החלטה

בקשה לביטול פסק דין בהיעדר.

הנאשמת טוענת כי לא התייצבה לדיון בשל מצבה הרפואי באותו יום, וכי היא כופרת בביצוע העבירה.

ביום 18.09.25 הוריתי למשיבה להגיש תגובתה, אשר לא התקבלה עד למועד כתיבת שורות אלו.

על אף היעדר תגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

הנאשמת נכחה בדיון מיום 17.03.25 ולכן אין חולק כי ידעה אודות מועד הדיון. אף אם חשה ברע, היה עליה לדאוג להגיש בקשת דחייה לבית המשפט ולא לעשות דין לעצמה ולהיעדר מהדיון ללא הודעה. יפים לעניין דברי בית המשפט ברע"פ 8427/17 אמנון סאלם נ' מדינת ישראל: ".. היעדרותו של המבקש מהדיון והיעדרות בא כוחו, בשל מצבו הרפואי, מבלי שהתבקשה דחייה של הדיון, אינן מהוות סיבה מוצדקת לאי התייצבות (רע"פ 3313/17 עאסלה נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (24.04.17)). יתירה מכך, אישור המחלה שצורף הוצא בדיעבד, ביום 16.9.25- חמישה ימים לאחר מועד הדיון. יתירה מכך, חופשת המחלה שקיבלה הנאשמת (רטרטואקטיבית- א"ל), תחילתה מיום 8.9.25 ועד ליום 14.9.25, כך שכבר שלושה ימים לפני הדיון ידעה על כך שהיא חולה והיה עליה לטפל בכך בהתאם.

כמו כן, הנאשמת לא פירטה כפירתה או כל טענות הגנה אפשריות. כל שטוענת הנאשמת הוא כי ברצונה להישפט, וכי עומדות לה טענות הגנה אותן היא מבקשת להעלות בפני בית המשפט. המדובר בטענה שהועלתה בעלמא, ללא ביסוס או פירוט מספק, ומשכך אין בידי לקבלה. יפים לעניין, בשינויים המחויבים, דבריו של כב' הש' דבור בעפ"ת (נצרת) 7150-10-15 עבד אל חלים נ' מ"י (פורסם בנבו), שם טען המערער כי שסיכויי הגנתו גבוהים מבלי לפרטם: