אישור עובד הדואר מעיד על זימון הנאשם כדין, שכן הוא סירב לקבל את המעטפה ולחתום על אישור המסירה. אישור המסירה מתחזק בעובדה כי אותו עובד עצמו מסר את פסק הדין בכתובת הנאשם, שוב בלא חתימה, ואין חולק כי פסק הדין התקבל אצל הנאשם אשר מיהר להגיש תצהיר אובדן מספר ימים לאחר מכן.

אישור המסירה לא נסתר, וטענה כללית של עורך הדין שאינה מפורטת ונתמכת בתצהיר הנאשם עצמו אין די בה כדי לערער את אישור המסירה. כידוע:

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982".

רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל.

המדובר בתאונת דרכים שלא גרמה לחבלה של ממש. לפיכך, לפי סעיף 240 לחסד"פ המדובר ב"עבירה קלה", אשר חלות עליה הוראות סעיפים 239א לחסד"פ ותקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, כלומר משנשלח הזימון לכתובתו של הנאשם ולא נמסר עקב מחדל מצידו, קמה חזקת המסירה והנטל הוא עליו להראות שלא קיבל את הזימון מסיבות שאינן תלויות בו, וראו ולדוגמא רע"פ 2575/17 רונן גאייר נ' מדינת ישראל.

באופן דומה, אף טענות הנאשם כנגד המיוחס לו אינן מפורטות ואינן נתמכות בתצהיר.

ככלל, ביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם בשל החשש לעיוות דינו יעשה לאחר שהצביע על שיקולים כבדי משקל העשויים להביא לשינוי תוצאות פסק דינו (רע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל ; רע"פ 8626/14 מוחמד סמארה נ' מדינת ישראל; רע"פ 1911/18 עמיד גיש נגד מדינת ישראל, וכידוע:

"טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו. ...על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה."

רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם.

הטענות שהועלו בבקשה כולן טענות שהוגדרו בידי בתי המשפט "כלליות וסתמיות", ואין גרסה מפי הנאשם והמבססת חשש לעיוות דין. לפיכך, אין מקום לביטול פסק הדין גם מטעם זה.

מעבר לנדרש, אף אין לומר כי העונש שנגזר על הנאשם בהיעדר התייצבות חמור. כבר נפסק כי טענה כנגד חומרת העונש אינה מצדיקה ביטול פסק הדין, אולם במקרה זה דומה כי אף אם אבוא לקראת הנאשם ואבחן את העונש לגופו אין המדובר בענישה מחמירה ולמעשה על הנאשם נגזר העונש המינימלי הקבוע בחוק לגרימת תאונת דרכים עקב נהיגה בקלות ראש.

אשר על כן, פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות נותר על כנו.

ניתנה היום, י"ז אייר תשפ"ה, 15 מאי 2025.