1.         ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא) מיום 18.5.2022 בת"פ 49289-05-17 (להלן גם - ההליך הראשון), שלפיה הורשע המערער בעבירת איומים לפי סעיף 192 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), על הכרעת הדין מיום 23.6.2022 בת"פ 49546-05-17 (להלן גם - ההליך השני), שלפיה הורשע בעבירת הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) בחוק העונשין וכן על גזר הדין מיום 7.9.2022 בעניין שני ההליכים שעל-פיו נדון למאסר בפועל למשך חמישה חודשים וחצי ולענישה נלווית (כפי שתפורט בהמשך הדברים).

 

רקע

2.         בהתאם להכרעת הדין בת"פ 49289-05-17 (ההליך הראשון) וכאמור, המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירת איומים, שבעניינה הואשם באישום השני וזוכה מעבירת איומים נוספת שבעניינה הואשם באישום הראשון.

 

            באישום הראשון, שממנו זוכה המערער, נטען כי ביום 22.9.2016 הוא הגיע אל לשכת הרווחה, שם טופלו ילדיו, ואמר לראשת הצוות במקום כי אם העובדת הסוציאלית לא תחזיר את ילדיו, הוא יפגע בה. בעניין האישום השני, שעניינו עבירת האיומים שבה הורשע, נקבע כי ביום 25.9.2016 הגיע המערער אל לשכת הרווחה, אך התבקש לעזוב את המקום. הוא יצא מהלשכה אך נותר לעמוד על מדרגות הכניסה ופנה אל המאבטח שנכח במקום ואמר לו כי יחפש את העובדת הסוציאלית וכי הוא יודע איך להגיע אליה. עוד אמר כי "יראה לפקידת הסעד" (העובדת הסוציאלית).

 

3.         על-פי הכרעת הדין בת"פ 49546-05-17 (ההליך השני) המערער הורשע בעבירת הפרת הוראה חוקית. בהתאם להסדר דיוני שעליו הוסכם, הכרעת הדין ניתנה על סמך חומר החקירה שהוגש לבית המשפט ולאחר שמיעת טענות הצדדים.

 

            העובדות אשר עמדו ביסוד הרשעת המערער בהליך זה הן כי ביום 14.8.2015 הוגשו נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 28973-08-15) ובקשה למעצרו עד תום ההליכים (מ"ת 28974-08-15). על החלטת המעצר הוגש ערר שנדון ביום 18.9.2015 בבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ת 29687-09-15) ובהחלטה ממועד זה נקבע כי המערער ישוחרר למעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוח מלא של אביו או אחיו, לצד תנאים מגבילים נוספים. ביום 3.12.2015 יצא המערער ממקום מעצר הבית, אסף את שתי בנותיו הקטינות, נסע עמן אל שטחי הרשות הפלסטינית ושהה עמן שלושה ימים עד יום 6.12.2015. בימים אלו ניתק המערער כל קשר טלפוני באופן שלא אפשר את איתורו.

 

4.         לאחר מתן שתי הכרעות הדין, אוחדו שני ההליכים לצורך מתן גזר הדין. בעניין עבירת האיומים נקבע בגזר הדין כי הערכים החברתיים שעליהם מגנה עבירה זו הם שמירה על שלוות נפשו של הפרט מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין בדבר פגיעה בשלמות הגוף של הפרט, רכושו, חופש הפעולה והבחירה שלו. כן עמד בית המשפט קמא על הנסיבות שבהן נעברה העבירה, תוך הדגשת חומרתן היתירה בשל כך שהאיום כוון כלפי עובדת סוציאלית הנמנית עם גורמי שירותי הרווחה. בעניין עבירת הפרת הוראה חוקית הודגש כי הערכים הנפגעים מעבירה זו הם ההגנה על שלטון החוק, שמירה על הסדר הציבורי וכיבוד מערכות החוק והמשפט. בעניין נסיבות העבירה הודגש כי מעשה המערער היה מחושב וכי התבטא בכך שדאג לנתק כל קשר ביודעו שהוא מפר צו שיפוטי, וכי יש בכך משום הפרה בוטה של האמון שניתן בו עת שוחרר מהמעצר בתנאים מגבילים.

 

            עוד עמד בית המשפט קמא על מדיניות הענישה הנוהגת בעניין כל אחת מהעבירות ובהתאם לאלו נקבעו מתחמי הענישה ההולמים. בעניין עבירת האיומים נקבע כי מתחם העונש הוא בין מאסר מותנה לשמונה חודשי מאסר בפועל ובעניין הפרת הוראה חוקית נקבע מתחם עונש בין ענישה מותנית למספר חודשי מאסר.

 

            במסגרת שקילת נסיבותיו של המערער, אשר אינן קשורות במעשיי העבירות, ניתן משקל לנסיבות חייו הקשות, להתנהלותו הממושכת מול רשויות הרווחה, לכך שבנותיו הוצאו ממשמורתו, לחלוף הזמן מאז נעברו העבירות ולכך שמאז שנת 2019 הוא לא היה מעורב בעבירה נוספת. עם זאת, ניתן משקל להרשעותיו הקודמות הרבות של המערער, בין השאר, בעבירות אלימות ואיומים, לרבות עבירת איומים כלפי עובדת סוציאלית, אשר בעטיין אף נשא בעונשי מאסר ואף הושתו עליו עונשי מאסר מותנה וכן נשקלה העובדה שהוא לא הביע חרטה או צער על העבירות שעבר. לנוכח כל אלו ובהינתן העובדה שלא היה בהרשעותיו הקודמות כדי להרתיעו מלשוב ולעבור עבירות נוספות ובכלל זה עבירת איומים, נקבע כי בשל עבירת האיומים על עונשו להיות בחלקו העליון של מתחם העונש ההולם. בעניין עבירת הפרת הוראה חוקית נקבע כי בהתחשב בין השאר, בהסכמה הדיונית אשר חסכה זמן שיפוטי, בחלוף הזמן ובאי צירוף ההליך בעניין עבירה זו אל כתב האישום בעניין הפרשה שבמסגרתה נעברה, על העונש להיקבע בתחתית מתחם העונש.

 

בהתאם לכל האמור, הושתו על המערער חמישה חודשי מאסר בפועל בשל הרשעתו בעבירת איומים וחודש וחצי מאסר בפועל בשל עבירת הפרת הוראה חוקית, תוך חפיפת חודש מאסר, כך שסך הכול נדון למאסר בפועל למשך חמישה חודשים וחצי. כן הושתו עליו שני עונשי מאסר מותנה שתוקפם למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר. האחד למשך שמונה חודשים שבו יישא אם תוך תקופה זו יעבור עבירת איומים והשני למשך שלושה חודשים, אם יעבור תוך תקופה זו עבירת הפרת הוראה חוקית. בנוסף לכך נקבעה התחייבות בסך 5,000 ₪, שבה יחויב אם תוך שלוש שנים יעבור אחת העבירות שבהן הורשע.

 

טענות המערער

5.         טענתו של המערער בעניין הרשעתו בהליך השני, שעליה חזר גם במסגרת הערעור, היא כי חלוף הזמן הצדיק את זיכויו מטעמי הגנה מן הצדק. לטענתו, מדובר באירוע מיום 6.12.2015, שחקירתו הסתיימה למחרת, בעוד כתב האישום הוגש רק ביום 23.5.2017, בחלוף כשנה וחצי (מועד הגשת כתב האישום גם בעניין ההליך הראשון - ת"פ 49289-05-17). אף היה זה לאחר שהסתיים ההליך אשר במסגרתו נעשתה הפרת ההוראה החוקית (ת"פ 28973-08-15) ואשר התנהל במשך כשנתיים, בשנים 2017-2015. מאחר שלטענתו באותן שנים הוא אף נשפט גם במסגרת הליכים נוספים בלי שהואשם בעבירה האמורה, היה מקום לצפייתו כי לא יוגש נגדו כתב אישום נוסף בעניינה. לטענתו, אף לא היה מקום לקבלת טענת המשיבה כי ריבוי ההליכים שבטיפולה והעומס שבו היא נתונה הצדיקו את העיכוב בהגשת כתב האישום. טענתו היא אפוא, כי הגשתו המאוחרת של כתב האישום עומדת בניגוד ל"רוח הדברים העולה" מהוראת סעיף 57א בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי).

 

6.         בעניין ההליך הראשון העלה המערער שורה של טענות בעניין הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, שעליהם ביסס בית המשפט קמא את הרשעת המערער בעבירת איומים. בכלל זה נטען, כי העדות בעניין תוכן האיומים הייתה של ראשת הצוות, אשר על-פי עדותה, היא לא זכרה בוודאות כי נכחה בעת אמירת דברי האיומים; במהלך עדותה זיכרונה רוענן פעמים רבות "באופן מופרז"; המאבטח לא העיד על תוכן דברי האיומים; עדות המאבטח לא הייתה חזקה ולפיכך יש בכך כדי לכרסם בעוצמת הראיות.

 

            עוד טען המערער, כי לא היה בדברי האיומים שנקבע כי הוא אמר כדי לבסס את עבירת האיומים וכי יש להבחין בין ביטוי שהוא בגדר "איום" לבין אמירה, דוגמת זו של המערער, הניתנת לפירושים נוספים וכי אינה בהכרח בגדר איום.

 

            בנוסף טען המערער כי לנוכח שלושת מחדלי החקירה הבאים, היה מקום להימנע מהרשעתו: האחד, המערער לא נחקר בעניין האירוע המתואר באישום הראשון, אלא רק בעניין האירוע שעניינו האישום השני ואף לא הוטח בו נוסח האיום; השני, לא נגבתה עדות מהעובדת הסוציאלית שכלפיה הופנה האיום; השלישי, ניהול החקירה לקה בכשלים המתבטאים בהודעות הלקוניות שנגבו.

 

7.         לחלופין כוון הערעור כלפי גזר הדין. בעניין זה טען המערער כי אינו חולק על מתחמי הענישה ההולמים שנקבעו בגזר הדין, אולם לטענתו, לא היה מקום למיקום עונשו בחלקו הגבוה של מתחם העונש ההולם, תוך קביעתו ברף הענישה הגבוה.

 

8.         במסגרת הדיון בערעור התבקשה תשובת המשיבה רק בעניין טענותיו של המערער הנוגעות לחקירתו בחשד לעבירות האיומים שעניינן ההליך הראשון.

 

 

דיון והכרעה

9.         בחנו את טענותיו של המערער, אך מהטעמים שיובאו עתה, לא מצאנו כי יש בהן כדי להצדיק התערבות בהכרעות הדין המפורטות והמנומקות היטב של בית המשפט קמא ואף לא בגזר הדין, אשר במסגרתו נשקלו כלל השיקולים שראוי היה לשקול.

 

הערעור בעניין הרשעת המערער בהליך השני

10.       טענות המערער הנוגעות להרשעתו בעבירת הפרת הוראה חוקית במסגרת ההליך השני, נסמכות כאמור, על השיהוי הנטען בהגשת כתב האישום ועל אי צירוף אישום זה אל ההליך אשר שבמסגרתו הופרה ההוראה החוקית (ת"פ 28973-08-15).

 

            כפי שקבע בית המשפט קמא בצדק, אף אם מוטב היה אילו היה אישום זה מצורף אל ההליך המקורי ואף אם מוטב היה להקדים את הגשת כתב האישום, אשר חומר החקירה בעניינו היה מצומצם וממוקד, אין בעיכוב שחל בהגשתו כדי להצדיק את זיכוי המערער מטעמי הגנה מן הצדק, אלא לכל היותר היה בכך כדי להצדיק הקלה בענישה. על כלל זה עמד בית המשפט העליון לא אחת וכאמור אף בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, בדרך כלל, "אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ויש להקפיד על כך שתיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק. מהטעמים שנפרשו לעיל, איני סבורה כי פגיעה שכזו נגרמה במקרה דנן באופן שיצדיק ביטול כתב האישום, ואולם יש להביאה בחשבון בגזירת הדין" (ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.2.2010)‏‏, כבוד השופטת ע' ארבל, פסקה 36).

 

הכלל בעניין שיהוי בנקיטת אמצעי אכיפה, בשונה משיהוי שחל בפעולה אחרת של הרשות המינהלית, הוא אפוא, כי "ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על-פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד" (רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"דנו(3) 595 (2002)‏‏, כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, פסקה 6. ראו גם: רע"פ 707/17 נבון נ' מדינת ישראל (19.3.2017), כבוד השופט א' שהם, פסקה 9).

 

11.       אף לא ראינו לנכון לקבל את טענת המערער הנסמכת על "רוחה" של הוראת סעיף 57א בחוק סדר הדין הפלילי, שעניינה משך הליכי חקירה והעמדה לדין ואשר נוספה במסגרת תיקון מס' 87 של החוק משנת 2019. הוראה זו מחייבת את היועץ המשפטי לממשלה לקבוע נהלים והנחיות בעניין התקופות שבמהלכן ניתן יהיה להגיש כתבי אישום, תוך קביעה כי חריגה מהן תחייב את הסכמתו. בהתאם להוראה זו עודכנה הנחיית היועצת המשפטית לממשלה בעניין "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום" (הנחייה מס' 4.1.1202, עדכון אחרון מחודש מרץ 2020). על-פי הנחיה זו, ככלל, התביעה תגבש את החלטתה הסופית בעניין תיק חקירה שעניינו עבירה מסוג עוון או עבירה מסוג פשע שדינה עד עשר שנות מאסר, תוך שמונה-עשר חודש, בעוד תקופה זו נמנית ממועד קליטת תיק החקירה ביחידת התביעה.

 

סעיף 57א נוסף לאחר הגשת כתבי האישום הנדונים ואף הנחיית היועצת המשפטית לממשלה עודכנה לאחר מכן, כך שמטעם זה לא נטען כי הוראתו חלה בנסיבות הנדונות. אולם אף לא ניתן לקבל כי "רוחו" של סעיף זה חלה בנסיבות הנדונות. אף בהנחה שתיק החקירה נמסר ליחידת התביעות במועד חקירת המערער (7.12.2015), הרי שמאז ועד הגשת כתב האישום (ביום 23.5.2017), לא חלפו שמונה-עשר חודש, אלא שבעה-עשר חודש ושבעה-עשר יום. מעת שנתחם פרק הזמן שבמהלכו יש להגיש כתב אישום ומעת שכתב האישום הנדון הוגש במהלכו, לא ניתן לומר כי חל שיהוי בהגשתו המצדיק זיכוי. "...בהצבתו של גבול להבדיל בין לבין, לעולם עשויה שתתעורר שאלה מדוע זה נקבע הגבול כפי שנקבע - כך ולא אחרת. קושי זה קושי מוּבְנֶה הוא בכל נושא שעניינו זמנים, מישקלות ומידות. כך הוא באשר להתיישנות, כך הוא באשר לגיל וכך הוא באשר למישקל" (בג"ץ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל (7.2.2000), כבוד השופט מ' חשין (אין חלוקה לפסקאות)). לנוכח שילובן של הוראת סעיף 57א והנחיית היועצת המשפטית לממשלה, כך יש לומר גם לעניין טענה בדבר שיהוי בהגשת כתב האישום.

 

הערעור בעניין הרשעת המערער בהליך הראשון

12.       בהכרעת הדין שעניינה ההליך הראשון דן בית המשפט קמא באריכות רבה בכלל הראיות ועל יסודן הגיע לכלל מסקנה כי יש לזכות את המערער מעבירת איומים שבה הוא הואשם באישום הראשון, אך כי יש להרשיעו בעבירת האיומים שבה הואשם באישום השני.

 

            כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ובכלל זה, אם הממצאים נסמכים על ראיות בכתב, אם נסמכו על שיקולים שבהיגיון, אם נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות או אם נדרשת התערבות בהסקת המסקנות (ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (27.4.2009), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 22; ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (17.3.2008), כבוד השופט א' א' לוי, פסקה 4). המקרה הנדון אינו נמנה עם חריגים אלו ואף לא נמצאה הצדקה אחרת להתערב במסקנת בית המשפט קמא, הנשענת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים אשר העידו לפניו, לרבות המערער עצמו. מטעם זה אף לא נמצא מקום להתערב במסקנתו אשר לפיה ראה לנכון לקבל את דברי העדים מטעם המאשימה, חרף העובדה שנדרש ריענון זיכרונה של ראשת הצוות. בית המשפט קבע כי היא הותירה רושם אמין וכי חרף העובדה שתחילה לא זכרה כי נכחה במקום, לנוכחותה נמצאו חיזוקים בין השאר, גם בעדותו של המאבטח. כמו כן, אמנם העדים לא זכרו את תוכנם המדויק של דברי האיומים שהשמיע המערער, אך הם זכרו את עיקרי תוכנם, כך שדי היה בכך לצורך עמידה ברף הראיות הנדרש לשם הרשעת המערער.

 

13.       בדומה, לא ניתן לקבל את טענת המערער כי דבריו ניתנו לפירושים שונים וכי לא בהכרח היה בהם כדי להצביע על איומים או על כוונה לאיים. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית המשפט קמא, אשר קבע לאמור:

 

"ללא ספק, אמירות המופנות לאדם כמו 'אראה לה' וגם 'אדע איך להגיע אליה', או בסגנון דומה, ושעה שאִמרות אלו או כמותן לא נאמרו בשׂיח שגור בין רעים או בבדיחות הדעת, הרי הם דברי איום מפורשים שנועדו להפחיד. אין בידי להסכים עם ניסיון ההגנה להציג משפטים אלה כגבוליים (...). חשוב לציין, כי הדברים גם נאמרו תוך שהנאשם מקלל את פקידת הסעד ואת המאבטח שמולו. שלא בדומה לאירוע הראשון, אין כל אינדיקציה בנסיבותיו של האירוע השני לכך שאותה עת הוא סבל מבעיה רפואית-נפשית כלשהי (התקף חרדה, התקף פסיכוטי וכו'). מכאן, לא רק שנקבע בזאת כממצא כי הנאשם איים 'להראות' לפקידת הסעד וכי יידע 'להגיע' אליה, אלא שגם הוכח כי הוא מודע לדבריו המפחידים" (ההדגשות במקור) (שם, פסקה 31 וראו גם פסקה 32).

 

            לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, מקובלת עלינו מסקנתו בכל הנוגע לניתוח עבירת האיומים ובעניין התקיימות יסודותיה העובדתיים והנפשיים בנסיבות הנדונות, העולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בעניין עבירה זו (על יסודותיה של עבירה זו ראו בעניין רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96 (2006)‏‏, כבוד השופטת (כתוארה אז), ד' ביניש, פסקאות 40-31).

 

14.       אף מסקנותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לטענות המערער בדבר מחדלי חקירה מקובלות עלינו ומכל מקום, לא נמצא כי מדובר במחדלי חקירה המצדיקים את זיכוי המערער.

 

תחילה ראוי להזכיר כי "מחדל חקירה" המצדיק זיכוי הוא רק אם נמצא כי נוצר חסר ראייתי משמעותי, הנובע מהיעדרה של פעולת חקירה משמעותית החיונית לבירור האמת ונמצא כי היעדרה מונע את הוכחת אשמת הנאשם או את אפשרותו להוכחת חפותו (ראו דיון נרחב בסוגיית מחדלי חקירה והשלכתם בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקאות ז-ח והפסיקה שם). לא כל מחדל חקירה יוביל לזיכוי נאשם, "נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון, ובפרט בשאלה האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו" (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (2.11.2006), כבוד השופטת ע' ארבל, פסקה 13 והפסיקה שם). לעומת זאת, אם נמצא כי חסר ראייתי הוא בגדר מחדל חקירה, אולי אף משמעותי, אך חרף זאת נמצא כי די ב"יש הראייתי" שהוכח כדי להצביע על אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, לא יהיה באותו מחדל חקירה כדי להביא לזיכוי הנאשם (ראו למשל: ע"פ 3947/12 סאלח נ' מדינת ישראל (21.1.2013), כבוד השופט י' דנציגר, פסקאות 45-42).

 

            בנסיבות העניין, לא נמצא כי אותם "מחדלי חקירה" נטענים עולים כדי "מחדלי חקירה" כהגדרתם בפסיקה ומכל מקום, הם אינם מהסוג המוביל לזיכוי נאשם.

 

בעניין אי חקירת המערער בעניין האישום הראשון ואי הטחת תוכן האיום בפניו, מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא בהכרעת הדין כי אף אם הדבר מעורר קושי מסוים, אין בכך כדי לכרסם בעוצמת הראיות. עיון בהודעתו מעלה כי מיד לאחר שנאמר לו כי הוא נחשד בכך שאיים על עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה הוא ידע בעצמו במה מדובר ובמי מדובר (ראו עוד בהכרעת הדין, פסקה 30); אף אי חקירת העובדת הסוציאלית שכלפיה נשמעו האיומים אינה מעלה או מורידה ואינה משנה מעצם האיום שהמערער השמיע כלפיה. אמנם היא נכחה בלשכת הרווחה, אך נקבע כי לא פגשה את המערער ולא שוחחה עמו, כך שבכל מקרה, אילו הייתה מעידה, לא הייתה עדותה אלא בבחינת עדות מפי השמועה (ראו עוד שם, פסקה 34); בדומה לא ניתן לקבל את הטענה בדבר עדויות לקוניות שנגבו או כל כיוצא באלה טענות. על רשויות האכיפה "לערוך חקירה מלאה ויסודית", אך אין הכרח ואין חובה "להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת ... מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל (10.6.1999), כבוד השופט י' זמיר, פסקה 4).

 

הערעור על גזר הדין

15.       טענותיו של המערער בעניין גזר הדין התמקדו רק בקביעת עונשו בשל עבירת האיומים בחלקו העליון של מתחם העונש ההולם, בעוד שהוא לא חלק על גבולותיו.

 

            "כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם לוקה גזר הדין בטעות מהותית או מקום בו העונש שהושת חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת או הראויה בנסיבות דומות" (ע"פ 315/20 אבו טאה נ' מדינת ישראל (7.6.2020)‏, כבוד השופטת י' וילנר, פסקה 16 והפסיקה שם). בנסיבות הנדונות לא נמצאה בגזר הדין טעות מהותית או נימוק אחר המצדיק התערבות בו.

 

16.       מתחם העונש ההולם שנקבע בגזר הדין ואשר כאמור, אינו שנוי במחלוקת (בין מאסר מותנה לשמונה חודשי מאסר בפועל בעניין עבירת האיומים ובין ענישה מותנית למספר חודשי מאסר בעניין עבירת הפרת הוראה חוקית), נקבע לאחר שבית המשפט קמא עמד על הערכים החברתיים הנפגעים מהעבירות שבהן הורשע המערער, על חומרת העבירות ועל הנסיבות שבהן נעברו וכן לאחר בחינת מדינות הענישה הנוהגת. בכלל זה נתן בית המשפט קמא משקל לחומרה היתירה הנודעת לעבירת האיומים אשר נעברה כלפי עובדת סוציאלית, עובדת לשכת הרווחה.

 

אכן, יש לראות בחומרה רבה עבירה הנעברת כלפי עובדי ציבור ובאופן מיוחד כלפי עובדים סוציאליים, אשר לא אחת נאלצים להתמודד עם אוכלוסיות קשות יום על כל הכרוך בכך, ומכאן אף הצורך בהחמרת עונשיהם של עוברי עבירות אלו. כפי שנקבע לא אחת, "שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם... על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים" (רע"פ 1922/11 רחמימוב נ' מדינת ישראל (17.3.2011), כבוד השופט ס' ג'ובראן (אין חלוקה לפסקאות)). החמרת עונשיהם של הפוגעים בעובדי הציבור או המאיימים עליהם נובעת "הן בשל האינטרס הציבורי הדורש כי החוק יספק הגנה אפקטיבית על אנשי הציבור והן לאור הצורך החברתי, כי אלה האחרונים יבצעו את תפקידם ללא כל מורא" (רע"פ 5940/06 גל נ' מדינת ישראל (18.12.2006), כבוד השופט ס' ג'ובראן (אין חלוקה לפסקאות)). יש לזכור כי "עובדי הציבור 'חשופים בצריח' - כמי שלא אחת נמצאים בחזית ההתמודדות עם מתן שירות לאנשים שיודעים אף הם קשיים. עובדי הציבור נדרשים להתגייס כל יום מחדש למתן שירות ולשם כך לגייס כוחות גוף ונפש" (ע"פ 4565/13 חאלד נ' מדינת ישראל (4.11.2013), כבוד השופטת ד' ברק-ארז, פסקה 9)

 

17.       קביעת עונשו של המערער בחלקו העליון של מתחם העונש ההולם שנקבע הייתה אפוא, מוצדקת בנסיבות העניין בהתחשב בכלל השיקולים המנויים בסעיף 40יא בחוק העונשין, שאותם שקל בית המשפט קמא ואף נימק זאת כנדרש ובהרחבה. בכלל זה, נשקלו נסיבות חייו הלא פשוטות של המערער, לרבות אלו שהשפיעו על כך שעבר את העבירות וכן נשקלו גילו ונסיבות הגעתו אל לשכת הרווחה. כמו כן, בית המשפט קמא שקל את העובדה שהמערער לא הכיר באחריותו, לא הביע צער ולא התנצל ואף ניהל הוכחות בשני ההליכים, גם אם במסגרת ההליך השני הייתה הסכמה דיונית, אשר חסכה את הצורך בשמיעת עדים. אמנם כפירתו באשמה לא נזקפה לחובתו (כמתחייב מהוראת סעיף 40יא(6) בחוק העונשין), אולם כידוע, מי ש"ניהל משפטו עד תום... אינו זכאי להקלה השמורה לנאשמים שנוטלים אחריות על מעשיהם" (ע"פ 3759/18 כהן נ' מדינת ישראל (16.7.2019)‏‏, כבוד השופט י' עמית, פסקה 6).

 

            בנוסף לכך, כנימוק להקלה בענישה, נשקל חלוף הזמן מאז נעברו העבירות, אך זאת תוך מתן משקל גם לתרומת המערער להתמשכות ההליכים. עם זאת, בצדק ניתן משקל של ממש גם להרשעותיו הקודמות הרבות של המערער, אשר כללו הרשעות בעבירות איומים, לרבות כלפי עובדת סוציאלית והרשעות בעבירות אלימות, לרבות בתקופה החופפת את מועדי העבירות הנדונות. בעטיין של חלק מאותן הרשעות המערער אף נשא בעונשי מאסר בפועל, אך נראה כי לא היה בכך כדי להרתיעו ולמנוע את הישנות העבירות. בנסיבות אלו, אמנם היה מקום להצבת עונשו של המערער בחלקו העליון של מתחם העונש.

 

סיכום

18.       לנוכח כלל הטעמים שעליהם עמדנו, לא נמצא כי יש להתערב בהכרעות הדין או בגזר הדין שניתנו בעניין שני ההליכים ובהתאם לכך, הערעור על כל חלקיו נדחה.

 

לשם נשיאה בעונש המאסר יתייצב המערער בבית המעצר ניצן ביום 14.2.2023 עד השעה 10:00, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות, או דרכון ועותק מגזר-הדין.

 

על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336; פקס' 08-9193314; דוא"ל: MaasarN@ips.gov.il.

 

 

 

ניתן היום, ד' בשבט התשפ"ג, 26 בינואר 2023, במעמד המערער ובאי-כוח הצדדים.