רע"פ 14745-09-25

1. לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיו נדחה ערעור המבקש, על עונש המאסר על תנאי שנגזר עליו בבית המשפט השלום ברחובות (השופטת א' הובר היימן) ב-ת"פ 13687-06-23, מיום 27.4.2025.

2. בתמצית, כמתואר בכתב האישום המתוקן, במהלך ביקור המבקש ואביו בבית מגורים במושב בני עיש, המתלונן דפק על שער המקום בעודו תחת השפעת אלכוהול ובהמשך המבקש ואביו תקפו אותו. עוד תואר כי המבקש השליך אבן שפגעה ברכבה של המתלוננת שגרה בסמוך, ובהמשך אביו אף התנגש ברכבה. כתוצאה ממעשיהם של המבקש ואביו, נגרמו למתלונן חבלות של ממש, וכן נגרם נזק לרכבה של המתלוננת.

לאחר שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמות לעניין העונש, הוא הורשע בעבירה של תקיפה בצוותא לפי סעיפים 380 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ועבירה של חבלה במזיד ברכב בצוותא לפי סעיפים 413ה ו-29 לחוק.

3. בית המשפט השלום בגזר דינו, עמד על נסיבות ביצוע העבירות ותוצאותיהן, כמו גם על האמור בחוות הדעת ועדת האבחון בעניינו של המבקש, ממנה עולה בין השאר, כי מדובר באדם המתפקד ברמת מוגבלות שכלית-התפתחותית קלה. בשקלול האמור, נקבע כי יש להטיל על המבקש "ענישה ממשית", ונגזר עליו עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור כל עבירת אלימות במשך 3 שנים, לצד רכיבי ענישה נוספים.

4. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע כי העדפת מסלול הענישה בעניינו של המבקש על פני האפיק הטיפולי, מאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים, ובכללם הנסיבות בהן בוצעו העבירות, מצבו הקוגניטיבי ומסקנות ועדת האבחון בעניינו, מהן אף התעורר ספק ביחס לנכונותו להירתם להליך טיפולי. בנוסף, נקבע כי מסקנה זו נכונה ביתר שאת, לאור הרשעת המבקש בהליך אחר בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין, לאחר מתן גזר הדין.

5. מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה המבקש טוען כי בנסיבות עניינו יש ליתן משקל מכריע ל"שיקולי צדק ושיקום" והעדפת הליך טיפולי בעניינו. עוד נטען כי די בליקוי בכושרו השכלי של נאשם כדי שבית המשפט יוכל לצוות על דרכי טיפול, וכי לא היה מקום לכך שבית המשפט המחוזי התייחס להרשעתו בהליך האחר כנסיבה לחובתו.

6. דין הבקשה להידחות. בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", תינתן במשורה במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית רחבת היקף או חשש לעיוות דין ואי-צדק מהותי (רע"פ 1507/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (28.2.2018)). המקרה שלפניי אינו נמנה בקרב מקרים אלו.

7. למרות שהמבקש מנסה לשוות לטענותיך נופך עקרוני - עניינו הוא למעשה יישום של הלכות מושרשות וידועות ודי בכך כדי לדחות את הבקשה (רע"פ 5806/11 סריה נ' מדינת ישראל (15.11.2011) (להלן: עניין סריה)).

חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית) התשכ"ט-1969, מסדיר את עניינם של אנשים עם מוגבלות שכלית, באופן שמבטא את הכרת החברה בזכותם לקבל טיפול (ראו בשמו הקודם: דברי ההסבר לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1968, ה"ח 795, 8 (11.11.1968)). בסעיפיו השונים של חוק הסעד ישנם הסדרים המבטיחים מטרה זו וביניהם סעיף 19ג, המסדיר את סמכות בית המשפט להטיל על נאשם ענישה טיפולית חלף גזירת עונשו - בהתאם לשיקול-דעתו. כפי שנקבע זה מכבר, לצורך כך, יבחן בית המשפט את מסקנות ועדת האבחון, ולצידן יתחשב ב"מכלול הראיות שהובאו לפניו בנוגע לכושרו השכלי ולמצבו הנפשי של הנאשם, לחומרת העבירות אותם ביצע ולאינטרס הציבורי בהענשתו" (עניין סריה, בעמ' 6).

8. מכאן נובע כי קביעת בית משפט השלום, לפיה בעניינו של המבקש אין להורות על הליכה בדרך טיפולית, אינה אלא יישום הדין על נסיבות המקרה דנן. באשר לטיבה - הרי שבדין נקבע כי נדרשת ענישה ממשית בעניינו. זאת, בהתחשב בחוות הדעת של ועדת האבחון שלפיה המבקש הוא אדם עם מוגבלות שכלית-התפתחותית קלה, אשר על אף הקשיים עמם מתמודד בתחום ההסתגלותי, מבין את האישומים נגדו, מבחין בין טוב לרע ומבין את השלכות מעשיו; ולנוכח נסיבות האירוע נשוא כתב האישום. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור הספק שמתעורר ביחס לנכונות המבקש להירתם לטיפול המוצע על ידי ועדת האבחון ולהיתרם ממנו.

9. במקרה דנן, העונש שנגזר על המבקש אף עולה בקנה אחד עם שיקולי שיקום וצדק. בהליכים מסוג זה הבהרתי זה מכבר, כי "לעיתים גם אנשים הסובלים מלקות שכלית או הפרעת התנהגות יכולים ללמוד לקח ובכך להיתרם מן הענישה בבחינת היותה תחילתה של דרך שיקום וחלק ממנה, ובצד שיקול ההרתעה עומד גם שיקול המניעה הנובע מהרחקתו של הנאשם" (פסק דיני ב-ע"פ (מחוזי חי') 6095-05-11 סריה נ' מדינת ישראל, עמ' 8 (13.7.2011)).

10.  גזירת דינו של נאשם - כל נאשם - היא מלאכת מחשבת, הדורשת איזון עדין בין שיקולי הענישה ובהתייחס גם לחומרת מעשי הנאשם, הנזק שגרם לנפגעי העבירה ואף לנסיבותיו האישיות. רגישות זו, מתחדדת עת עניינו של אדם עם מוגבלות מובא לפתחו של בית המשפט, הואיל ומאפייני אישיותו הייחודיים מוסיפים רובד נוסף לשיקולי הענישה. בדרך זו, השתדלתי לפסוע בעשרות שנותיי כשופט והיא שהנחתה את דרכי מגזר דין אחד למשנהו.

במקרה שלפניי, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, במעשיו ותוצאותיהם, העונש שנגזר עליו אינו מצדיק התערבות במסגרת "גלגול שלישי".

11.  הבקשה נדחית אפוא.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשפ"ו (15 דצמבר 2025).