גזר דין

1. הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות הבאות:

התנהגות הגורמת נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

סטייה מנתיב נסיעה (נסיבות מחמירות) עבירה לפי סעיף 40 לתקנות התעבורה תש"ל 1970 (להלן: "תקנות התעבורה").

חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף בדרך, עבירה לפי תקנה 36 ג' לתקנות התעבורה.

2. ב"כ המאשימה ציינה, כי מדובר במי שנהג וגרם לתאונה בנסיבות חמורות בהם סטה עם רכבו לנתיב נגדי בו חציית קו הפרדה רצוף והתנגש ברכב שהגיע בנתיב הנגדי. עוד הוסיפה, כי בעקבות התאונה נגרמו הן לנאשם והן למעורב חבלות של ממש, וכן נזקים לכלי הרכב. עוד הוסיפה, כי קיימת פסילת מינימום של 3 חודשים. ביחס לרישומו התעבורתי ציינה, כי הנאשם נוהג משנת 2006 ולחובתו רישומים קודמים שאינן דומים, כשהאחרונה משנת 2016 בגין פסילה והפרעה לתנועה. לאור כל אלו עתרה להטיל על הנאשם פסילה בפועל למשך 10 חודשים, פסילה על תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים, וכן קנס והתחייבות להימנע מעבירה דומה בעתיד.

3. ב"כ הנאשם ציין תחילה, כי אין טענה שהנאשם נהג במהירות מעל המותר, וביקש שלא לזקוף לחובתו את ניהול ההליך שכן על הפרק עמדה שאלה עובדתית משפטית של מומחיות. עוד הויסף, כי במסגרת תיק זה נפסל הנאשם למשך חודשיים ומאז התאונה לא נהג. ביחס לנסיבותיו האישיות ציין, כי הנאשם הינו אב ל- 7 ילדים, עברו התעבורתי מקל, ועל כן ביקש להסתפק בפסילת המינימום למשך 3 חודשים וכן להטיל קנס נמוך.