1

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיו נקבע כי המערערת החנתה את רכבה במקום המיועד לחניית נכים, בניגוד לתמרור המוצב במקום ולסימון מפורש שנמצא על הכביש.

2.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין כל ממש בערעור.

3.         טענתה העיקרית של המערערת היא כי אכן היה במקום תמרור אך הוא היה מוסתר על ידי עץ, כך שלא ניתן היה לראותו, וכי תמונה שצילם הפקח לא צולמה באותו היום, או שמדובר בסוג של זיוף כלשהו. על פי אותה תמונה, נראה התמרור בבירור.

4.         לבית המשפט הוגשו תמונות שצילם הפקח בעת עריכת הדו"ח וכן תמונה שצילמה המערערת בעת עריכת הדו"ח.

5.         לאחר שבחנתי את התמונות, אומר כי מדובר בעיני על זווית צילום ותו לא.

2

6.         בתמונה ת/2 נראה התמרור כשהוא עומד לפני העץ, בכיוון מקומות החנייה, ועל כן ניתן להבחין בו. זאת ועוד, מקומות החנייה (שלושה במספר) מסומנים באופן ברור, בשונה ממקומות חנייה רגילים. לפיכך, כאשר עומדים בקרבת מקומות החנייה, ולא לפני העץ, ניתן להבחין בתמרור באופן ברור. כמו כן, מבחינים באופן ברור בסימון מקומות החנייה על גבי הכביש.

7.         לא הובא שמץ ראיה לטענה שהעלתה המערערת, כי הפקח זייף תמונה כלשהי או כי היה לו עניין בכך.

8.         בית המשפט נתן אמון בעדות הפקח, ואין מקום להתערב בכך.

9.         המערערת העידה בבית המשפט כי לא שמה לב לתמרור וכי ראתה אותו לאחר מכן.

10.       צדק בית המשפט כאשר קבע כי הסימון הברור על גבי הכביש חייב את המערערת לבדוק האם היא מחנה את רכבה באופן תקין. לטעמי, נהג סביר היה עושה כך, ואילו המערערת נקטה בהתנהגות הגובלת בעצימת עיניים או בחוסר אכפתיות באשר לסימון הברור על הכביש. זאת ועוד, אילו הייתה מסובבת מעט את ראשה ומביטה לאחור, הייתה רואה את התמרור המסמן את מקומות החנייה המיועדים לנכים.

11.       לאור כל האמור הערעור נדחה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ז, 19 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.