעם ראשונה שהיא התחננה על נפשה ואמרה שאין לה הרבה רגעים מאושרים והטיול יהיה אחד הרגעים המאושרים האלה ולא יכולתי לעמוד בזה. מה גם שלא היו איתה שום בעיות התנהגותיות ולא רציתי להוסיף על סבלה." (עמ' 106 לפר', שו' 11-17). בחקירתה הנגדית העדה, מנהלת בית הספר, הוסיפה והעידה: היו שני מקרים של שתי בנות מאותה כיתה שעשו לעצמן סימנים, הם הזמינו את ההורים גם של הילדה וגם של ס' (המתלוננת - ג'), והיא הבינה "שאין המקרה האחד דומה לשני." (עמ' 104 לפר', שו' 16-20). עוד העידה המנהלת: למתלוננת "...תמיד מבט מבוהל בעיניים, היו לה עיניים פעורות לרווחה, קצת שונה מילדים בגיל הזה...היא הייתה חריגה במובן זה כן, העיניים שלה לא נראו לי כשל ילד בגיל הזה שבדרך כלל עיניים צוחקת ושובבות." [עמ' 106 לפר', שו' 28-29; עמ' 107 לפר', שו' 7-8; ההגנה התייחסה לדברים הללו, בעניין ילד שחווה אלימות (סע' 109 לסיכומיה), אך תיק זה אין עניינו אלימות פיזית, ככזו].

75. בחקירתה החוזרת, עת/7 מנהלת בית הספר, העידה: "...באותה פגישה...האמא הייתה עם א' (המתלוננת - ג') ואז במהלך הבירורים שלי, האמא סיפרה שהיא עובדת קשה מאוד כדי לאפשר לא' (המתלוננת - ג') את כל החוגים שלה...היא עובדת גם בלילות...ואז נדלק לי אור ואז הבנתי שאין...גבר בתמונה, ויש אחות קטנה, אז שאלתי מה קורה כשהיא עובדת בלילות והיא אמרה שהן נשארות לבד, ושאלתי אותה אם זה לא מפריע לה כשהן נשארות לבד, ואז היא קמה והתפרצה וכעסה על השאלה מאוד. באופן ממש מעורר איזה שהיא תהייה, הרי התבקש שהיא תגיד אבל כן באמת קשה לה והיא מצטערת לעשות את זה, היא ראתה בזה ביקורת, וקמה והשתוללה ואמרה שהיא לא בסדר, אמרתי לה שאני לא מבקרת אותה...ס' (המתלוננת - ג') לא דיברה כל הפגישה..." (עמ' 108 לפר', שו' 2-15). בסיכומי ההגנה אין זכר לארוע דלעיל (עמ' 23-24 לסיכומיה).

76. עדותה של עת/7, מנהלת בית הספר, חיזקה את עדות המתלוננת - פעמיים הם ראו חתכים בידיה של המתלוננת. בשיחות איתם המתלוננת אמרה "שהיא רוצה להכאיב לעצמה יותר ממה שכואב לה בלב". האמא והבת הסתירו את העובדה שיש עוד מישהו בתמונה בבית. המנהלת חושבת שא' (המתלוננת - ג') היא ילדה בסיכון מאד גבוה, לא מחייכת, לא צוחקת, לא נראית מאושרת, ילדה מאד כבוייה. למתלוננת היה תמיד מבט מבוהל בעיניים, היו לה עיניים פעורות לרווחה, קצת שונה מילדים בגיל הזה, היא הייתה חריגה במובן זה שהעיניים שלה לא נראו כשל ילד בגיל הזה שבדרך כלל עיניים צוחקת ושובבות. הרכיבים הללו שבעדותה של עת/7 המנהלת ר'ע', מחזקים את עדות המתלוננת על מעשי הנאשם, כשהם משקפים את מצוקתה, ואת מצבה הרגשי של המתלוננת, כפי שתואר לעיל, ששיקף מצוקה זו.

יועצת בית הספר:

77. עת/8 צ'א' - יועצת בית הספר - הודעתה במשטרה מיום 25.4.13 של העדה הוגשה במקום עדות ראשית - ת/15 (בהסכמת ההגנה - עמ' 108 לפר', שו' 20-22). וכך העידה צ'א' במשטרה (תמצית): היא יועצת בית הספר. א' (המתלוננת - ג'). היא ילדה עם יכולות גבוהות, ילדה נבונה. ג', המחנך, סיפר לה שא' חתכה את ידיה. היא הזמינה את א' עם המחנך לשיחה. א' לא שיתפה פעולה והיועצת חיברה את פגיעתה בעצמה לדפוס שקיים אצל חברתה. הם שיתפו את פסיכולוג בית הספר והזמינו את אמא שלה (ת/15, בעמ' 1). הם ביקשו הערכה פסיכיאטרית שלא נעשתה. כמה פעמים העדה היועצת שאלה את א' (המתלוננת - ג') למה היא חתכה את הורידים, וא' ענתה "רציתי להרגיש כאב יותר חזק מהכאב שאני מרגישה בלב." (ת/15, עמ' 2). א' לא סיפרה אף פעם שמישהו פגע בה, גם לא מינית (ת/15, עמ' 3).

78. ההגנה טענה (עמ' 24 לסיכומיה): המתלוננת התנהגה באופן נורמטיבי עד שחתכה את ידיה; ואולם, החתכים שהמתלוננת עשתה לעצמה, די בהם היה כדי להדאיג את המחנך כפי שהיועצת סיפרה בעדותה (ת/15, עמ' 1, שו' 11); זאת ועוד: בחקירתה הנגדית צ' היועצת הוסיפה: " מתוך הנסיון לא נתקלתי במקרה אחד שילד פוגע בעצמו מתוך רצון להזדהות עם אחר... היא (המתלוננת - ג')...אמרה לי בשיחה... ששאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא אמרה לי שכל כך כואב לה בלב אז היא רצתה משהו שיכאב לה יותר אז היא עשתה את זה, אולי יהיה משהו שיכאב לה יותר ממה שכואב לה בלב. זה היה משפט מאוד חזק שהיא אמרה." (עמ' 109 לפר', שו' 24 עד עמ' 110 לפר', שו' 2). זהו עוד איתות מצוקה של המתלוננת, והפעם באמירה מאד חזקה, כפי שצ', היועצת, העידה לעיל, וחיזקה את גירסת המתלוננת לגבי מצבה הרגשי, כפי שהמתלוננת הביעה אותו, בחתכים בידיה, ובאמירה החזקה דלעיל.

היועצת החינוכית:

79. עת/10 א'ש' - יועצת חינוכית בבית הספר, העידה בעדותה הראשית: היא רשמה את המסמך ת/25 - מכתב מיום 31.5.09 שמופנה לראש צוות רווחה בעירייה. על פי המכתב: הבית [ביתה של האם עה/3 נ' והבת ס' (המתלוננת - ג')], במצב משברי מתמשך. האם שיתפה שקיימים קשיים כלכליים, והיא עובדת כ-10 שעות ביום. מחנכת הכיתה מתארת את ס' (המתלוננת, שהיתה אז בכיתה ג' - עמ' 142 לפר', שו' 19-20) כילדה מקסימה שתיפקדה כנדרש. אלא שבמחצית השניה של שנת הלימודים חלה ירידה מבחינה לימודית, אך עיקר השינוי מתבטא מבחינה רגשית. הבעת פניה עצובה, נראה כי דברים מעיקים עליה. בזמנו שיתפה שהיא מתגעגעת לאביה, והיום היא פחות/לא משתפת. צוות בית הספר הציעה לאם לפנות לרווחה על מנת להסתייע בהקשר לס'. ושוב - חיזוק לעדות המתלוננת בתאור מצבה הרגשי וההתנהגותי.

80. ההגנה טענה (עמ' 22-24 לסיכומיה): חלק מאנשי הצוות החינוכי בבית הספר לא הרגישו בסימן חריג בהתנהגות המתלוננת ולא קיבלו מידע אודות מצוקה סביב תיפקודה. ואולם, אין לקבל את טענות ההגנה. ראשית, כאמור, כעולה מהעדויות, החתכים שחתכה המתלוננת בידה, היוו סימן מצוקה ברור. שנית, כעולה מהעדויות דלעיל, חלק מאנשי הצוות החינוכי כן ראו במצבה הרגשי של המתלוננת, כפי שתארו אותו, איתות למצוקה. שלישית, כבר נפסק, כי "...כשעסקינן בקרבנות עבירות מין, התגובה לטראומה ייחודית לכל נפגע ונפגע. אכן, "יש קרבנות שבעקבות גילוי העריות מתדרדרים בלימודים ומפתחים הפרעות התנהגות, ויש כאלו המתפקדים היטב בחיי היום-יום ואף מצטיינים בלימודים", ומכאן ברי כי אין בתפקוד "התקין" כדי ללמד על כך שהמעשים לא בוצעו." (ע"פ 2911/11 פלוני, מיום 2.10.14, בסע' 23 לפסה"ד). דברים אלה יפים גם לעניינה של המתלוננת, כמפורט לעיל.

ודוק: אם כטענת הנאשם המתלוננת "מעלילה" עליו, הרי כשאנשי הצוות החינוכי פנו אל המתלוננת לאחר שהיא חתכה את ידה, המתלוננת יכולה היתה בנקל לספר שהנאשם אנס אותה, אך היא לא עשתה כן.

81. על כן: מהראיות והעדויות המחזקות דלעיל את עדות המתלוננת, עולים הממצאים הבאים (תמצית): המתלוננת חתכה פעמיים את ידה. פעם אחת היו אלה שריטות קשות וגדולות. החתכים היו סימן מצוקה של המתלוננת, לא רצון כללי מצידה למשוך תשומת לב, לא עקב נסיבות בביתה, ולא מתוך רצון להזדהות עם חברותיה. המתלוננת אמרה שהיא עשתה זאתכי כל כך כואב לה בלב אז היא רצתה משהו שיכאב לה יותר, משהו שיכאב לה יותר ממה שכואב לה בלב. לא עלה חשד לגבי מבנה האישיות של המתלוננת. המתלוננת היתה תלמידה טובה מאד, בעלת יכולות גבוהות. כלומר לא התיפקוד היום-יומי בביה"ס הוא שגרם למתלוננת לשדר את אות המצוקה הזה כשחתכה את ידיה. המתלוננת ירדה בלימודיה, וחל בה שינוי מבחינה רגשית - הבעת פניה עצובה, היא לא חייכה, לא צחקה, לא נראתה מאושרת, ילדה כבוייה, היה לה מבט מבוהל בעיניים, עיניה היו פעורות לרווחה, ולא נראו כשל ילד בגיל הזה שבדרך כלל עיניו צוחקת ושובבות. העלמת העובדה שהנאשם גר בבית והוא שנשאר בלילה עם הבנות, והתנהגות האם בפגישה עם מנהלת בית הספר, העלתה חשד שמשהו לא בסדר. העדויות דלעיל של הצוות החינוכי מחזקות את עדות המתלוננת, בהיותן עדות למצבה הרגשי באותה עת, לשינוי בהתנהגותה ובמצבה בביה"ס בכלל, ומבחינה רגשית בפרט, עקב עבירות המין שביצע בה הנאשם, כשבאותו שלב, המתלוננת לא סיפרה עליהן, במלוא היקפן. כל אלה, בנוסף לעדותה המהימנה של המתלוננת (לעיל), ולאי אמינות הנאשם וחוסר מהימנות גירסתו, כמפורט להלן, מלמדים מעבר לספק סביר על אשמת הנאשם במיוחס לו.

82. מצבה הרגשי של המתלוננת לאחר חשיפת מעשי הנאשם לפי עדויות המתלוננת, אחותה ואמה:

בנוסף לעדויות דלעיל של אנשי הצוות החינוכי בביה"ס לגבי מצבה הרגשי של המתלוננת (כמפורט לעיל), המתלוננת, אחותה עת/3 ור', ואמה - עה/3 נ', העידו על מצבה הרגשי של המתלוננת לאחר חשיפת מעשי הנאשם:

א. המתלוננת העידה: "...שלחו אותי למרכז חירום, זה היה כמו מוסד כזה פנימיה...כל דבר שהייתי עושה היו צריכים לראות ולדעת מה אני עושה, השיחות הטלפון...האזינו לשיחות...הייתי פוגעת בעצמי שם על בסיס יום יומי, היו לי כמה נסיונות התאבדות...הייתי שם 6 חודשים. זה נמצא בתוך כפר הנוער..." (עמ' 223 לפר', שו' 10-16). לאחר מכן המתלוננת עברה לפנימיה (עמ' 223 לפר', שו' 17-18): "...אני עדיין שם. בהתחלה היה לי ממש קשה אבל עכשיו יותר טוב לי...יש לי בעיה רגשית ולא לימודית, זה מוריד את הרמה של הלימודים." (עמ' 223 לפר', שו' 17-20).

ב. עת/3 ור', אחותה של המתלוננת, העידה: "...שמו אותה בויצו...שם היא גם ניסתה כמה פעמים להרוג את עצמה. היא עכשיו נוטלת כדורים נגד דכאון (העדה בוכה) וניסתה לתלות את עצמה, תפסו אותה במקלחת (העדה בוכה)...יש לה פסיכיאטר שעובד איתה פעם בשבוע, יש אנשים שעובדים איתה...עדיין יש לה מחשבות אובדניות..." (עמ' 72 לפר', שו' 28 עד עמ' 73 לפר', שו' 2).

ג. עה/3, נ'ג', אמה של המתלוננת, העידה: "...לאחר שס' (המתלוננת - ג') נכנסה למרכז חירום, כל הזמן היא ניסתה להתאבד...היו לס' (המתלוננת - ג') קשיים אבל היא התחילה לקבל תרופות..." (עמ' 185 לפר', שו' 11-20).

העדויות דלעיל לגבי מצבה הרגשי של המתלוננת לאחר חשיפת מעשי הנאשם, מחזקות את עדותה של המתלוננת לגבי מה שעשה בה הנאשם, כפי שהיא העידה הן בפני חוקרת הילדים, והן ובעיקר - בביהמ"ש.

על כן: כמפורט לעיל, עדות המתלוננת לגבי עבירות המין שביצע בה הנאשם, חוזקה בעדויות של אחיותיה א', ור', בן זוגה של אחותה - י', בעדויותיהם של אנשי הצוות החינוכי בבית הספר, באמור בדפים מיומנה של המתלוננת - ת/11, ובחתכים שהמתלוננת עשתה בידה.

פרשת ההגנה - אי אמינות הנאשם וחוסר מהימנות גירסת/אות הנאשם וגירסתה של עה/3 נ'ג', אמה של המתלוננת; חלקים מהתנהגות הנאשם ומאמירותיו, מחזקים גם הן את עדות המתלוננת:

83. בעדותו הראשית בביהמ"ש, הנאשם העיד (תמצית העיקר) (עמ' 150 לפר'): הוא בן 66. יש לו 3 בנות ו-9 נכדים, הוא נשוי 46 שנה לה. הוא הכיר את אמה של המתלוננת, נ', בערך לפני 5 שנים. יש לה 4 בנות, ור', א', ס' )המתלוננת - ג') וו'. הם התגוררו ברח' ר'. הוא גר איתן בסביבות 4-5 שנים. בר' התגוררו איתו ועם נ' (האם - ג') הבנות ו' וס' (המתלוננת - ג'). לפעמים גם ו'. היחסים עם הבנות היו יחסים טובים, הוא גידל אותן כמו אבא, דאג להן לכל מה שהן צריכות (עמ' 151 לפר'): באותה תקופה הוא עבד בשיפוצים. האמא עבדה באולפני ה. בנקיון. הוא היה חוזר, דואג לבנות, עד שהיו הולכות לישון. במקביל היתה לו עוד משפחה. הם היו ביחסים טובים. הוא היה צריך לתמוך גם במשפחה הזאת וגם במשפחה הזאת (עמ' 152 לפר'): לגבי ההאשמות שהמתלוננת מאשימה אותו - "...לא היו דברים מעולם... הילדה הזו אני לא יודע מאיפה יצא לה הרוע הזה להביא אותי לבית סוהר, הילדה הזו קיבלה ממני הכל, לא הייתה לה כל סיבה להעליל עליי...לא היה ולא יקרה דבר כזה...אין לי שום סיבה לנגוע בילדים, יש לי את האמא שלה מעל ומעבר." (עמ' 152 לפר', שו' 3-8). הנאשם נשאל והשיב: "ש. למה שהיא תמציא? ת. היא רצתה שאני יעזוב את הבית. היא רצתה להסתובב עד שעות מאוחרות עם החברות שלה...לא הרשיתי...זה לא מצא חן בעיניה, היא באה עם ו' אחותה ואמרה שהן החליטו שאני יעזוב את הבית..." (עמ' 152 לפר', שו' 9-14; עמ' 155 לפר', שו' 13-16). אחרי שהתבררה גניבת הכסף הוא העניש אותה לא לצאת מהבית (עמ' 152 לפר', שו' 26-27; עמ' 156 לפר', שו' 7-8). לגבי מגע מיני בינו לבין ס' (המתלוננת - ג'), הנאשם העיד: "מגע מיני לא היה, היה חיבוק ונשיקה, החיבוק והנשיקה היה ברגע שהיא הייתה מביאה תעודה עם ציונים טובים והייתי נותן לה נשיקה במצח מעבר לזה שום דבר..." (עמ' 153 לפר', שו' 5-7). לגבי מריחת קרם על איבר מינו ושהוא ניסה לחדור למתלוננת מאחורה, הנאשם העיד: "...לא היה דבר כזה מעולם, מה שקרה היא כנראה ראתה אותי עושה את הדברים האלה עם אמא שלה..." (עמ' 154 לפר', שו' 16-19; ראו גם בעדות הנאשם במשטרה - ת/16, עמ' 1, שו' 5; עמ' 2, שו' 41-43; עמ' 3, שו' 45-64, 81; עמ' 4, שו' 87-97, 117; עמ' 5, שו' 126-131; ת/17, עמ' 1, שו' 3; עמ' 2, שו' 23-26, 34, 43; עמ' 3, שו' 48-61).

84. למישמע עדותו של הנאשם בבית המשפט, התרשמתי שהנאשם איננו אמין וכי גירסתו בלתי מהימנה. בסוגיות המהותיות שבגירסת הנאשם נתגלעו תמיהות, סתירות, העדר הגיון, וגירסתו איננה מהימנה. ניכר היה שהנאשם בעדותו מנסה להרחיק עצמו מהארועים ומהעבירות, ולא היו בפיו הסברים, לא כל שכן שלא היו בפיו הסברים סבירים ומספקים לתמיהות שעלו בגירסתו לרבות לטענתו ל"עלילה" ול"המצאה" מצד המתלוננת, שכאמור, גם היא נטענה בעלמא וללא כל ביסוס ראייתי. בנוסף, ניתן לטעון שהתנהגות הנאשם במהלך חקירתו במשטרה, וכמה אמירות שלו במשטרה, הינן בבחינת ראשית הודייה שלו במיוחס לו, ולמיצער - התנהגות מפלילה של הנאשם, כמפורט להלן. עה/3 נ', אמה של המתלוננת, נשמעה ונראתה בבית המשפט לא אמינה, וגירסתה היתה בלתי מהימנה, בחלקים הימנה - מגמתית, כעושה הכל כדי לסייע לנאשם. בחוסר מהימנות גירסת/אות עדים אלה בפרשת ההגנה גם היה כדי לחזק את עדות המתלוננת ואת אשמת הנאשם בעבירות המיוחסות לו; אתייחס תחילה להלן לגירסת/אות הנאשם:

85. במשטרה הנאשם לא ציין שהמתלוננת העלילה עליו. בחקירתו הנגדית הנאשם הסביר זאת בכך שבמשטרה איימו עליו והעליבו אותו (עמ' 157 לפר', שו' 15, 23-27). ואולם: א. צפייה בדיסק החקירה של הנאשם במשטרה (ת/17א) מלמדת שחרף דברים שהוטחו בו, היו לנאשם שפע הזדמנויות לומר שהמתלוננת העלילה עליו, מתחילתה של החקירה ועד סופה, אך הוא לא עשה כן. אדרבא: ברוב חקירתו במשטרה הנאשם ישב שליו וללא תנועה בכסאו מול החוקר ולא הוציא מילה מפיו. לו חשב הנאשם שהמתלוננת העלילה עליו, הוא יכול היה אפוא לומר זאת ללא קושי בחקירתו במשטרה. ב. בכך שלטענת הנאשם איימו עליו והעליבו אותו במשטרה אין זה הסבר מספק מדוע במשטרה, בהזדמנות הראשונה שניתנת לו, הנאשם לא זעק לעלילה נגדו. אכן בחלק מהחקירה הוטחו בנאשם דברים לא פשוטים, ואולם אין קשר בין דברים אלה לבין העובדה שהוא יכול היה בנקל לומר זאת. אדרבא, כל הצופה בחקירת הנאשם במשטרה סבור שמתבקש שכך יאמר הנאשם - אם אמת בפיו - אך הוא לא עשה זאת. ג. הנאשם העיד בבית המשפט בחקירתו הנגדית ששנה לפני המעצר המתלוננת אמרה לאמא שלה שהוא התעסק איתה מבחינה מינית (עמ' 157 לפר', שו' 31-32). האמא אמרה שהמתלוננת אמרה שהוא נגע בה, ולאחר מכן: "...האמא אמרה שהיא מאמינה לי ואמרה שהיא דיברה עם הילדה והילדה אמרה שכל זה דברים הזויים...נ' (האמא - ג') אמרה לילדה ללכת למשטרה... והילדה אמרה שלא צריך כי היא פנטזה את הדברים. ככה הילדה אמרה." (עמ' 158 לפר', שו' 1-8; עמ' 162 לפר', שו' 18-19; עמ' 163 לפר', שו' 2-3). ואולם לא רק שהנאשם לא סיפר על כך במשטרה, אלא שגם בעדותו הראשית בבית המשפט הוא לא העיד על כך. והרי לכאורה הדברים הללו חשובים לליבת גירסתו הנטענת של הנאשם. אין זאת אלא שהנאשם המציא את טענתו שהמתלוננת חזרה בה מטענותיה כלפיו. ד. כשהנאשם נעצר, בשעה 23:50, נרשמה תגובתו "א.מ.ל.", ותו לא (ת/23, בסע' 5). ניתן לטעון שזו איננה תגובה של אדם החף מפשע. בכל אלה יש כדי לחזק את גירסת המתלוננת, ולדחות את גירסת הנאשם שהמתלוננת המציאה "עלילה" נגד הנאשם. ודוק: כשנאמר לנאשם במשטרה במפורש ש"הילדה (המתלוננת - ג') ממציאה", הנאשם לא אישר זאת, אלא אמר לחוקר שישאל אותה (בדיסק ת/17א, מונה 11:35:40 עד מונה 11:35:52; בתמליל ת/17ב, עמ' 7, שו' 37). ניתן לטעון שמה מתבקש יותר מהנאשם שטוען לחפותו, שלפחות יאשר שהמתלוננת ממציאה, לא כל שכן כשזו טענתו העיקרית של הנאשם. אך הנאשם לא אמר זאת.

86. הנאשם נשאל במשטרה, האם ילדה בת 12 אומרת לו שהיא רוצה שלא יבוא יותר לבית, הוא לא בא יותר בגלל שהילדה אמרה זאת, והנאשם השיב מיד, חד משמעית, "נכון", ואישר שהילדה קובעת לו ולא האמא (בדיסק ת/17א, מונה 12:04:26 עד מונה 12:04:43; בתמליל ת/17ב, עמ' 28, שו' 21-31). ואולם, גירסת/אות הנאשם איננה/ן מהימנה/ות. ראשית, בלתי סביר שהנאשם שגר בבית כבן זוגה של האם, שמכלכל את הבית, די לו באמירה של ילדה בת 12 שיעזוב את הבית והוא קם ועוזב; אלא אם הנאשם ידע שמעשיו נחשפים, ואז הוא הבין שעליו לעזוב את הבית. שנית, בבית המשפט הנאשם טען שהוא התחיל לפחד מהמתלוננת, וחשב שהיא מסלקת אותו מהבית בכל מחיר, ולכן הוא עזב את הבית (עמ' 158 לפר', שו' 12-14; עמ' 162 לפר', שו' 22-24; עמ' 163 לפר', שו' 1). ואולם, את הדברים הללו הנאשם לא אמר במשטרה. שלישית, גם המצאה נוספת של הנאשם (ושל אמה של המתלוננת, עה/3 נ') בהקשר זה, שהמתלוננת חזרה בה מדבריה שנגע בה ואמרה שהיא פנטזה את הדברים (עמ' 158 לפר', שו' 7), הנאשם לא אמר זאת במשטרה. רביעית, בצר לו בחקירה הנגדית, הנאשם העיד גירסה חדשה: הוא לא עזב באותו רגע, אלא רק אחרי שהמתלוננת אמרה שהוא נגע בה (עמ' 163 לפר', שו' 1). ואולם, הנאשם הרי העיד שהמתלוננת (כביכול) אמרה שהיא פינטזה את הדברים (עמ' 158 לפר', שו' 3-4, 7), אז אם כך מדוע בכלל שיעזוב את הדירה?! חמישית, בהמשך - עוד גירסה של הנאשם: הוא עזב את הדירה כי פגע בו שהמתלוננת אמרה לו שיעזוב את הבית, ואם היא יורקת לצלחת שממנה היא אוכלת, הוא לא יהיה שם (עמ' 163 לפר', שו' 4-6). ואולם, זו עוד גירסה בלתי מהימנה של הנאשם. אין זה סביר שבגלל תחושת "עלבון" מהמתלוננת, הנאשם, בן כ-65 שנה, יקום ויעזוב את הבית לפי דרישתה של ילדה בת 12. הנאשם גם לא נראה ונשמע בעדותו במשטרה ובבית המשפט כמי שכך יעשה, אלא אם הנאשם ידע שהמתלוננת החלה לספר על עבירות המין שביצע בה, והעדיף להעלם מזירת הפשע עד יעבור זעם. שישית, בהמשך הנאשם נשאל והשיב עוד, אחרת: ש. ילדה בת 12 באה ואומרת לך ואתה עוזב את הבית? ת. אני יעזוב את הבית מתי שאני רוצה. לא אתה תגיד לי." (עמ' 163 לפר', שו' 9-10). ואידך זיל גמור לגירסת/אות הנאשם.

על כן: גירסת/אות הנאשם אינן הגיוניות, לא מתיישבות עם השכל הישר והן בלתי מהימנות. גירסאותיו השונות דלעיל, הבלתי מהימנות של הנאשם, מחזקות גם הן את עדות המתלוננת. בהעדר גירסה עקבית, הגיונית ומהימנה של הנאשם לעניין עזיבתו את הבית, ולנוכח שלל גירסאותיו המשתנות דלעיל, אין אלא להסיק שהנאשם עזב את הבית כי בחלוף שנים מאז שהוא החל לבצע במתלוננת עבירות מין, החלה המתלוננת לדבר על כך, והנאשם עזב את הבית כשהאדמה החלה לבעור מתחת לרגליו, וכשמעשיו הקשים במתלוננת החלו להיחשף.

87. הנאשם אמר שהמתלוננת ראתה אותו מורח קרם ומנסה לחדור לאמה מאחור (ת/17ב, ע' 2, ש' 33-39; ע' 154 לפר', שו' 16-19), ואולם בבית המשפט הנאשם נשאל האם קיום יחסי מין אנאליים זה משהו שהוא אוהב ועושה, והשיב בשלילה (עמ' 159 לפר', שו' 26-27, 31-32). הנאשם ניסה לתרץ את הסתירה בכך שהוא לא עושה את זה הרבה (עמ' 164 לפר', שו' 13). הנאשם גם העיד שנ', האם, טוענת שכואב לה כשהוא חודר לישבנה (ע' 159 לפר', ש' 31-32), ואולם נ' העידה שלא היו קשיים ביחסי מין (ע' 190 לפר', ש' 2-3).

88. הנאשם העיד שהבנות היו נכנסות או שהיו פותחות ומציצות בזמן שהוא ואמא שלהן היו מקיימים יחסי מין. זה קרה 4-5 פעמים (עמ' 153 לפר', שו' 31 עד עמ' 154 לפר', שו' 4; ת/16, עמ' 5, שו' 119-125). ואולם, עה/3 נ'ג', אמה של המתלוננת, העידה שזה קרה פעם אחת (ת/26, עמ' 3, שו' 74-75).

אי אמינות הנאשם וחוסר מהימנות והעדר סבירות גירסתו - זאת, למישמע ולמראה התנהגותו וחלק מדבריו של הנאשם במהלך חקירתו במשטרה (הדיסק ת/17א, התמליל ת/17ב):

89. הנאשם נראה ונשמע בקלטת חקירתו במשטרה ת/17א יושב בשלווה מול החוקר, על אף דברים לא פשוטים שמטיח בו החוקר שוב ושוב. החוקר אף אומר לנאשם "בן אדם שהיה חף מפשע לא היה יושב ככה" (בדיסק ת/17א, מונה 11:34:22 עד מונה 11:34:36; בתמליל ת/17ב, עמ' 6, שו' 22-23). ואכן, ניתן לטעון שבלתי סביר שאדם חף מפשע כך יישב ללא תנועה, לעיתים נד קלות בראשו, ללא תגובה מילולית או רגשית, בזמן שמוטחים בו ע"י החוקר מעשים מיניים שביצע במתלוננת, ומוטחות בו גם אמירות אישיות. כך למשל, בקטע יחסית ארוך של דברים שמטיח החוקר בנאשם, הנאשם יושב מולו בשלווה, מניד לעיתים קלות בראשו, שומע את דברי החוקר, לאורך זמן, ולא מוציא הגה מפיו (בדיסק ת/17א, מונה 11:49:04 עד מונה 11:51:31; בתמליל ת/17ב, עמ' 17, שו' 33 עד עמ' 18, שו' 21). בשלב מסויים החוקר אומר לנאשם ש"בעצם הישיבה הרגועה שלך...אתה מודה..." (בדיסק ת/17א, מונה 11:35:10). התנהגותו דלעיל של הנאשם איננה נראית כשתיקה רועמת, אלא כזו שניתן לטעון שלכאורה, בהתנהגותו המתוארת לעיל, הנאשם אישר ואימץ את דברי החוקר המוטחים בו בדבר עבירות המין שהוא, הנאשם, ביצע במתלוננת (ראו בסוגיה: ע"פ 7921/11 ואנונו, מיום 24.8.15, בסע' 69 לפסה"ד). החוקר מטיח בנאשם ש"שערה לא זזה לך", והנאשם, ברגע "סוער" זה בחקירה, בוחר לענות לחוקר במעין הומור: "אין לי שערות שיזוזו." (בדיסק ת/17א, מונה 11:35:20 עד מונה 11:35:24; המשפטים הללו נשמעים בדיסק ת/17א אך לא רשומים בתמליל ת/17ב). ניתן לטעון שבלתי סביר שאדם חף מפשע כך ישיב לחוקר - בשיוויון נפש גמור, במעין הומור, כאילו שהוא השלים עם גורלו, ועם האמת המוטחת בו ע"י החוקר.

ניתן לטעון שמספר קטעי דברים שאמר הנאשם בחקירתו מול דברים שהטיח בו החוקר, הם למעשה "ראשית הודייה" של הנאשם במיוחס לו, ולמצער - התנהגות מפלילה של הנאשם:

90. במהלך חקירת הנאשם במשטרה התנהל דו-שיח בין הנאשם לבין החוקר: "הנאשם: אם אתה אומר שאתה מאמין לה...החוקר: נכון. הנאשם: כבר מגיל שש? החוקר: כן... הנאשם: אין מה להתווכח בכלל. החוקר: אין מה להתווכח? הנאשם: כן." (בדיסק ת/17א, מונה 11:34:58 עד מונה 11:35:03; בתמליל ת/17ב, עמ' 7, שו' 15-23). אמנם מיד לאחר מכן הנאשם אמר שהוא לא מודה בשום דבר (עמ' 7, שו' 25), ואולם מי ששומע ורואה את חילופי הדברים, יכול לטעון שבלתי סביר שכך מדבר אדם חף מפשע. החוקר עצמו אכן כך הבין את הדברים ואמר לנאשם "אז אתה מודה..." (בדיסק ת/17א, מונה 11:35:03; בתמליל ת/17ב, עמ' 7, שו' 24). הנאשם נשמע ונראה בדברו בדו-שיח דלעיל עם החוקר, כאומר לחוקר, שאם החוקר אומר שהוא מאמין לילדה המתלוננת, אז הוא, הנאשם, לא מתווכח עם זה, ולא טוען אחרת. גם הטון שבו הנאשם אמר את הדברים, אינו ציני, אלא טון של מי שלא מתכוון להתווכח עם אמונת החוקר שהילדה המתלוננת אכן דוברת אמת.

91. בשלב מסויים בחקירת הנאשם במשטרה, במהלך חילופי הדברים עם החוקר, הנאשם אמר לחוקר: "...תראה לי הוכחה אחת אני אהיה מוכן להודות לך במה שאתה רוצה.", "אהיה מוכן להודות בכל." (בדיסק ת/17א, מונה 11:39:37 עד מונה 11:39:42; בתמליל ת/17ב, עמ' 11, שו' 14-15; בעדות הנאשם בביהמ"ש - עמ' 155 לפר', שו' 4-5; עמ' 166 לפר', שו' 1-4). ניתן לטעון שכאשר הנאשם הודיע לחוקר, שאם הוא יראה לו הוכחה אחת, הוא, הנאשם, יהיה מוכן להודות במה שהחוקר רוצה, ניתן לראות בכך "ראשית הודייה" של הנאשם במיוחס לו, ולמצער התנהגות מפלילה מצידו, וגם ראייה זו מסייעת לעדות המתלוננת על מה שעשה לה הנאשם. ניתן לטעון שאדם חף מפשע לא יתלה את יהבו בהמצאת הוכחה ואז הוא מודה בכל, שכן לדידו של החף מפשע, כך או כך הוא לא עשה דבר ואין בנמצא ראייה מפלילה כזו, וזאת ללא קשר אם יראו לו הוכחה אם לאו. ממילא אפוא ניתן לטעון שהחף מפשע לא יאמר שאם יראו לו הוכחה, הוא יודה. אם אוסיף לכך את העובדה שעד לאותו שלב (וגם בהמשך) הנאשם הכחיש את אשמתו, הרי שניתן לטעון שמשתמע מדברי הנאשם לעיל, שהכחשה זו לא היתה אמת (השוו בסוגיה: ע"פ 323/85, 340/85, 368/85 אלרמאק, מיום 4.11.85, בעמ' 4-5 לפסה"ד).

92. בדו-שיח נוסף בין החוקר לנאשם במהלך חקירת הנאשם במשטרה, כך נאמר: החוקר: "מעניין אותי...איך להציע לילדה עשרים שקל בשביל...מה היית עושה אם היית שומע על הנכדה שלך שמישהו ...למה אתה לא עונה? הנאשם: אין לי מה לענות לך. החוקר: אין לך מה לענות לי? הנאשם: אין לי מה לענות..." (בדיסק ת/17א, מונה 11:45:07 עד מונה 11:45:30; בתמליל ת/17ב, עמ' 15, שו' 1-8). הנאשם נשמע ונראה כאילו באמת - וללא ציניות מצידו - אין לו מה לענות לדבריו דלעיל של החוקר. ניתן לטעון שלמישמע תשובות הנאשם שאין לו מה לענות לחוקר על דבריו דלעיל, הרי זו מעין "ראשית הודייה" של הנאשם בנטען כלפיו, ולמצער התנהגות מפלילה מצידו. ודוק: אלה דברים חריפים המוטחים בנאשם ע"י החוקר, הן מה שעשה למתלוננת, והן קשירת הדברים לנכדתו של הנאשם, ואילו לנאשם לא היה מענה. ניתן לטעון שאדם חף מפשע היה מזדעק למישמע דברים בוטים כאלה, ואף היה משיב לחוקר. לא כך נהג הנאשם, כאמור.

93. בדו-שיח נוסף בין החוקר לנאשם במהלך חקירת הנאשם במשטרה, החוקר הטיח בנאשם שהוא גרם לילדה המתלוננת ללבוש עקבים, והכריח אותה לשים (תחתוני) חוטיני ואודם (בדיסק ת/17א, מונה 11:52:43 עד מונה 11:53:20; בתמליל ת/17ב, עמ' 19, שו' 13-23). והנה, כשהחוקר הטיח בנאשם דברים אלה, כתרגיל חקירה (ת/17א, מונה 11:54:18-19; בתמליל ת/17ב, עמ' 20, שו' 32), דברים שהחוקר פשוט המציא, הנאשם זז מצורת ישיבתו הקבועה, השלווה, בכסא עד לאותו שלב, שינה תנוחה, רכן קדימה, התווכח עם החוקר, נכנס לדבריו, ענה בהרמת קול לחוקר (בדיסק ת/17א, מונה 11:53:21 עד מונה 11:54:41; בתמליל ת/17ב, עמ' 19, שו' 31 עד עמ' 21, שו' 17) והשיב שהוא לא הכריח אותה לעשות את הדברים האלה (בתמליל ת/17ב, עמ' 19, שו' 24, 27). כך השיב הנאשם כמי שאכן לא עשה את הדברים הללו - הוא לא הכריח את המתלוננת ללבוש עקבים חוטיני ואודם. ניכר היה אפוא ההבדל בין תגובתו זו של הנאשם - תגובה קולנית ופיזית - על דברים שלא עשה, לבין העדר תגובה מצידו עד לאותו שלב להאשמות החמורות שהוטחו בו לגבי דברים שהוא כן עשה. כלומר, ניתן לטעון, שכשהנאשם עומת מול עבירות המין שביצע במתלוננת הוא נותר רגוע בכסאו בתחושת אשם כ"מודה" ושאין בפיו טענות לסתור את טענות החוקר, והנאשם התנהג ההיפך כשלא עשה את מה שטען כלפיו החוקר.

עדותה של עה/3 נ', אמה של המתלוננת: עדותה היתה בלתי מהימנה, בחלקים הימנה היתה מגמתית כעושה הכל כדי לסייע לנאשם, ויש בה אף כדי לחזק את עדות המתלוננת לגבי מה שעשה בה הנאשם:

94. עה/3 נ' העידה בביהמ"ש בעדות ראשית (תמצית)(עמ' 173 לפר'): הנאשם הוא בן זוגה. יש לה 4 בנות. הקטנות הן א' (המתלוננת - ג') וו', א' בת 13 וחצי, וו' בת 11. בזמן הארועים היא עבדה באולפני ה. בניקיון, כ-5 שנים. (עמ' 174 לפר'): בתה א', (אחותה של המתלוננת) נאנסה ע"י חבר של אביה הביולוגי של המתלוננת, י' (עמ' 174 לפר', שו' 23-29; עמ' 173 לפר', שו' 25-26). (עמ' 175 לפר'): היא והנאשם חיו כבני זוג וגרו יחד ברחוב ר', עם שתי הבנות הקטנות - א' (המתלוננת) וו', בין השנים.. (עמ' 176 לפר'): כשהיא עבדה בלילה בניקיון, הנאשם היה נשאר עם הבנות. (עמ' 177 לפר'): כשהמתלוננת היתה רואה סרטים כחולים במחשב, העדה שמה במחשב קונטרול הורים. א' (המתלוננת) גנבה כסף (400 ₪) מהנאשם. (עמ' 178 לפר'): ס' (המתלוננת) סיפרה שהנאשם נוגע בה וזה היה סיפור שהיא שמעה מחברה שלה, ובמקום ל', ס' החליפה את השם לשמו של הנאשם. היא אמרה לס' שהיא תשים מצלמות, וס' אמרה שזה בדמיון שלה וזה לא היה. (עמ' 179 לפר'): זה ארע שנה לפני מעצרו של הנאשם. קראו לה לבית הספר כי ס' (המתלוננת) חתכה את ידיה. אמרו שהיא צריכה טיפול פסיכיאטרי. ס' לא הסכימה. ס' אמרה לה שהחתכים הם משריטות כשהיא ניסתה לטפס על הגדר. (עמ' 181 לפר'): ביום ההולדת של א' (אחות המתלוננת) הכל היה בסדר. (עמ' 182 לפר'): היתה פעם שא' (המתלוננת) וו' רצו שהנאשם יעזוב את הבית כי הן אמרו שהנאשם נותן להן מטלות קשות. (עמ' 183 לפר'): כשהיא ביקרה את א' בפעם האחרונה, א' (המתלוננת) רשמה את הפתק נ/5. בלתי אפשרי שהנאשם עושה לס' (המתלוננת) מעשי מין. (עמ' 184 לפר'): זה בלתי אפשרי כי היא גרה קרוב לעבודה והיא יכולה לבוא ולבקרן, וכמה פעמים היא חזרה הביתה וכולם ישנו. אם היתה יודעת שהנאשם עושה כאלה דברים בס' (המתלוננת - ג'), היא היתה הורגת אותו מיד.      

95. בחקירתה הנגדית עה/3 נ' העידה: (עמ' 195 לפר'): כשס' (המתלוננת) סיפרה לה שהנאשם נגע בה היא סיפרה סיפור שקשור לל', אבל החליפה את השם לי', שמו של הנאשם. היא סיפרה זאת לנאשם, שס' החליפה את השמות - ל' וי' (הנאשם). (עמ' 196 לפר'): בתחילת שנת הלימודים, ס' (המתלוננת - ג') ישבה בחדרה עם חברה שלה ר', והיא, העדה, אמה של המתלוננת, נכנסה לחדר. הן לא ראו ולא שמעו שהיא נכנסה. ר' סיפרה את הסיפור על ל', בחור בכיתה שלהן, שהוא סוטה מין, שנוגע בבנות במקומות אינטימיים ואומר שהוא יתן להן 20 ₪ למציצה וחמישים ש"ח אם יעשה מאחורה. העדה יצאה ונכנסה ששמעו אותה. העדה שאלה את ס' מי זה ל' והיא אמרה בחור אחד, וזהו. (עמ' 197 לפר'): הדבר היחיד שהעדה עשתה זה לשאול מי זה ל', וס' אמרה לה שזה ילד מהכיתה, וזהו. היא סיפרה את הסיפור על ל' לי' (הנאשם) לאחר הגניבה, לא מיד כשהיא שמעה. ס' (המתלוננת) סיפרה לה שי' (הנאשם) נגע בה, ושהיא אמרה לו שהיא רוצה לעבוד בייביסיטר וישלמו לה 10 ₪ לשעה. המתלוננת אמרה שהנאשם אמר לה: מדוע את צריכה לעבוד כל כך קשה? תעשי לי מציצה - אני אתן לך עשרים שקל. (עמ' 198 לפר'): כשהיא, העדה נ', אמרה לס' שהיא רוצה לשים מצלמות נסתרות בבית, ס' אמרה שכל זה קרה בדימיון שלה. היא סיפרה את זה לנאשם.

96. ואולם: סיפור "מעשיו של ל'" ו"החלפת השמות" שסיפרה עה/3 נ' בעדותה, הינו בלתי מהימן:

ראשית, סיפור כניסתה של העדה, אמה של המתלוננת, לחדר של ס' (המתלוננת) וו', בזמן שס' ור' ישבו שם, בלי שהן ראו או שמעו אותה, הינו בלתי סביר. שנית, עה/3 נ' "ניסתה לתקן" לאחר מכן באומרה שהיא נכנסה ויצאה כמו שצריך ששמעו אותה (עמ' 196 לפר', שו' 28). גירסה זו נשמעה גם היא מאולצת ובלתי מהימנה. שלישית, כשהעדה לדבריה נמצאת בתוך החדר, היא שמעה דברים על ל' - סוטה מין, נוגע בבנות במקומות אינטימיים, מציע כסף תמורת מעשים מיניים, ולא רק שבתוך החדר היא לא הגיבה על כך כלל, אלא גם כשהיא לדבריה יצאה מהחדר, כל שהיה לה לשאול את ס' מי זה ל', נאמר לה שזה בחור אחד, ילד מהכיתה, וזהו. העדה, אמה של המתלוננת, הסתפקה לטענתה בתשובה זו. הרי גם זו גירסה תמוהה ובלתי סבירה. רביעית, לגירסתה של העדה, היא אפילו לא שאלה את ס' כפי שמתבקש שתעשה, אם ל' זה גם נגע בה, במתלוננת, והציע לה עשרים ש"ח למציצה וחמישים ש"ח מאחורה. חמישית, העדה העידה "אני לא מבינה מה שייך ל' לבת שלי כי מספיק שרו' אמרה שתתרחקי ממנו." (עמ' 197 לפר', שו' 11). ואולם, ניתן לטעון שאם זהו ל' התלמיד מהכיתה שבה לומדת ס' - המתלוננת, שהיא לא אחרת מאשר בתה של העדה, בוודאי שהוא "שייך" לבת שלה, ועליה להזהירה מפניו ולא להסתפק בהמלצתה של ר', ואם הוא "לא שייך" לס', אז הוא גם "לא שייך" לנאשם ולניסיונה הכוזב של העדה להמציא החלפת שמות "ל'-וי'" (הנאשם) רק כדי לסייע לנאשם. עדות עה/3 נ', אמה של המתלוננת, נשמעה אפוא בלתי מהימנה, דינה להידחות, וגם היא מחזקת את עדות המתלוננת, שלפיה הנאשם, הוא זה שביצע בה את עבירות המין, ולא ל' שאותו עה/3 נ' שרבבה לעניין זה, כשהוא, ל', כרוך בסיפור בלתי מהימן שסיפרה העדה נ'.

97. זאת ועוד: את כל הדברים דלעיל - סיפור "מעשי ל'" - עה/3 נ' לא סיפרה במשטרה - בהודעתה ת/26: עה/3 נ' אמרה שהיא לא סיפרה זאת במשטרה כי התחילו לצעוק עליה ואז היא יצאה מהריכוז. בנוסף, לא היה מתורגמן והיא לא הבינה את כל השאלות (עמ' 198 לפר', שו' 6-8). ואולם, לא כך עולה מהודעתה של העדה במשטרה ת/26 - כאשר החוקר אברהם בן סימוןאמר לה שהנאשם משלם לא' (המתלוננת) בעבור יחסי מין, תגובתה של העדה היתה "צוחקת", והיא ענתה שלא יכול להיות ככה בלתי אפשרי(שם, שו' 81-82). העדה לא אמרה לחוקר ולו מילה מכל ה"סיפור" שסיפרה בעדותה לעיל בביהמ"ש על ל' סוטה המין, התלמיד מבית הספר שנוגע בבנות ומציע כסף עבור מעשים מיניים. העדה טענה שהיא יצאה מריכוז... (עמ' 198 לפר', שו' 23-26). זאת ועוד: החוקר במשטרה שאל את העדה האם יש בבית שלה מצלמות אבטחה, ועה/3 נ' השיבה: "לא, אין." (ת/26, עמ' 4, שו' 94-95). העדה לא אמרה לשוטר את מה שהיא העידה בבית המשפט - שכשהיא אמרה לס' (המתלוננת) שהיא תשים מצלמות נסתרות ס' השיבה לה (כביכול) שזה היה בדימיון שלה. העדה אמרה שהיא לא סיפרה זאת במשטרה כי לא היה מתורגמן והיא לא היתה מרוכזת (עמ' 199 לפר', שו' 4-6). ואולם: כעולה מהודעתה של עה/3 נ' במשטרה - ת/26, העדה השיבה במשטרה לשאלות שנשאלה ולא נטען ולא נרשם שהיא נזקקה לתרגום. בנוסף, איש מהעדים שהעידו בתיק זה (לרבות אנשי הצוות החינוכי), למעט עה/3 נ'ג' לעיל, לא סיפר על התלמיד ל' שהוא סוטה מין (כביכול), וגם לא שהמתלוננת (כביכול) אמרה שמה שהנאשם עשה לה, זה מדימיונה. אין אלא להסיק, שסיפור "מעשי ל'" וסיפור "ס' (המתלוננת) שאומרת שזה מדימיונה", הינם סיפורים בלתי מהימנים ובלתי מתקבלים על הדעת של עה/3 נ' בעדותה בבית המשפט, ונראה שהיא כך העידה כדי לסייע לנאשם. ודוק: למרות שעה/3 נ' העידה, ושבה והעידה, שהיא סיפרה לנאשם על אותו "ל'", ועל החלפת השמות בין ל' לי' [הנאשם (עמ' 196-197 לפר')], הנאשם עצמו לא אמר זאת לא במשטרה ולא בבית המשפט. הנאשם העיד שנ', אמה של המתלוננת (עה/3), אמרה לו שהמתלוננת אמרה לה שהוא נגע בה, הוא ולא אחר (עמ' 158 לפר', שו' 1-10). ואילו כשהמתלוננת נשאלה בחקירתה הנגדית על אותו ל' היא אישרה שהיה תלמיד בשם ל', שהוא היה ילד בעייתי (עמ' 227 לפר', שו' 28-31), אך כשהיא נשאלה "...ל' היה מציע לבנות כסף תמורת נגיעות...ומציצות", המתלוננת השיבה בתדהמה: "מה?", והוסיפה שהיו שמועות בבית הספר שהוא אלים ולא מקשיב למורות (עמ' 228 לפר', שו' 1-5). הא ותו לא. המתלוננת לא עומתה בחקירתה הנגדית עם דבריה הנטענים דלעיל של אמה, עה/3 נ', בעדותה בביהמ"ש בהקשר זה, לרבות בדבר מעשיו (כביכול) של התלמיד ל' זה.

עוד מספר פירכות ותמיהות בגירסתה הבלתי מהימנה של עה/3 נ' (אמה של המתלוננת):

98. הנאשם העיד: כשהוא גידל את הבנות, הוא עשה חוקים שילכו עם ילדות טובות ושילכו לישון בזמן, הוא חילק הוראות בבית (עמ' 151 לפר', שו' 28-29; עמ' 152 לפר', שו' 10-12; עמ' 160 לפר', שו' 8-9; עמ' 161 לפר', שו' 14-15). הוא גם היה מחלק הוראות לנקות את הבית ואת החדר (עמ' 161 לפר', שו' 14-15). גם עת/3 ור' כך נשאלה ואישרה זאת - הנאשם הציב גבולות ונתן הוראות (עמ' 84 לפר', שו' 25 עד עמ' 85 לפר', שו' 2). גם עת/4 י'נ' העיד שהנאשם היה נותן כללים, עכשיו לישון, עכשיו שיעורי בית, עכשיו ככה ועכשיו ככה (עמ' 92 לפר', שו' 1-3). והנה עה/3 נ' נשאלה לגבי חוקים שהנאשם היה עושה בבית והיא השיבה באופן תמוה והפוך מכל יתר העדויות דלעיל בנושא זה לרבות הנאשם עצמו, כשהיא העידה: "ממנו לא בא שום חוקים. אנחנו החלטנו על הכל ביחד."(עמ' 176 לפר', שו' 3-4).

99. עה/3 נ' העידה בביהמ"ש: כשהיא עבדה באולפני ה. בתור אחראית, לא היו שעות מסויימות שהיא עבדה אלא כשהיו מסיימים עבודה אז היו מסיימים, משעה 22:00-01:00, ואם היו צילומים הם היו נשארים עד הבוקר (עמ' 176 לפר', שו' 15-16). עם זאת יצויין: מספר עדים העידו שהאמא, עה/3 נ', עבדה באולפנים בלילות (המתלוננת - עמ' 216 לפר', שו' 21-22; עת/3 ור' - עמ' 67 לפר', שו' 28-29; עמ' 69 לפר', שו' 20-21; עת/7 ע'ר', מנהלת בית הספר - ת/14, עמ' 1, שו' 17-18; עמ' 2, שו' 1; עמ' 107 לפר', שו' 1-4; עמ' 108 לפר', שו' 7-9; עת/8 צ'א' יועצת בית הספר - ת/15, עמ' 2, שו' 24-25; הנאשם - ת/16, עמ' 2, שו' 30-34; עמ' 159 לפר', שו' 13-16). ודוק: במשטרה עה/3 נ' אישרה שהיא לא היתה בבית כשהנאשם ישן בביתה עם בנותיה כשהיא בעבודה (ת/26, עמ' 3, שו' 76-77), ושהיא לא בבית בלילה (ת/26, עמ' 3, שו' 83-84). אך בניגוד לכל העדויות הללו לרבות שלה עצמה במשטרה, בעדותה בביהמ"ש, עה/3, נ' נקטה בגירסה התמוהה דלעיל.

100. עה/3 נ' העידה שביום ההולדת של א' (עת/2) "היה הכל בסדר." (עמ' 180 לפר', שו' 32 עד עמ' 181 לפר', שו' 1). ואולם, כאמור, עדים מהימנים העידו, שבארוע זה, ביום 19.4.13, המתלוננת סיפרה על המעשים המיניים שביצע בה הנאשם, ועוצמת הארוע, והתגובה הרגשית העוצמתית של הנוכחים, לא מאפשרים לומר ש"היה הכל בסדר" ביום ההולדת של א', אלא ההיפך הוא הנכון (בעדות המתלוננת - עמ' 220 לפר', שו' 8-12; עמ' 240 לפר', שו' 25-30; עת/2 א' - עמ' 44 לפר', שו' 4-29; עמ' 47 לפר', שו' 14-22; עמ' 54 לפר', שו' 1 עד עמ' 56 לפר', שו' 3; עת/3 ור' - עמ' 70 לפר', שו' 10 עד עמ' 71 לפר', שו' 7; עמ' 75 לפר', שו' 6-24; עמ' 76 לפר', שו' 1 עד עמ' 77 לפר', שו' 5; עת/4 י'נ' - עמ' 88 לפר', שו' 1 עד עמ' 90 לפר', שו' 12). גם אם ייטען שעה/3 נ', לא נכחה בזמן שהמתלוננת חשפה את מעשי הנאשם ביום ההולדת של עת/2 א' ולכן לטענתה היה הכל בסדר ביום ההולדת, אזי בלתי סביר שעה/3 נ', אמה של המתלוננת, לא ידעה בדיעבד על סערת הרגשות והכאב שהתחוללו באותה מסיבת יום הולדת עת המתלוננת סיפרה על מעשי הנאשם, ולכן אמירתה בעדותה בבית המשפט, בחודש יולי 2014, שהיה הכל בסדר ביום ההולדת של עת/2 א', תמוהה, ומלמדת גם היא על אי אמינותה.

101. שוב ושוב עה/3 נ' אמרה בעדותה דברים שליליים על בנותיה: כך לגבי בתה ו' (עת/3): עה/3 נ' טענה שיש דברים שהיא מאמינה לו' ויש דברים שור' עושה לה הצגות (עמ' 187 לפר', שו' 8); עה/3 נ' העידה שור' סיפרה לה שהיא הוטרדה מינית, והוסיפה: "...ור' ניסתה לעשות מהדבר הזה כסף אבל הבחור היה יותר חכם והגיש את התלונה נגדה...לא נראה לי שהיא עברה דבר כזה כי היה לה המון בחורים..." (עמ' 192 לפר', שו' 19-27). עה/3 נ' העידה לגבי בתה עת/2 א' - ור' יכולה לשכנע אותה לעשות משהו; "באופן כללי" היא, האמא, מאמינה לא' (עת/2) יותר מאשר לור' (עמ' 187 לפר', שו' 9-13); עת/2 א' העידה שבגיל 16 היא נאנסה על ידי חבר של אבא של ס' (עמ' 58 לפר', שו' 22-23). בהקשר זה עה/3 נ' העידה באופן מקומם: "אני חושבת שהיה מין אבל לא שאנסו אותה (את עת/2 א' - ג'). זה היה בהסכמה. אם א' הסכימה לשתות וודקה אז למה שהיא לא תסכים לשכב עם גבר כי לפני זה א' עשתה שתי הפלות. אני עשיתי לה שתי הפלות." (עמ' 191 לפר', שו' 18-21; וראו עוד בעדותה של עה/3 נ' לגבי ור' - עמ' 191 לפר', שו' 1-2). יצויין כי בנותיה דלעיל של המתלוננת לא נשאלו בחקירתן הנגדית על הדברים הללו שהעידה עה/3 נ', אימן, בעניינן. לגבי בתה ס' (המתלוננת), עה/3 נ' העידה: קראו לה לבית הספר בגלל ההתנהגות שלה - שעם בנים מהכיתה היא, המתלוננת, מתנהגת לא בצורה נאותה (עמ' 179 לפר', שו' 14-15), ואולם המתלוננת לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, ואיש מהצוות החינוכי שמסר הודעה במשטרה והעיד בבית המשפט לא נשאל על כך ולא אמר שכך המתלוננת התנהגה, אלא הם שיבחו אותה כתלמידה בבית הספר. גם עה/3 נ' עצמה העידה שס' היתה תלמידה מצויינת (עמ' 188 לפר', שו' 31-32); גם במכתב נ/6 מיום 21.8.13 מבית הספר, נאמר בין השאר: "א' (המתלוננת - ג') הינה ילדה מקסימה ונבונה. הישגיה הלימודיים היו טובים מאוד והיא השתלבה יפה מבחינה חברתית." עה/3 נ' סיפרה שס' (המתלוננת) אמרה לה שסבא שלה מפינלנד נוגע בה (עמ' 179 לפר', שו' 30 עד עמ' 180 לפר', שו' 3), ואולם המתלוננת נשאלה על כך והשיבה בתדהמה: "ש. נכון שסיפרת לאמא שאת חותכת את הידיים בגלל שהסבא מפינלנד נגע לך בישבן?ת. מה? לא. ש.לא סיפרת כזה דבר?ת. לא." (עמ' 261 לפר', שו' 4-7). עה/3 נ' גם לא היססה להכפיש, כנראה את אלה שמטפלים במתלוננת, באומרה ש"הכריחו אותה (את ס', המתלוננת) לחשוב שאני אמא לא טובה." (עמ' 185 לפר', שו' 8-9). למשמע ולמראה עה/3 נ' כך מעידה, תמהתי כיצד כך היא הרהיבה עוז להעיד על בנותיה.

102. הנאשם העיד: כשהוא ראה שהמתלוננת צופה בסרטים פורנוגרפיים, הוא היה פונה אליה, אומר לה על מה היא מסתכלת, היא היתה מנתקת, וזהו (עמ' 154 לפר', שו' 8-9; עמ' 162 לפר', שו' 11-12). והנה, עה/3 נ' העידה שכשהיא ראתה שהמתלוננת רואה סרטים כחולים היא שמה "קונטרול של הורים" והראתה לה סרטים אמיתיים על אהבה (ע' 176 לפר', ש' 28 עד ע' 177 לפר', ש' 3; ע' 203 לפר', שו' 15-20).

103. עה/3 נ' נשאלה והשיבה בעדותה: "ש. את שאלת במרכז או בה. למה את לא יכולה לפגוש את ס' (המתלוננת - ג') ? מישהו אמר לך משהו? ת. לא דיברו איתי. כאילו אני לא קיימת. ש. ואת לא יודעת מה הסיבה? ת. היו לס' קשיים אבל היא התחילה לקבל תרופות. ש. אין לך מושג למה היה לה קשה לפנות אלייך? ת. לא יודעת. היא כעסה עליי. ש. את יודעת למה היא כעסה עלייך? ת. לא..." (עמ' 185 לפר', שו' 16-24). ואולם, בלתי סביר שעה/3 נ', אמה של המתלוננת, לא ביררה מדוע במשך תקופה היא לא יכולה לפגוש את בתה, ובלתי סביר שהיא לא יודעת למה קשה לס' (המתלוננת) לפנות אליה ולמה ס' כועסת עליה. אין זאת אלא שעה/3 נ' יודעת את התשובות לשאלות הללו, והיא בחרה לא להעיד עליהן ביודעה כי הן "מזיקות" לעניינו של הנאשם.

על כן: עה/3 נ' איננה אמינה, ועדותה - בלתי מהימנה, ואף יש בה כאמור, כדי לחזק את עדות המתלוננת.

גלעד נויטל, שופט אב"ד

מאיר יפרח, שופט

גיליה רביד,

שופטת

גלעד נויטל, שופט

אב"ד

מאיר יפרח, שופט

גיליה רביד, שופטת