1

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' כדורי), בגדרו הורשע המערער בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לאחר שמיעת ראיות, ולאחר ההרשעה צורף תיק נוסף (ת"פ 44771-01-13), בגדרו הורשע המערער, על בסיס הודאתו, בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ונהיגה בחוסר אחריות. בגין עבירות אלה נדון המערער למאסר בפועל למשך 11 חודשים בקיזוז ימי המעצר ולהפעלה מצטברת של עונש מאסר מותנה שנגזר על המערער בת"פ 26496-05-12 של בית משפט השלום ברמלה.

2

האירוע נשוא כתב האישום, בגינו הורשע המערער בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, התרחש ביום 20.10.13. על פי המתואר בכתב האישום, שוטרים הבחינו כי הרכב בו נהג המערער עוקב אחר מסלול נסיעתם והחליטו לעצור אותו משום שחשדו כי המדובר ברכב המסיע שוהים בלתי חוקיים. המערער לא שעה להוראת קצין המשטרה לדומם את המנוע ולהציג תעודת זהות. קצין המשטרה הכניס את חלק מפלג גופו העליון לרכב בניסיון לדומם את המנוע, ובתגובה לכך גידף אותו המערער, בעט בו בבטנו וניסה להכותו באגרופו. המערער טען כי השוטרים הם שמשכו אותו מחלון הרכב, תקפו אותו ולקחו אותו לחקירה.

בית משפט קמא הרשיע את המערער במיוחס לו, לאחר שמצא כי עדויות השוטרים ראויות לאמון וכי גם אם נתגלעו סתירות בגרסאותיהם, הרי שאין המדובר בגרסאות היורדות לשורש העניין. סתירות אלה אף הביאו את בית משפט קמא לדחות את טענתו של המערער, לפיה תיאמו השוטרים גרסאות. כך גם דחה בית המשפט את טענת המערער, לפיה נטפלו אליו השוטרים ללא סיבה וכי ההסבר היחיד להתנהלותם של השוטרים הוא התנהגות המערער כפי שהיא מתוארת בכתב האישום.

אשר לגרסת המערער, בית משפט קמא דחה אותה כבלתי מהימנה, בין היתר בשל ההפרזה שאיפיינה אותה. כך למשל, ציין בית המשפט כי המערער העיד שהשוטרים שברו את רגליו, בעוד שבדיקה רפואית שנערכה שעות ספורות לאחר האירוע לא העלתה כל ממצא רפואי משמעותי.

ב"כ המערער טוען כי אין כל סבירות בתיאור של קצין המשטרה באשר לאופן בו בעט בו המערער ברגלו בעודו יושב ברכב. עוד טוען הוא כי גרסאות השוטרים התאפיינו בסתירות משמעותיות, עד כי אין אפשרות להשתית עליהן ממצאים עובדתיים.

כאמור לעיל, בית משפט קמא קבע ממצאים על יסוד עדויות השוטרים, להן האמין. במהלך המשפט הדגים קצין המשטרה את האופן בו הוכה על ידי המערער, ובית המשפט השתכנע בהיתכנות של הגרסה והאמין לה. מנגד גרסתו של המערער לא היה בה כדי לעורר ספק סביר. המדובר בערעור המופנה כנגד ממצאי מהימנות מובהקים ומנומקים, ואין אנו כערכאת ערעור יכולים להתערב בהם. ניתן להתרשם כי בית משפט קמא היה ער לכל השאלות שהתעוררו מחומר הראיות ומצא מענה מספק אשר הביאו למסקנה כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח את הנטען בכתב האישום מעבר לספק סביר.

מסקנתנו, אפוא, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות.

שונים פני הדברים באשר לעונש.

3

התיק אותו צרף המערער לאחר שהורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום לעיל עניינו באירוע שהתרחש בשנת 2009. כתב האישום הוגש אך בשנת 2013. אירוע זה קדם לאירועים שעמדו ביסוד כתב האישום שהוגש בשעתו לבית משפט השלום ברמלה, ולו הוגש בגינו כתב אישום במועד יכול היה המערער לצרפו לאותה פרשה. אין לדעת מה העונש שהיה נגזר עליו לו צרף גם תיק זה לכתב האישום משנת 2012, אולם יש להניח, לטובתו, כי ההשפעה על העונש לא היתה רבה, בהינתן שבאותה עת היה נטול עבר פלילי ובית המשפט נתן לכך משקל רב ודן אותו למאסר שירוצה בעבודות שירות.

עיכוב בן למעלה משלוש שנים בהגשת כתב אישום כה פשוט מבחינת עובדותיו אינו מוצדק, וברור כי בנסיבות אלה נגרם למערער עינוי דין, ויתכן כי אף עיוות דין, בהינתן האמור לעיל. בנסיבות אלה אנו סבורים כי העונש הכולל שהוטל על המערער חמור יתר על המידה ואינו משקף את עינוי הדין שנגרם לו.

יצוין כי בגזר הדין אף נפלה טעות בכך שבית משפט קמא הורה על הפעלת העונש המותנה שנגזר על המערער בת"פ 26496-05-12 הנ"ל, בסוברו כי המדובר בעונש מותנה בן שישה חודשים, בעוד שהנכון הוא שהמאסר המותנה היה בן חמישה חודשים.

מסקנתנו היא כי יש להעמיד את עונש המאסר הכולל (לאחר שהבאנו בחשבון גם את הפעלת המאסר המותנה) על 11 חודשי מאסר בניכוי ימי המעצר חלף התקופה שנקבעה בגזר הדין. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ו, 16 דצמבר 2015, בנוכחות המערער וב"כ הצדדים.