1

[פרוטוקול הושמט]

פסק דין

נגד המערער נפסקו בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב בשני תיקים נפרדים שתי תקופות פסילה - האחת של 18 חודשים, האחרת של חמישה חודשים.

המערער הפקיד את רישיונו לצורך הפסילה בת 18 החודשים. עסקינן בפסילות שנפסקו לפני זמן רב, שנים, אך לא הפקיד את רישיונו פעם נוספת או לא מסר אישור על ההמצאה הקודמת בפני מזכירות בית משפט קמא, כפי שחובתו לעשות על-פי תקנה 557(ה) - תקנה חדשה יחסית שהוכנסה על-ידי מחוקק המשנה לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

2

פנה המערער לבית משפט קמא בבקשה לחשב לו את הפסילה באופן אוטומטי, כלומר, שריצויה של הפסילה המאוחרת יחושב מיד עם תוּּמה של הפסילה הקודמת. המערער נזקק לצורך בקשתו זו לדברי בית המשפט העליון בבש"פ 9075/12, מוחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל, שם אמר, בין היתר, בית המשפט העליון: "ייתכן שתפיסת מחוקק המשנה את תקנה 557 היא אנכרוניסטית, ואולי אין עוד טעם ממשי בעת הזו בהטלת חובת הפקדת הרישיון ובחליפיה - התצהיר והאישור...".

בית משפט קמא דחה את בקשתו של המערער ועל כך הערעור בפניי.

ראשית, יש לומר, שתקנה 557(ה) לא בוטלה על-ידי בית המשפט העליון, כמובן. מדובר בתקנה חדשה שחוקקה זה מקרוב במושגים של חקיקה, ואל לו לבית המשפט, אשר מחויב לדין, לנהוג שלא על-פיה.

שנית, יש לומר, שמי שמבקש לסמוך על בש"פ 9075/12 בעניין ג'אבר צריך לזכור שאותו בש"פ קבע שלא בית המשפט הוא המוסמך לדון בבקשה זו אלא רשות הרישוי, ואם הוא נדחה על-ידי רשות הרישוי סלולה בפניו דרך אחת והיא עתירה מנהלית.

מכל אלה מתעלם המערער בסיוע בא כוחו, הוא פונה בערעור לערכאה הנוכחית למען תעשה צדק.

צדק צריך שיהיה מבוסס על עובדות נכונות, לא זה המקום בערכאת הערעור לתחום את אותן עובדות, ואף אם יש לי סימפטיה לטיעוניו של המערער עצמו, לא אוכל להיעתר לערעור.

אין פגם בהחלטת בית משפט קמא כפי שניתנה.

הערעור נדחה.

הוקלד על ידי נופר דוידי