1

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, (כב' השופט נ. אדריס) בתיק 50726-08-15 מיום 10/03/16

 

נוכחים:          בשם המערערים עו"ד הריש, בהעברה מעו"ד חיים אליה ותילאוי.

                        בשם המשיבה 1 עו"ד א. קורין.

                        המערערים הובאו על ידי הליווי.

 

2

פסק דין

 

 

השופטת אסתר הלמן, סגנית נשיא, אב"ד:

 

1.         בפנינו שני ערעורים (שהדיון בהם אוחד) על גזר דינו של בית המשפט קמא. המערערים הינם שניים מתוך 5 הנאשמים, שכנגדם הוגש כתב אישום בבית המשפט קמא, בעטיה של אותה הפרשה, כפי שיפורט להלן.

 

לשם הנוחות, המערער בתיק ע"פ 40255-04-16, אוסאמה עלי, שהינו הנאשם 4 בכתב האישום יכונה להלן: "אוסאמה" או "המערער מס' 1" והמערער בע"פ 41208-04-16, הייתם עלי, שהינו נאשם מס' 1 בכתב האישום, יכונה להלן: "הייתם" או "המערער 2".

 

רקע

 

2.         המערערים הורשעו, על פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון בביצוע העבירות הבאות, אשר יוחסו להם בכתב אישום מתוקן:

 

א.        המערער 1 הורשע בגניבה בנסיבות מיוחדות (מקנה), עבירה לפי סעיף 384א(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") + סעיף 29 לחוק ובקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. כמו כן הורשע המערער 1, בעבירות שיוחסו לו בת"פ 27761-11-14 בהן ביקש להודות ולצרף להליך זה (להלן: "התיק המצורף"), קרי, הסעת שב"ח (שישה או יותר),עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

 

3

ב.         המערער 2 הורשע בביצוע עבירה של גניבה בנסיבות מיוחדות (מקנה), עבירה לפי סעיף 384א(א)(2) לחוק העונשין + סעיף 29 לחוק העונשין, קשירת קשר לביצוע פשע עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין והסעת תושב זר שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל.

 

3.         הסדר הטיעון כלל תיקון כתב האישום והודאת המערערים (ונאשם נוסף - מס' 5 לכתב האישום), בעובדות ובעבירות שיוחסו להם בכתב אישום זה (מ/1). (הנאשם מס' 5 הורשע בסיוע לגניבת המקנה, בקשירת קשר לפשע והסעת תושב זר שלא כדין).

 

ההסדר לא כלל בתחילה הסכמה לעניין העונש, אולם בהמשך, (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 10.1.16) הודיע התובע כי הושגה גם הסכמה לגבי הרכיב הכספי, לפיה, כל אחד מהנאשמים ישלם פיצוי בסך 30,000 ₪ למתלונן ויוטל על כל אחד מהם קנס בסך 5,000 ₪ או חצי שנת מאסר תמורתו. הפיצוי והקנס ישולמו ב- 10 תשלומים, החל מתום 30 יום מאז מתן גזר הדין.

בעקבות הסדר הטיעון הופרד עניינם של המערערים מזה של הנאשמים 1,2, ודינם נגזר בנפרד, לאחר שהתקבלו תסקירי שירות המבחן בעניינם.

 

4.         בסופו של דבר, נגזרו על המערער מס' 1 - 38 חודשי מאסר בפועל, ועל המערער מס' 2- 36 חודשי מאסר בפועל. לצד עונשים אלה, הם נדונו למאסרים מותנים, חויבו לשלם פיצוי למתלונן בסך 30,000 ₪ כל אחד, וקנס בסך 5,000 ₪ כל אחד. כמו כן, נפסלו המערערים מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים, נוסף על עונש פסילה על תנאי בן 6 חודשים.

           

5.         במסגרת הערעורים שהגישו, משיגים המערערים על חומרת העונשים שהושתו עליהם.

 

כתב האישום בבית המשפט קמא

 

6.         לפי עובדות כתב האישום, ביום 21.06.15, או בסמוך לו, קשרו המערערים קשר עם אחרים, חלקם תושבי אזור יהודה ושומרון, ששהו בישראל ללא היתר, לגנוב צאן מדיר כבשים במושב ארבל (להלן: "המושב"), אשר מנה באותה עת 235 כבשים (110 מתוכם טלאים והיתר- 125 הן אימהות ששוויה של כל אחת מהן 2,000 ₪, (להלן: "האמהות").

 

4

בלילה שבין ה-21/6/15 וה-22/6/15 נגנבו מהמשק 59 אמהות, הובלו במשאית לעיזריה, שברשות הפלשתינית, ונמכרו לאחר.

הגניבה בוצעה על ידי חמשת הנאשמים, שכנגדם הוגש כתב האישום, בשיתוף עם ארבעה אנשים נוספים (שזהותם, פרט לאחד, ידועה למאשימה ופורטה באישום).

 

כתב האישום מפרט בהרחבה, כיצד בוצעה הגניבה על ידי החבורה. בתמצית יאמר, כי הנאשם 3 (שהוא שוהה בלתי חוקי) ונאשם 5 הגיעו בשעת ערב ברכב נפרד, יחד עם אדם נוסף (סלמאן, שגם הוא שהה בארץ שלא כדין) מירושלים לעילבון. שם אספו את נאשם מס' 2 (שגם הוא שהה שלא כדין בישראל) והמשיכו בנסיעה למושב.

 

לאורך נתיב נסיעתם של הנאשמים לעיל, מירושלים עד סמוך ליד המושב, נסע לפניהם רכב נוסף, בו נסעו המערער מס' 2 - הייתם ואדם בשם חרבי, וזאת על מנת להתריע על הימצאות כוחות משטרה לאורך מסלול הנסיעה.

משהגיעו כולם למושב, עזב נאשם 5 את המקום ברכבו.

 

בשעות הלילה, בעת שהמערער מס' 2 יחד עם מעורבים נוספים, המתינו בקרבת מקום, נכנסו הנאשמים 2 ו-3 יחד עם סלמאן לדיר, תוך שהם חותכים את הגדר ההיקפית עם מגזרי מתכת. הם גנבו מתוך הדיר את 59 האמהות והובילו אותן רגלית לאורך כקילומטר וחצי, למקום שתואם מראש כמקום העמסתן על משאית.

למקום זה הגיע המערער מס' 1 - אוסאמה, בשעה 04:15 לפנות בוקר יחד עם אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה. המערער מס' 1 הגיע למקום המפגש במשאית מסוג דאף, עליה העמיסו האחרים את הכבשים הגנובות. המערערים ונאשמים 2,3 יחד עם אדם נוסף בשם חרבי, נסעו ברכב לעילבון, שם הורידו את הנאשמים 2 ו- 3 והמשיכו לירושלים, בעוד שלושה מהשותפים האחרים הובילו באמצעות המשאית את הכבשים לשטחי הרשות הפלשתינית, שם הן נמכרו לאחר.

 

5

7.         כאמור, המערער מס' 1 ביקש לצרף ולהודות בכתב אישום נוסף, ההליך המצורף, שעניינו, הסעה של שוהים בלתי חוקיים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. מדובר בעבירות שבוצעו ביום 29.06.14, כאשר המערער הסיע ברכב סוואנה 17 תושבי שטחים, שלא היו מורשים לשהות בארץ, וזאת תמורת תשלום. המערער הפריע לשוטרים במילוי תפקידם, כאשר נתבקש להציג בפניהם תעודת זהות, לאחר שהבחינו בו יושב ביער. כאשר הציג בפניהם את התעודה, הבחינו ברכב ובנוסעיו, כשהם בורחים מהמקום. לאחר מרדף רגלי בסיומו נעצרו הנוסעים, ואז התברר כי המערער 1 ברח מהמקום והשאיר בידיהם את תעודת הזהות שלו.

 

נימוקי הערעור

 

8.         הערעורים הוגשו כנגד חומרת העונשים, ובמסגרתם ביקשו להקל בעונשים שהוטלו עליהם, בטענה כי בית המשפט קמא החמיר עימם יתר על המידה. הטיעונים מכוונים הן כלפי קביעת מתחמי הענישה והן כלפי קביעת העונשים בתוך המתחם.

 

נימוקי המערער מס' 1 בע"פ 40255-04-16:

 

9.         לטענת המערער 1, בהתאם להוראות החוק, היה על בית המשפט קמא לקבוע את מתחם הענישה עבור כל אחד מן המעורבים בכתב האישום בהתאם לחלקו.המערער סבור כי חלקו במעשה הגניבה היה מצומצם למדי, וזאת בהתחשב בנתונים הבאים: למערער 1 לא היה חלק באיתור הדיר; לא היה לו חלק בגניבה בפועל מן הדיר; כתב האישום בכל הקשור לשלב עד שהגיע המערער 1 עם המשאית כללי ונטול פירוט ולא בכדי; חלקו העברייני של המערער 1 החל מרגע הגעתו למקום והוא לקח חלק בהעמסת הכבשים ותו לא; המערער 1 לא נהג במשאית; לא נטען בכתב האישום כי המערער 1 קיבל תמורה כלשהי בגין העבירה. עוד מציין המערער 1, כי בית המשפט קמא קבע, ובצדק, כי לגביו ולגבי שניים אחרים קיימת תחושה כי הינם קורבנות לניצול בידי צדדים שלישיים (עמ' 37 לגזר הדין, שורה 15).

 

לטענת המערער 1, לפי תיקון 113 לחוק העונשין, על בית המשפט לגזור את הדין בהתאם לעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים, וזאת בהתחשב בחלקו של כל אחד ממבצעי העבירה. בנסיבות אלה, לא סביר ולא צודק כי מי שנסע, פרץ לדיר, גנב מהדיר, הוציא את הכבשים והעמיס את המשאיות, דינו יהא כשל מי שהגיע למקום אחרי שבוצעה הפריצה, עם משאית, עזר בהעמסה ועזב את המקום.

 

6

 

10.       המערער 1 טוען, כי בנסיבות אלה שגה בית המשפט קמא כאשר קבע את מתחם העונש בעניינו של המערער כנע בין 24 ל- 48 חודשי מאסר בפועל. לדידו, יש לקבוע כי מתחם העונש בעניינו ינוע בין 6 חודשי מאסר בפועל, שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות, עד 24 חודשי מאסר בפועל. עוד נטען, כי גם מתחם העונש שקבע בית המשפט קמא בעניין התיק המצורף ( 4 - 14 חודשי מאסר בפועל) הינו מתחם מחמיר יתר על המידה, וכי מתחם העונש בתיק זה אמור לנוע בין עונש שניתן לרצותו בעבודות שירות ועד למספר חודשי מאסר בפועל.

 

11.       עוד נטען בהודעת הערעור, כי שגה בית המשפט קמא כאשר נמנע מלהתייחס לסוגיית סיכויי השיקום בעניינו של המערער 1, בהתאם למצוות המחוקק בתיקון 113 לחוק העונשין. לטענתו, מתקיימות נסיבות המצדיקות אף סטייה מהמתחם.

עסקינן במערער בן 23 היום, המרצה עונש מאסר ראשון בחייו. המערער עצור מאז ה- 17.8.15 (במשך כ-15 חודשים), ובית המשפט קמא התעלם מהיותו "בגיר-צעיר" ומפסיקת בית המשפט העליון בעניין זה.

 

12.       לחלופין נטען, כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא גזר את עונשו של המערער ברף הנמוך של כל מתחם שנקבע, משלא נתן משקל ראוי לנסיבות הבאות: מידת הפגיעה של העונש במערער 1 בשל גילו; היעדר עבר פלילי; העובדה כי מדובר במאסר ראשון וכן נסיבות חייו הקשות. 

 

13.       בדיון הוסיף ב"כ המערער וטען, כי טעות נוספת שנפלה בגזר הדין הינה התייחסותו של כב' השופט קמא למידת הפגיעה בערכים המוגנים. בית המשפט קמא ציין, כי אין מחלוקת שמידת הפגיעה בערכים המוגנים במקרה זה הינה גבוהה, שכן ישנה השתלטות עוינת על עסק שלם, כאשר עובדות כתב האישום מתארות תמונה שונה - עסקינן בדיר המונה 235 כבשים, כאשר מתוכן נגנבו 59 כבשים בלבד. עוד נטען כי בית המשפט קמא לקח בחשבון נזק של 211,000 ₪, ונזק זה לא הוכח. העובדה שבית המשפט קמא הסתמך על עובדות שאינן נכונות (או למצער, עובדות שלא הוכחו) לצורך קביעת המתחם מחייבת התערבות ערכאת הערעור.

7

 

14.       המערער חוזר ומבקש להתערב בקביעת העונש בתוך המתחם, לאור הנימוקים שפורטו לעיל וטוען כי אין נימוק מדוע לא נגזר עונשו בתחתית המתחם.

 

15.       בנוסף, עתר ב"כ המערער 1 לאור קשיים כלכליים, בהם מצוי המערער 1 להתערב באופן פריסת הקנס והפיצוי, על מנת שהוא יוכל לשלמם.

 

נימוקי המערער מס' 2 בע"פ 41208-04-16:

 

16.         בהודעת הערעור שהגיש, טוען המערער 2 כי העונש שנגזר עליו חורג בצורה קיצונית לחומרה

ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשע. המערער מפנה לפסיקה ענפה, התומכת, לגישתו, בטענה כי במקרים חמורים יותר, ואף ביחס לנאשמים בעלי עבר פלילי, נגזרו עונשים קלים בהרבה.

 

17.       זאת ועוד, לטענת המערער 2, חרף ההבדל בין חלקו שלו בכתב האישום לבין חלקם של האחרים, קיים חוסר פרופורציה של ממש המלמד על כך שהעונש שהוטל על המערער חורג מהמידה הראויה. לטענתו, חלקם של הנאשמים 2 ו-3 גדול באופן משמעותי מחלקו בפרשה ועל כן לא ייתכן כי מתחם הענישה שיקבע לו ולאותם נאשמים יהיה זהה.

 

18.       עוד נטען, כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער 2, שהינו בחור צעיר, נעדר עבר פלילי, אשר ביצע את העבירות על רקע מצוקה כספית ולא בשל דפוסים עברייניים מושרשים. לפי הנטען, שגה בית המשפט קמא כאשר לא אימץ את המלצות התסקיר ונעל בפני המערער 2 את הפתח לשיקום, בעת ששלח אותו למאסר מאחורי סורג ובריח. לעמדתו, לא נלקחה בחשבון הערכת שירות המבחן, כי בשל מאפייני אישיותו, החשיפה לאווירה עבריינית במאסר עלולה להביא להעמקת התדרדרותו. כמו כן נטען, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא נלקחה בחשבון תקופת המעצר בה שהה המערער 2.

 

8

19.       בית המשפט קמא שגה, בנוסף, כך נטען, בכך שלא התייחס לגילו הצעיר של המערער 2 ולעובדת היותו נמנה בקטגוריה של "בגיר - צעיר" וההשלכות של הגדרה זו, כפי שהן עולות מפסיקת בית המשפט העליון.

 

20.       המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא, כאשר ייחס לחובתו את העובדה כי הצאן שנגנב לא נמצא ולא הושב, ואת העובדה כי המערער לא מסר לשוטרים היכן מצויות הכבשים. לעניין זה נטען, ראשית, כי הטלת עונש כה חמור עליו מותירה אותו בבחינת "שעיר לעזאזל", בשל חטאם של האחרים. זאת ועוד, נטען, כי הנתונים העוסקים בסוגיית אי השבת הכבשים, אף שהם בבחינת ראיות נגטיביות, לא הוכחו, ודאי שלא ברמה הנדרשת. לעניין זה מוסיף המערער 2 וטוען, כי בית המשפט קמא לא נחשף לנתונים מדויקים לגבי מספר השותפים, מידת היכרותו של המערער 2 עם כל אחד מהם באופן שיאפשר להתחקות אחריהם, וכן למערכת היחסים בינם לבינו. המערער 2 טוען כי חלקו בפרשה קטן בהרבה מחלקם של מי שגנבו בפועל, כאשר מכתב האישום עולה תמונה לפיה הוא המתין בקרבת המקום.

 

21.       עוד טוען המערער, כי המשיבה אינה רשאית לטעון בשלב הטיעונים לעונש לקיומן של נסיבות מחמירות, אשר לא נכללו בכתב האישום. הנסיבות המחמירות להן טענה המשיבה - הן בעניין אי החזרת הכבשים הגנובות, והן כאשר הגישה  לבית המשפט קמא תצהיר נפגע עבירה מטעם המתלונן, וזאת ללא שזה עמד לחקירה נגדית וללא שהמערער 2 ידע, בטרם ההודיה, כי עתיד להיות מוגש תצהיר זה - הן נסיבות הקשורות בעבירה גופה ולא הוכחו. בעניין זה מפנה המערער 2 לפסק הדין שניתן ברע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה (25.11.07), שם נקבע כי אף לו הוכחו הדברים, הרי שלא היה ראוי להביאם בשלב העונש.

 

22.       בכל הנוגע לרכיבים הכספיים בגזר הדין, נטען כי עונשים אלה יגרמו באופן בלתי נמנע לכך כי המערער 2 ירצה תקופת מאסר ארוכה יותר, שכן ידו אינה משגת לשאת בסכומים כפי שנפסקו. המערער 2 מוסיף וטוען, כי לא ניתן להבין כיצד חושב סכום הפיצוי, שכן לא ברור כמה אנשים חברו לשם ביצוע העבירה ויתכן כי חלקם טרם נתפס. (בניגוד לאמור, בטיעוניו בעל פה, ציין ב"כ המערער 2 כי הוא מבקש להתערב בעונש המאסר בלבד).

 

9

23.       בטיעוניו בעל פה הוסיף ב"כ המערער 2 וציין כי שגה בית המשפט קמא כאשר בעת שקבע את מתחם העונש ההולם עמד לנגד עיניו תסקיר מטעם נפגע העבירה, בו ציין המתלונן כי הנזק שנגרם לו עומד על סך של 211,000 ₪, בעוד בכתב האישום בו הודה המערער 2 נקבע כי הנזק שנגרם עומד על כ - 120,000 ₪ בלבד.

 

טיעוני המשיבה

 

24.       המשיבה ביקשה לדחות את שני הערעורים ולקבוע כי לא נפל כל פגם בגזר דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, נסיבות ביצוע העבירות, מלמדות על התארגנות מקצועית של לא פחות מ-9 מעורבים, (בינתיים הוגשו כתבי אישום נגד שלושה מעורבים נוספים), חלקם שוהים בלתי חוקיים. התארגנות זו, כך נטען, כללה שני כלי רכב, אמצעים לחיתוך גדרות, איתור הדיר המתאים, פתיחת ציר על מנת להימנע ממפגש עם המשטרה, הולכה ברגל של הכבשים, העמסתם ובסופו של דבר ביצוע עסקת המכירה. לעמדת המשיבה, צדק בית המשפט קמא, כאשר נתן דעתו לנסיבות המחמירות, לסיכון הרב שעולה מהמעשים, ולנזק הממשי שנגרם למתלונן, שכן לא בכדי רכיב הפיצוי הוטל באופן מוסכם.

 

25.       עוד נטען, כי מגזר הדין עולה כי בית המשפט קמא נתן דעתו לתסקירי שירות המבחן ולגילם הצעיר של המערערים. כן ציינה ב"כ המשיבה, כי בית המשפט קמא נתן דעתו לעובדה כי לחובת המערער 1 עומד תיק נוסף בו הודה (התיק המצורף).

 

דיון והכרעה

 

26.       כידוע, ככלל, ערכאת הערעור איננה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, כאשר גזר הדין סוטה באופן ממשי ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או מקום בו נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראה למשל בע"פ 8317/15 פלוני נ' מדינת ישראל, (29.09.2016)ובע"פ 1551/15 שולי נ' מדינת ישראל (06.09.2016)).

 

10

27.       לא שוכנענו כי במקרה זה מתקיימים טעמים, המצדיקים התערבות בגזר הדין של המערערים. העונשים שהוטלו על המערערים אמנם אינם קלים, אך הם מבטאים היטב את חומרת המעשים, אותם ביצעו ואלה הושתו עליהם, תוך מתן משקל לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים, בהתאם למתווה שנקבע בחוק העונשין בכל הנוגע להבניית שיקול הדעת בענישה.

 

28.       כיום, על פי סעיף 40ב' לחוק העונשין, העיקרון המנחה בענישה הוא עיקרון ההלימה, שמשמעו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

 

גזירת עונשו של נאשם בגיר מחייבת קביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעיקרון המנחה, וקביעת העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם. במקרים יוצאי דופן, ניתן לסטות מן המתחם לקולא בהסתמך על שיקולי שיקום (סעיף 40ד' לחוק העונשין), או לחומרא, בשל שיקולי הגנה על שלום הציבור (סעיף 40ה' לחוק העונשין).

 

29.     כאשר מדובר בריבוי עבירות, כמו בענייננו, הליך גזירת הדין כולל שלושה שלבים. בשלב הראשון על בית המשפט לקבוע בהתאם לסעיף 40יג לחוק העונשין, האם עבירות אלה מהוות אירוע אחד או כמה אירועים, על פי מבחן "הקשר ההדוק" שהתפתח בפסיקה (ע"פ 4910/13 ג'אבר נ. מדינת ישראל (29.10.2014) וכן ע"פ 1127/13 גברזגיי נ. מדינת ישראל (15.01.2014) וע"פ 4702/15 עביד נ. מדינת ישראל (20.04.2016)).אין חולק, כי במקרה זה, ראוי היה לקבוע מתחם אחד, לכלל העבירות, שבוצעו בפרשת גניבת המקנה, כפי שאכן פעל בית המשפט קמא.

 

30.       בגזר הדין קבע בית המשפט קמא את מתחם העונש ההולם בגין פרשת הגניבה והעבירות הנלוות, בנסיבותיהן, כנע בין 24 ל -48 חודשי מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים. מתחם העונש ההולם בעבירות בהן הורשע המערער מס' 1 בתיק המצורף, בנסיבותיהן, נקבע כנע בין 4 ל-14 חודשי מאסר בפועל. קביעת המתחמים נעשתה על פי השיקולים שנקבעו בחוק, ואיננו סבורים כי בית המשפט קמא החמיר עם המערערים יתר על המידה, בהיבט זה.

 

11

31.                   בית המשפט קמא עמד בגזר הדין על הערכים החברתיים המוגנים, שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בהם (ההגנה על קניין הציבור, רכושו, מקור פרנסתם של חקלאים בפרט). צוין כי עבירות הגניבה החקלאית הפכו זה מכבר ל"מכת מדינה" ובהתאם נקבע גם הצורך להחמיר בעונשם של מבצעיהם.

 

נוסיף, כי פרט לערכים אלה, עליהם עמד בית המשפט קמא, עבירות של גניבת מקנה פוגעות בערך מוגן חשוב, שעניינו הגנה על בעלי חיים מפני התאכזרות. הדברים נכונים בפרט, כאשר מדובר בהפרדת אמהות מתוך העדר, הובלתן רגלית והעמסתן על משאית, בתנאים לא ברורים.

 

בית המשפט העליון התייחס להיבט זה לא אחת. כך בדברים שהובאו על ידי בית המשפט קמא ברע"פ 2806/07 יונס נ' מדינת ישראל (29/3/07) (להלן: "פסק דין יונס"):

 

12

"אכן, עבירה של גניבת בקר ומקנה היא עבירה חמורה. אין מדובר בעבירת-רכוש רגילה - ביצועהּ כרוך בהתאכזרות לבעלי-חיים, יצירת סיכון בריאותי לציבור וגרימת חסרון-כיס משמעותי לבעל החיה. לכן, בשנת התשנ"ו מצא המחוקק לנכון להבחין בין עבירה "רגילה" של גניבה (עבירה הקבועה בסעיף 384 לחוק העונשין ודינה עד שלוש שנות מאסר), לבין עבירה של גניבת בקר ומקנה (הקבועה בסעיף 393א לחוק ודינה עד ארבע שנות מאסר, וככזו היא מוגדרת כ"פשע"). למרבה הצער, אף שחלפו למעלה מעשר שנים מאז החמיר המחוקק עם עבריינים אלה - המציאות בשטח, כך נדמה, לא השתפרה. אדרבא, התופעה של גניבת בקר ותוצרת חקלאית הלכה ופשתה, וכיום היא בבחינת מכת מדינה. מציאות כזו היא בלתי נסבלת. היא גורמת לנזק כלכלי לא רק לבעליו של הבקר הגנוב, אלא לכל מי שעוסק בענף זה, ושנאלץ להשקיע משאבים יקרים בניסיון למנוע מפורעי חוק לשים לאל את מה שלעיתים הוא מפעל חיים. למרבה הצער, כבר התרחשו מקרים שבמהלך הניסיון למנוע את הנזק התגלגלו הדברים לכדי תוצאות קשות ואף קטלניות. דומה כי מאמצי האכיפה המושקעים בתחום זה של העבריינות הם דלים ויעילותם מוטלת בספק. במצב דברים זה המעט שמערכת בתי-המשפט יכולה לתרום בניסיון להשיב את הסדר על כנו - הוא להחמיר עם מבצעיהן של העבירות, במטרה להבהיר לכל כי מי שישלח את ידו בקניינו של אחר, ישלם על כך מחיר כואב".

 

           כן ראה ע"פ 2943/06 חילו נ' מדינת ישראל ( 11.09.2006)), שם נפסק כי:

 

           "המחוקק ביקש להחמיר בעונשם של גנבי בקר ומקנה מעבר לגניבה ה"רגילה", וגניבה זו היתה לעבירת פשע. תסכולו של החקלאי המוצא בהשכימו בבוקר, ולעתים באמצע היום, כי בקרו או צאנו נגנבו בולט במיוחד, כיוון שלא תמיד ניתן לנעול "רכוש חי" כזה, הרועה בשדה, באופן הרמטי - וגם הביטוח לכך ככל הנראה יקר (ראו דברי ח"כ ע' עלי בכנסת שם). על בית משפט זה ליתן ידו ליישום החוק על פי תכליתו,..."

 

32.       הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, מלמדות כי אלה מצויות ברף הגבוה מאד של החומרה, בכל הנוגע לעבירות רכוש, לרבות אלה המתאפיינות כגניבות חקלאיות, בכלל זה גניבת מקנה.

המערערים, תושבי שועפאט ובית חנינא שבאיזור ירושלים, חברו לתושבי שטחים, השוהים בארץ שלא כדין, ויחדיו קשרו קשר לגזול את מקור פרנסתו של בעל משק, העמל על גידול בעלי החיים. החבורה, (או ה"כנופייה"), שמנתה לא פחות מ- 9 איש פעלה בצורה שיטתית, מאורגנת ומתוכננת היטב, כאשר לכל אחד מחבריה היה תפקיד מוגדר מראש. לשם כך הצטיידו חבריה בשני כלי רכב ומשאית וציוד מתאים לחיתוך גדרות. ברור מתוך כתב האישום, כי היעד אותר מראש, נקבע מסלול להגעה, ולהובלת העדר, דרכי פתיחת או אבטחת הציר, וכן נקבע מקום ההעמסה.

 

בצדק, ראה בית המשפט קמא חומרה מיוחדת בהתנהלות זו, המלמדת עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת מהמעורבים בה, שנקבע בע"פ 6941/07 מדינת ישראל נ' מאג'ד, (4/3/09).

 

13

33.       בית המשפט קמא קבע בהתייחסו לנזק שנגרם מהתנהלות המערערים ושותפיהם, כי הנזק הישיר הוערך על ידי המתלונן בכ-211,000 ₪ (כבשים שנגנבו וולדות עתידיים, על פי הערכה) ובנוסף לכך יש להביא בחשבון "את פוטנציאל הנזק העקיף הטמון בעבירות אלו, שתחילתו בפגיעה ממשית בתוכנית העבודה השוטפת כתוצאת הקטנה מאסיבית של העדר, המשכו בנזק רכושי שנגרם בעת הפריצה, וסופו בהוצאות עתידיות לצרכי מיגון וביטוח. בדומה יש לזכור כי עבירות מן הסוג הנזכר כוללות, מעצם טבען, סיכון מובנה להתפתחות אלימה במקרה של זיהוי או תפיסה והאמור משפיע גם על תחושת הביטחון האישית".

 

34.       המערערים קובלים על כך שבית המשפט קמא ייחס להם נזק העולה בשיעורו על הנזק בו הודו בכתב האישום, וסבורים כי בכך שגה והחמיר עימם יתר על המידה.

לא ניתן לקבל טענה זו.

כתב האישום מפרט את השווי של כל כבשה אם שנגנבה. ברי, כי הנזק הכולל שנגרם כתוצאה מגניבה זו עולה על השווי של כל כבשה כזו. מדובר הן בנזקים כספיים ישירים ועקיפים (כמו בשל חיתוך הגדר, פגיעה בפוטנציאל הגידול של העדר, הוצאות מיגון וכיוצ"ב, כמתואר בפסק דין יונס דלעיל) והן בנזקים שאינם ממוניים (כמו התאכזרות בבעלי החיים ופגיעה נפשית ורגשית בחקלאי, שבעלי החיים שגידל נגנבו ועסקו סופג פגיעה קשה).

 

בנוסף, טרם הטיעונים לעונש ביקשה התביעה להגיש הצהרת נפגע עבירה ולהעיד את המתלונן כעד לעניין העונש. ראיות אלה הובאו ללא כל התנגדות.

הצהרת נפגע העבירה הוגשה בהתאם להוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, סעיף 16 הקובע כי:

 

                        "(א)        נפגע עבירה זכאי למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר או לתובע, על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה, לרבות נזק גוף, נזק נפשי או נזק לרכוש; מסר הנפגע הצהרה כאמור, זכאי הוא שהתובע יביא את הצהרתו לפני בית המשפט בדיון בענין גזר דינו של הנאשם, לפי הוראות פרק ה', סימן ז' לחוק סדר הדין הפלילי או בדיון בענין נאשם שהוא קטין, לפי הוראות פרק ה' לחוק הנוער".

 

14

35.       בית המשפט קמא התייחס בגזר דינו לנזקים העולים מכתב האישום ומתוך הראיות שבפניו. אלה כללו, כאמור, את הצהרת נפגע העבירה ואת הדברים שבאו מפיו בעדותו, בהם פירט, בין היתר, כי הרחלות היו בתהליך כניסה להריון וסטטיסטית, היו כ- 70% מהן הרות. הוא גם תיאר את קשיי ההתמודדות שלו כחקלאי המגדל כבשים, מזן ייחודי ואת הקושי המיוחד והשקעה הנדרשת בטיפול בטלאים, שאמהותיהן נגזלו מהם. כל אלה ממחישים את מידת הנזק הישיר והעקיף שנגרם למגדל ואת עוצמת הפגיעה בחיות עצמן.

 

36.       לטענת המערערים, נוכח תיקון 113 לחוק העונשין, לא ניתן היה להביא ראיות בנוגע לנסיבות ביצוע העבירות מעבר למתואר בכתב האישום. טענה זו דינה להידחות.

 

על פי סעיף 40י.לחוק

העונשין, המתווה את הדרך להוכחת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות:

 

                         "(א)       בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה.

                         (ב)   על אף האמור בסעיף קטן (א) -

                         (1)   בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה;..."

 

יוצא, כי בפני בית המשפט קמא הובאו הראיות כדין ונלקחו בחשבון, בהתאם למצווה עליו, וזאת מעבר לכך, שלא באה כל התנגדות מפי ההגנה, בעת קבלתן.

 

37.     באי כוח המערערים קבלו על כך שלא ניתן משקל לחלקם בפרשה, כאשר לעמדת כל אחד מהם, היה למרשו חלק מוגבל וקטן מזה של מי שביצעו בפועל את הגניבה.

 

ראשית, עונשם של יתר הנאשמים (למעט נאשם מס' 5 שהורשע בסיוע לגניבה), טרם נגזר, הגם שהושג עימם הסדר, אשר טרם אושר על ידי בית המשפט.

 

15

שנית, כפי שהובהר לעיל, הגניבה בוצעה תוך התארגנות, בה נטל חלק כל אחד מן הנאשמים, על פי תפקיד מוגדר מראש, ולכל אחד מן המבצעים היה חלק מועיל בהוצאתה אל הפועל של התכנית העבריינית.

ללא המשאית שהובאה על ידי מערער מס' 1 לא ניתן היה לבצע את הגניבה, גם אם לא הוא זה שהוביל בסופו של דבר את הכבשים הגנובות את יעדן.

מערער מס' 2 תרם את חלקו ב"פתיחת ציר התנועה", בהעמסה ובהסעת השוהים הבלתי החוקיים לעילבון.

 

38.     לא ברורה טענת המערערים כנגד התחשבותו של בית המשפט קמא בעובדה שהכבשים לא הוחזרו. לפי כתב האישום נמכרו הכבשים לאחר. גזילתם ומכירתם, מצויה באחריות המערערים והינה חלק מן העובדות הקשורות בביצוע העבירות, ביחס למערערים, כמו באשר ליתר השותפים במזימה.

 

39.     בית המשפט קמא נתן ביטוי בגזר הדין לתפקידו של כל אחד מן המערערים, אולם לא ראה לנכון לאבחן ביניהם. לא ניתן לומר כי בכך שגה, שכן, כפי שניתן לראות, לכל אחד מן המבצעים היה תפקיד חיוני ומועיל בקידום הקשר והוצאתו את הפועל, ומבחינה זו, ניתן לייחס למעשיהם אותה מידת חומרה.

 

40.     בית המשפט קמא בחן את מדיניות הענישה הנוהגת לאחר שסקר פסיקה רלוונטית, וקבע כי מדיניות הענישה הנוהגת מלמדת על החמרה בענישה ועל עונשים הכוללים - רובם ככולם - מאסרים משמעותיים בפועל. קביעה זו עולה בקנה אחד עם מדיניות המחוקק, המתווה החמרה בענישה בעבירות של גניבה חקלאית, בכללן, גניבת מקנה ובקר, ועם פסיקה עקבית של בית המשפט העליון (ראה ע"פ 7308/09 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (2/6/10), רע"פ 8603/11 מחאמיד נ' מדינת ישראל (11/1/12) וע"פ 2943/06 חילו נ' מדינת ישראל

( 11.09.2006)).

 

16

41.     ב"כ המערערים טענו כי לא ניתן משקל להיותם של המערערים משתייכים לקבוצה המכונה "בגירים-צעירים" בעת קביעת המתחם. בניגוד לנטען, אין הפסיקה העדכנית מכירה בטווח הגילאים הצעיר כנתון העומד בפני עצמו, כשיקול לקביעת המתחם. נפסק כי "השיקולים בדבר גילו של הנאשם מוצאים את ביטוים במסגרת השיקולים המותווים בחוק, כגון יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, לרבות בשל גילו (סעיף 40ט(א)(6) ו-(7)), הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו (סעיף 40יא(1)); וכן בשיקולי השיקום (סעיף 40ד(א)). בהתאם, נפסק כי יש לבחון שיקולים אלה בכל מקרה של נאשם "בגיר צעיר" לגופו של המקרה" (ראה ע"פ 8487/15 פלוני נ' מדינת ישראל, (08/11/2016), ע"פ 2420/15 אבטליון נ' מדינת ישראל (29.11.2015), וע"פ 452/14 דבוש נ' מדינת ישראל (3.4.2014)).

 

42.     כך גם אין עילה להתערב במתחם שנקבע לגבי העבירות שביצע המערער מס' 1 בתיק המצורף. בית המשפט קמא קבע כי המתחם לעבירות אלה, בנסיבותיהן נע בין 4 ל-14 חודשי מאסר בפועל, וזאת בהתחשב במספר השב"חים שהסיע המערער (17), בשים לב לפגיעה בערכים המוגנים (ביטחון המדינה וזכותה לפקח על הבאים בשעריה) ויתר נסיבות ביצוע העבירה (תוך הפרעה לשוטרים ובריחה) ובמניע לביצועה (בצע כסף), וכן תוך התייחסות למדיניות הענישה הנוהגת.

 

43.     אשר לעונשים הראויים למערערים, אלה נקבעו בתוך המתחם, מאחר ולא הונחה בפני בית המשפט קמא כל תשתית המצדיקה סטייה מטעמי שיקום. היותם של המערערים צעירים, נעדרי עבר פלילי, איננה כשלעצמה, סיבה לסטות מן המתחם לקולא.

 

44.     בקביעת העונש הראוי למערערים נלקח בחשבון גילם הצעיר, היותם מצויים בתחילת דרכם הבוגרת, מצבם המשפחתי (היותם בנים למשפחות במצב סוציואקונומי נמוך) ועברם הנקי (כאשר לחובת המערער מס' 1 עמדה גם מעורבותו בתיק המצורף).

 

45.     בניגוד לרושם העולה מתוך טיעוני המערערים, כביכול בית המשפט קמא קיבל את טענתם להיותם קורבנות ניצול על ידי אחרים, הרי בית המשפט קמא דחה טענה זו, שאין לה כל בסיס. נקבע כי: "עוד משותפת לשלושתם תחושת היותם קורבנות לניצול בידי צדדים שלישיים, ועמדתם לפיה לא ידעו מה מטרת הגעתם לצפון הארץ. יוער מיד כי עמדה זו הינה בעייתית ועומדת בסתירה ללקיחת אחריות אמיתית והפקת לקחים, באשר היא בבחינת עצימת עיניים ברמה הגבוהה ביותר".

 

17

46.     בפני בית המשפט קמא עמדו תסקירי שירות המבחן, אשר פרטו את נסיבותיהם האישיות של המערערים, מידת לקיחת האחריות למעשים שביצעו ומידת נכונותם לטיפול. השניים הביעו עמדה קורבנית ומיתממת, לא נטלו אחריות מלאה למעשיהם ולמעשה מזערו את חלקם, בניגוד להודאתם בקשירת הקשר, קרי, מודעות מלאה לטיב המעשים שבהם נטלו חלק ובתכנון שלהם.

           מערער מס' 2 אף לא הביע אמפטיה או נכונות לטיפול.

           בית המשפט קמא היה ער לשוני בין התסקירים ולהמלצות שירות המבחן, אך דחה ובצדק, את ההמלצה להסתפק בעניינו של המערער מס' 1 בהטלת צו מבחן לצד מאסר בעבודות שירות, כהמלצה שאיננה הולמת את חומרת המעשים ואת תוכן התסקיר בעניינו של מערער זה. נקבע גם כי נכונות לשיקום ותובנה ראשונית אינם מצדיקים חריגה קיצונית מהעונש ההולם ומשאר האינטרסים הצריכים לעניין.

 

47.     בית המשפט קמא, נתן אם כך דעתו לנסיבות האישיות, לסיכויי השיקום וליתר השיקולים הרלוונטיים, כמו הודאת המערערים והחיסכון בזמן שיפוטי, כאשר קבע את העונש הראוי למערערים. בנוסף נלקחו בחשבון שיקולי הרתעת היחיד והרבים, כאשר ניתן להם משקל ממשי, הואיל ומדובר בעבירות שהפכו זה מכבר ל"מכת מדינה".

 

48.     לאור האמור, יש לדחות את טענת המערערים כי לא נומקה כדבעי ההחלטה שלא למקם את עונשם בתחתית המתחם.

 

49.     טענות המערערים, אם יש כאלה, כנגד הרכיבים הכספיים (הפיצוי והקנס), עומדות בניגוד להסדר שהושג עימם, מבלי שפרטו מדוע יש לסטות מן ההסדר. מעבר לכך, אין כל עילה להתערב בסכומי הקנסות שאינם גבוהים כלל ביחס לעבירות שביצעו שמטרתם הייתה להפיק כסף קל, תוך פגיעה באחרים. כך גם הפיצוי שנפסק, גם בראי העובדה שישנם עוד מעורבים בפרשה, אינם גבוהים, וגם אם ישולם פיצוי דומה על ידי כל הנאשמים, ספק אם יהיה בכך כדי לענות על הפגיעה הקשה שגרמו במעשיהם למתלונן.

 

50.     סוף דבר, העונשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור ולא נמצאה כל טעות בגזר הדין, כך שדין הערעורים להידחות.

18

 

ניתן והודע היום ה' טבת תשע"ז,03/01/2017 במעמד הנוכחים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק הדין הושמע בהרכב השופטים:

 

 

הוקלדעלידיחנהטוריק