רע"פ 11455-01-26

1.  זוהי בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא, כבוד השופט י' עדן וכבוד השופטים י' דנינו ו-י' עטר) בעפ"ג 19666-11-25 מיום 10.12.2025, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר הדין של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט ע' צברי) בת"פ 2359-10-24 מיום 25.09.2025.

2.  המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע עבירות של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, זיוף סימני זיהוי של רכב לפי סעיף 413ט לחוק העונשין, והסתייעות ברכב לעבור עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, כל זאת בהיותו בן 18 שנים.

3.  טרם מתן גזר הדין התקבל תסקיר שירות מבחן לעונש, אשר היה שלילי בעיקרו, בגדרו צוין, למשל, כי המבקש "לא לקח אחריות על מעשיו והשליך את האשמה על גורמים חיצוניים; לא בחן את התנהגותו באופן ביקורתי; לא הכיר בקשר בין התנהגותו לבין תוצאות העבירה והנזק שנגרם; לא גילה אמפתיה או נכונות לפצות את נפגע העבירה; טען כי אינו רואה בעייתיות בהתנהלותו ואינו מעוניין בטיפול". נוכח האמור, שירות המבחן לא בא בהמלצה שיקומית, והומלץ על הטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות לצד ענישה נלווית, "לשם הצבת גבול ברור בפני מעורבות פלילית עתידית והפחתת הסיכון".

4.  בגזר הדין עמד בית משפט השלום על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי המבקש, כמו גם על נסיבות ביצוע העבירה - בתוך כך, הוטעם כי בענייננו "מדובר בגניבת רכב מתוכננת, שכללה זיוף סימני זיהוי וניסיון להעביר את הרכב לשטחי הרשות הפלסטינאית. ה[מבקש] לקח חלק פעיל בגניבה, והעבירה הושלמה. נסיבות ביצוע עבירת הגניבה דומות למקרים רבים אחרים, דבר המלמד על השתרשות שיטה זו של - גניבה בדרך שאינה ידועה, העברה לאחר אשר על דרך הכלל הוא צעיר נעדר עבר, והעברת הרכב לשטחי הרשות - במקרה כאן ישנה נסיבה נוספת מחמירה, והיא הצמדת לוחית רישוי מזוייפת לרכב, כחלק ממעשה הגניבה ומאמץ השלמתה". באשר למדיניות הענישה הנוהגת הודגש, כי "הפסיקה רואה בחומרה עבירות גניבת רכב, וקובעת מתחמי ענישה הכוללים מאסר בפועל, גם במקרים של נאשמים צעירים ונעדרי עבר פלילי". נוכח האמור, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 ל-24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.

5.  בקביעת עונשו של המבקש בתוככי המתחם, עמד בית המשפט על נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לרבות גילו והיעדרו של עבר פלילי, ועל התרשמות שירות המבחן בענייננו, שהיא כאמור, שלילית בעיקרה. בסופו של יום, נגזר על המבקש עונש הקרוב לתחתית המתחם - 11 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.

6.  ערעור המבקש על גזר הדין - נדחה. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הוטעם כי העבירה שבוצעה חמורה, וכי "בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי דינה למאסר בפועל, וזאת גם כאשר מדובר בצעירים נעדרי עבר פלילי". כן צוין, כי מתחם העונש ההולם שנקבע "אף מקל במידה מסוימת". לבסוף הדגיש בית המשפט של הערעור את התרשמותו השלילית של שירות המבחן, ממנה עולה כי המבקש "לא רק שמעלה בעייתיות בשאלת קבלת האחריות, אלא שקיימת בעיה בהבנתו את חומרת המעשה ומשמעויותיו".

7.  מכאן בקשת הערעור שלפניי. בגדרה נטען, בלי ביסוס, כי עונשו של המבקש חורג באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת. עיקרו של דבר היה בהמלצת שירות המבחן ונסיבותיו האישיות, ומידת ההתחשבות בהן.

8.  לאחר עיון, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא עמנו כי כאשר הבקשה נסובה על חומרת העונש, כבענייננו, לא תינתן רשות לערער אלא כאשר הוכח שהעונש שהושת על המבקש סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה או הנוהגת בנסיבות העניין (רע"פ 976-09-25 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (21.09.2025)). ברם, המבקש לא עמד בנטל זה, ודי בכך על-מנת לדחות את טענותיו. עונשו של המבקש מבוסס היטב על נסיבות העושה והמעשה ולא בכדי אין בפיו טיעון משכנע להתערבות.

9.  כן יובהר, כפי שהודגש לא אחת בפסיקת בית משפט זה, כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט, וכמובן שהוא רשאי לסטות ממנה (רע"פ 1560-10-24 אסום - חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (26.11.2024)). בענייננו, אין בנמצא כל שגגה בהקשר אחרון זה, בפרט שעה שממצאי התסקיר קיבלו ביטוי נרחב הן בגזר הדין, הן בפסק הדין שבערעור.

10. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

ניתנה היום, י"ט טבת תשפ"ו (08 ינואר 2026).