1

השופט א' שטיין:

1.        ערעור זה מלין על חומרת העונש שנגזר על המערער על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 18.11.2019 בגדרו של ת"פ 40006-12-18 (השופט ע' קובו), בעקבות הרשעתו בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העונש שהושת על המערער כולל 14 שנות מאסר בפועל שמניינן מיום מעצרו, 7.11.2018, וכן מאסר מותנה ופיצוי כספי בסך של 200,000 ₪ שעל המערער לשלמו להוריו של קורבן העבירה, המנוח לואי חיט (להלן: לואי או המנוח).

2

           הערעור שלפנינו, לאחר שצומצם במהלך הדיון, מופנה אך ורק אל עונש המאסר בפועל שהושת על המערער.

2.        בית משפט קמא השית על המערער עונש זה בהתבסס על העובדות הבאות, בהן המערער הודה במסגרתו של הסדר דיוני:

           א.     מעשה ההריגה התרחש ביום 31.10.2018 בעיר טירה. באותו יום, אחיו של המערער, עבדאלרחיםסולטאנה(להלן: עבד), שהה יחד עם ארוסתו נ.מ. במקום מרכזי בעיר. בסביבתם נמצאו אנשים רבים שהמתינו לתוצאות הבחירות לראשות העירייה. אחד מאותם אנשים היה לואי, ארוסה הקודם של נ.מ. עבד ונ.מ. הבחינו בלואי בשעה שזה התהלך בסמוךאליהם והסתכל לעברם. בעקבותכך, התקשרעבד למערער באמצעות טלפון סלולרי שהיה ברשותו, סיפרלועלכך, וביקשו להגיעלמקום. המערער הגיע למקום מידכאשר הואנושאעמוסכיןמתקפלת (להלן:הסכין). אחרי שיחה קצרה עם עבד, פנההמערערללואיאשרעמדבאותהעתבמרחקשלמספרמטריםממנו ומאחיו. המערער לקחאתלואיהצידהלמדרכהסמוכהוהשנייםשוחחוביניהםאודותעבד, נ.מ.ולואי. במהלכה של אותה שיחה, החלוחילופידחיפותביןהשנייםעדאשרעובר אורחהפרידביניהם.

           ב.     מידלאחרמכן, החללואיללכתלכיוונם של עבדונ.מ.בשלבזה, כאשרהבחיןהמערערכילואיהחל להתקרבלאחיוולארוסתו, שלףהמערעראתהסכין,פתחאתלהבהּוהחללדלוקאחרילואי. גם עבד החלללכתלעברושל לואי כאשרנ.מ.מושכתאתידוומנסהלמנועממנומלהתעמתעםלואי. מיד לאחר מכן, המערער הסתערעללואי, וכך עשה גם עבד אחרי ששחרר את עצמו מאחיזתהשלנ.מ. המערער ועבד הלמו בחלקי גופו השונים של לואי בצוותאחדא. במהלך התקיפה, דקרהמערער אתלואידקירהאחתבאזורהחזהוהלב, ואילו עבד הלםבפניושללואיתוךשהואאוחזבומאחור. לבסוף, הצליחלואילהימלטמתוקפיולעברסמטהסמוכה. המערער ועבד דלקואחריוכשהמערער מנופףבסכיןבאוויר. במהלךהמרדף,זרקהמערער אתהסכיןלעברו שללואיוהסכיןפגעהבקרקע. לואיהמשיךלברוחבעודופצועומדמםעד אשר התמוטטבחצרביתהממוקםבסמוךלסמטה.

ג.        כתוצאהמהתקיפהוהדקירהנגרמוללואיפצעים שונים. לואינפטרבביתהחולים,אליו הובהל זמןקצרלאחרהאירוע, כתוצאהמפצעהדקירהבחזהמשמאלאשרפגעבלבו.

3

ד.       המערער ועבד נמלטווהסתתרו עדאשר הסגירואתעצמםלמשטרהביום 7.11.2018. במהלךהבריחה,זרקהמערער אתהסכיןבאמצעותה דקר את לואי לתוך פחאשפהבאזורטירה. בזמן התקיפה, עבד לא היה מודע לכך שאחיו, המערער, דקר את לואי; מסיבה זו, הוא הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות וקיבל עונש מופחת שאיננו נוגע לענייננו.

3.        בבואו לגזור את עונש המאסר שהשית על המערער, קבע בית משפט קמא את מתחם העונש ההולם בגין מעשי הריגה שבוצעו בנסיבות דומות. מתחם זה נקבע על יסוד פסקי דין שנסקרו על ידי בית המשפט והועמד על 18-13 שנות מאסר בפועל. לאחר מכן, עמד בית המשפט על נסיבותיו של המערער שאינן קשורות לביצוע העבירה, ובהן: היותו צעיר יחסית (בן 24); היותו נטול עבר פלילי רלבנטי; האיומים שאליהם הוא נחשף על לא עוול בכפו, בהיותו עד תביעה במשפט פלילי אחר; העובדה שאיומים אלה הצריכו את החזקתו באגף כלא שמור תחת מגבלות שונות אשר חלות על יציאות לחצר הכלא, על תדירות הביקורים ועל אופיים, על השתתפות האסיר בקבוצות טיפול ושיקום, על חינוך ותעסוקה, על שימוש בטלפון, וכן מגבלות משמעותיות נוספות הנוגעות ליצירת קשר עם העולם שמחוץ לכלא. כמו כן נלקחו בחשבון העובדה שכליאתו של המערער הביאה לפגיעה כלכלית קשה במשפחתו ולהבאת העסק המשפחתי בו עבד אל סף קריסה, וכן ניסיון הסולחה עם משפחת המנוח שבמסגרתו נטל המערער אחריות למעשיו. לצד זאת, זקף בית המשפט לחובת המערער את חומרתם המופלגת של מעשיו – שכאמור כללו "דקירה באמצעות סכין, אשר גרמה לתוצאה קשה מכל של גדיעת חיי אדם, וזאת על רקע מחלוקת סתמית על דבר של מה בכך"; וכן את הצורך החברתי בהרתעת רבים מפני עשיית מעשים חסרי רסן כגון אלו. שיקולים אלה הביאו את בית משפט קמא למסקנה כי מן הדין להטיל על המערער מאסר בפועל למשך ארבע עשרה שנים, בניכוי ימי מעצרו.

4.        במסגרת הודעת הערעור ובמהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הביע המערער צער וחרטה על מעשיו ופירט, בין היתר, את הקשיים שאותם הוא חווה באגף השמור של הכלא. המערער ביקש מאתנו כי נתחשב בקשיים אלו ונפחית מתקופת מאסרו ככל שניתן.

5.        המדינה, מנגד, סומכת את ידיה על פסק הדין קמא. לשיטתה, בפסק דין זה לא נפל שום פגם אשר יכול להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

4

6.        לאחר ששבתי ועיינתי בכתובים ושקלתי את הטענות שבעלי הדין העלו בעל פה במהלך הדיון שנערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

7.        לית מאן דפליג, כי הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין ותרבות האלימות שמצמיחה אותה מחייבות תגובה שיפוטית נחושה, אשר כוללת הטלת עונשי מאסר ארוכי שנים על נאשמים שנמצאו אשמים בקטילת חיי הזולת. מבחינה זו, העונש של ארבע-עשרה שנות מאסר שהוטל על המערער על ידי בית משפט קמא הוא עונש נכון וראוי, בהתחשב בקרבתו היחסית לעונש המרבי של עשרים שנות מאסר שאותו ניתן להשית על נאשם שהורשע בהריגה. ברי הוא, כי הנאשם גרם למותו של המנוח שלא מתוך כוונת זדון, אך הוא עשה כן – כאמור בכתב האישום המתוקן בו הודה – על ידי מעשה אסור תוך אדישות לאפשרות של גרימת המוות באמצעות אותו מעשה אסור. בצדק אפוא ציין בית משפט קמא בגזר הדין, כי מבצעיהם של מעשי הריגה כגון זה נענשים ברגיל במאסר מאחורי סורג ובריח לתקופה שבין 13 ל-18 שנים (ראו, למשל: ע"פ 6162/10 כבאז נ' מדינת ישראל (11.6.2013); ע"פ 6477/10 מינליק נ' מדינת ישראל (8.1.2013); ע"פ 4705/11 פרץ נ' מדינת ישראל (29.6.2014)).

8.        ברם, המקרה שלפנינו הוא מקרה מיוחד בשל החיים הקשים-עד-מאד, עליהם שמענו במהלך הדיון, שהמערער חווה – וימשיך לחוות – באגף השמור של בית הסוהר כשהוא נתון לאיומים. המערער מצא את עצמו כלוא באגף זה בשל היותו עד תביעה במשפט אחר – נסיבה מיוחדת, אם לא מיוחדת מאד, שהמדינה לא חולקת על קיומה ואנוכי לא רואה טעם לפרטה מסיבות מובנות. לאור הפרטים ששמענו במהלך הדיון, סבורני שראוי להעמיד את עונש המאסר של המערער ברף התחתון של המתחם שנקבע לגביו (ראו והשוו: ע"פ 5833/12 פלונית נ' מדינת ישראל (12.9.2013); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל,פסקה 192 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (29.12.2015)).

9.        אשר על כן, אציע לחבריי להפחית את עונש המאסר שהושת על המערער לתקופה של 13 שנה בניכוי ימי מעצרו. שאר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

5

           אני מסכים.

השופט ד' מינץ:

           אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין.

           ניתן היום, י"ט‏ באדר התש"ף (15.3.2020).

_________________________

20000570_F01.docx  עב

מרכז מידע, טל'077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, l