החלטה

1. המבקש הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירה של חניית אופנוע על מדרכה לפי סעיף 6(ד)(2א) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983; ובעבירה של שימוש בנתיב נסיעה שיועד לתחבורה ציבורית לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בגין האמור, בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (ח"נ 11232-03-22 ו-ח"נ 11236-03-22; השופט ר' ברוך) השית עליו קנס כולל בסך של 2,250 ש"ח. ערעור שהוגש על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי.

2. בבקשה שלפניי, המבקש משיג על הרשעתו בשתי העבירות. ביחס לעבירת החנייה נטען, בין היתר, כי עבירה זו אינה נאכפת על פי "נוהל פנימי" ומשכך עניינו מעורר חשש מפני "אכיפה בררנית". מכל מקום, נטען כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש להרשעה בעבירה זו. באשר לעבירה השנייה בה הורשע, נטען כי מצלמות הדרך אשר תיעדו את נסיעתו בנתיב התחבורה הציבורית הוצבו והופעלו שלא כדין. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו תוך שהסתמך על ראיה שהוגשה לפניו לראשונה.

אולם, הרשעת המבקש נסמכה על מסד ראייתי איתן ובבקשה שלפניי לא הוצג כל טעם טוב להתערב בה, כמו גם ביתר קביעותיהן של הערכאות קמא. ממילא, טענותיו של המבקש תחומות היטב לדלת אמותיו הפרטניות ואף אינן מעוררות כל חשש לעיוות דין או אי-צדק מהותי, כך שאין עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"פ 41960-05-25 סואעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (10.6.2025)).

3. אשר על כן, הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת ההכרעה בבקשה ל"עיכוב תשלום הקנס".