1

1.        ביום 7.8.2019 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' שיטרית) את המערער בביצוע מעשים מגונים בשני קטינים לפי סעיפים 345(ב)(1), 345(א)(1) ו-348(ד)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 8.1.2020 גזר בית משפט קמא את דינו של המערער ל-18 חודשי מאסר בפועל. במעמד מתן גזר הדין עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע עונש המאסר ל-45 ימים וכן הוציא צו איסור יציאה מן הארץ כנגד המערער, בהסכמתו.

2.        המערער הגיש ערעור לבית משפט זה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. בד בבד עם ערעורו, ביקש המערער כי יעוכב ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור. ביום 13.2.2020 עיכב בית המשפט העליון (השופט י' אלרון) את ביצוע עונשו של המערער, בהסכמת הצדדים.

3.        בימים 17.2.2021 ו-18.2.2021 דחה בית המשפט המחוזי בקשות שהגיש המערער לביטול צו איסור היציאה מן הארץ שניתן כנגדו. בהחלטותיו התמציתיות, הורה בית המשפט המחוזי למערער להגיש בקשות אלה לערכאה אשר דנה בערעורו.

2

4.        בערעור שלפני, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו זו, וכי הסמכות הבלעדית לביטול צו איסור היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו מסורה לבית המשפט המחוזי.

5.        ככל שערעור זה הוגש לפי הוראת סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר עניינו בערעור על החלטה שעניינה דחיית מועדים לביצוע העונש – הרי שצו עיכוב היציאה מן הארץ אינו בגדר עונש וממילא ריצוי עונשו של המערער עוכב. לא מצאתי ממש בטענה כי בית משפט קמא שגה כאשר הפנה את המערער להגשת הבקשה לביטול הצו במסגרת הליך הערעור לגופו.

6.        סוף דבר, הערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעניין צו איסור היציאה מן הארץ נדחה. אין בכך כדי למנוע הגשת בקשה לביטול הצו במסגרת הליך הערעור.

           ניתנה היום, ‏ח' באייר התשפ"א (‏20.4.2021).

_________________________

21026870_Q01.docx  עכב

מרכז מידע, טל'077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,