1

השופט א' שהם:

1.        המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות אלו: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ונהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונה בה ניזוק רכוש ונחבל אדם, לפי סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

2

2.        ביום 19.1.2015, נגזר דינו של המערער והושתו עליו העונשים הבאים: 27 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה של הריגה, גרם מוות ברשלנות או נהיגה בזמן פסילה; רישיון הנהיגה של המערער נפסל למשך 15 שנים; והוא חויב בתשלום פיצויים למשפחת המנוחה בסך 20,000 ₪.

3.        מלכתחילה הוגש הערעור גם על הכרעת הדין, אך לאחר שמיעת הערותינו, צומצם הערעור לעניין חומרת העונש בלבד, בדגש על משכו של המאסר בפועל שהושת על המערער.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער

4.        מעובדות בכתב האישום עולה, כי ביום 9.12.2013 סמוך לשעה 13:50, נהג המערער ברכב פרטי מסוג "פולקסוואגן" בכביש 1, מכיוון צפון לדרום, כשעמו ברכב 4 נוסעות. אותה עת, היה אור יום, שרר מזג אויר נאה, והראות היתה טובה. שדה הראיה בכיוון נסיעת המערער היה פתוח לפנים למרחק של 400 מטרים לפחות, ושדה הראיה לאחור (באמצעות צפייה במראות הרכב) היה פתוח למרחק 200 מטרים לפחות. מהירות הנסיעה המותרת בכביש הינה 100 קמ"ש, כאשר בכיוון נסיעת המערער "שני נתיבים המובילים להמשך נסיעה בכביש 1 ושני נתיבים המובילים לכביש 6". הנתיבים לכביש 1 ולכביש 6 מופרדים באמצעות אי תנועה, המצויר על הכביש (להלן: אי התנועה). נטען בכתב האישום, כי בהגיע המערער למחלף דניאל, הממוקם בק"מ ה-22 בכביש, סמוך לאי התנועה, עצר המערער את רכבו בשול הימני בכיוון נסיעתו (להלן: השול). בעוד רכבו של המערער עומד על השול, חלפו בכביש כלי רכב שכיוון נסיעתם הוא כיוון נסיעת המערער, "כשחלקם נוסעים לכיוון כביש 6 וחלקם האחר לכיוון כביש 1". המאשימה טוענת כי, בשלב זה, בהיות המערער מודע לעובדה כי התנועה בכביש ערה ביותר, "ותוך נטילת סיכון בלתי סביר", החל המערער "בפתאומיות" לנהוג מן השול אל הכביש כנגד התנועה, "תוך שהוא חוסם את נתיב נסיעת כלי הרכב הנוסעים מכיוון צפון לדרום". זאת, כאשר מטרתו של המערער היתה לחצות את אי התנועה ולהגיע אל הנתיבים המובילים לכביש 6. אותה עת, נהג אהרון נבון (להלן: אהרון) ברכב מסוג "קאיה" בנתיב המוביל לכיוון כביש 1, מצפון לדרום. כאשר אהרון הבחין ברכבו של המערער, כשהוא חוסם את נתיב נסיעתו, החל אהרון בבלימת חירום והתנגש בעוצמה בצידו השמאלי של רכב המערער. כתוצאה מהתאונה נהרגה אחת הנוסעות ברכבו של המערער, פטמה אבו רטיוש ז"ל (להלן: המנוחה), כאשר לכל יתר הנוסעים ברכב, לרבות המערער עצמו, נגרמו חבלות שונות כמתואר בכתב האישום. נהג הקאיה, אהרון, סבל מקוצר נשימה, מכאבים, ורגישות בחזה ובצלעות, ומכאבים בכף יד ימין.

3

5.        נטען בכתב האישום, כי במעשיו המתוארים לעיל "נהג [המערער] בפזיזות ומתוך קלות דעת לתוצאות מעשיו, תוך שהוא נוטל בצורה מודעת סיכון בלתי סביר למשתמשים בדרך, ובכך גרם במעשה אסור למותה של המנוחה", ולחבלות שנגרמו ליתר המעורבים בתאונה.

גזר דינו של בית משפט קמא

6.        בפתח גזר דינו, הזכיר בית משפט קמא את שנקבע בהכרעת הדין, כי התנהלותו של המערער, לאורך כל הדרך, "היתה בעייתית ומסוכנת". המערער "חסם את הכביש, בבחינת הצבת 'קיר מוות' בפני התנועה הזורמת במהירות, תוך נטילת סיכון בלתי סביר, דוגמת 'רולטה רוסית', בתקווה כי ימלט עצמו מהתוצאות הקשות הטבעיות הנובעות ממעשיו". עוד נקבע, כי המערער היה מודע לסיכון, אף כי לא חפץ בו, ונהג, לכל הפחות, בקלות דעת. בהמשך, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר מבחן, שהוגש בעניינו של המערער. המערער הוא יליד 1948, נשוי ואב ל-12 ילדים בגילאי 28 עד 44 שנים, והוא סב לילדים. המערער גדל במשפחה בדואית מסורתית בנגב, והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. כיום, המערער אינו עובד והוא מתקיים מקצבת נכות וקצבת אבטחת הכנסה. המערער סובל ממגוון של בעיות רפואיות ונוטל אינסולין, באופן קבוע. המערער מכיר בחומרת התנהגותו ומקבל אחריות מלאה על מעשיו. הנסיעה, אשר הסתיימה במותה של המנוחה, נעשתה בתום ניחום אבלים, כאשר בעלה של המנוחה, שעמו מצוי המערער בקשר טוב, ביקש ממנו להסיעה לביתה. בעלה של המנוחה, כך נאמר בתסקיר, מתייחס אל המערער "בסלחנות ובהשלמה", והחברות ביניהם נותרה בעינה, גם לאחר מותה של המנוחה.

7.        בנסיבות אלה, ולאור מכלול נתוניו של המערער, המליץ שירות המבחן להשית על המערער עונש שירוצה בעבודות שירות, וככל שהדבר לא יהיה אפשרי עקב מצבו הרפואי של המערער, הומלץ להסתפק בעונש מאסר קצר במשכו. לאחר בחינת נסיבותיה הקשות של התאונה, וסקירת מדיניות הענישה בעבירות דומות, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם ינוע בין 30 חודשי מאסר לבין 6 שנות מאסר לריצוי בפועל. בשים לב לנתוניו האישיים של המערער; לגילו המתקדם; למצב בריאותו לרבות החשש מפני התדרדרות במצבו; לעמדת משפחת המנוחה; לעברו התעבורתי של המערער שאינו מכביד, החליט בית משפט קמא לסטות לקולה מהמתחם שנקבע על ידו, ולהעמיד את עונש המאסר הממשי על 27 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בנוסף ליתר העונשים שפורטו בפסקה 2 לעיל.

4

הערעור על חומרת העונש

8.        בערעור, המכוון, כאמור, כלפי חומרת עונש המאסר, נטען כי מדובר במקרה גבולי המצוי בתווך בין עבירת ההריגה לבין העבירה שעניינה גרם מוות ברשלנות, ולכך יש משמעות עונשית בלתי מבוטלת. עוד נטען, כי בקובעו את מתחם העונש ההולם, נתן בית משפט קמא משקל עודף למדיניות הענישה בעבירות דומות, מבלי להתייחס כראוי לנסיבות המיוחדות של התאונה. לבסוף, נטען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, שהוא כבן 66 שנים, סובל ממגוון בעיות רפואיות, ונוטל תרופות באופן קבוע, לרבות הזרקת אינסולין. המערער מכיר בחומרת התנהגותו, מקבל אחריות מלאה על מעשיו, ונטען כי לא ניתן לכך, כמו גם להמלצותיו של שירות המבחן, משקל ראוי בעת גזירת העונש.

9.        המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, בשים לב לדרך נהיגתו של המערער, אשר נטל סיכון בלתי סביר, וגרם לתאונה קשה שבה קופחו חיי אדם ונגרמו חבלות קשות לאחרים. עוד נטען, כי בעבירות מסוג זה מעורבים, בדרך כלל, אנשים בעלי רקע נורמטיבי, אך אין בכך כדי למנוע הטלת עונשי מאסר ממשיים על נהגים המסכנים את עצמם ואחרים, וגורמים לתאונות קטלניות. המשיבה הוסיפה וטענה, כי במקרה דנן נלקחו בחשבון כלל הנסיבות המקלות, ואין מקום להקל עוד בעונש שנגזר על המערער.

תסקיר משלים

10.      לקראת הדיון בערעור, הוגש לעיוננו תסקיר משלים בעניינו של המערער, ממנו עולה כי הוא מתמודד עם הטראומה והפגיעה שגרם "באמצעות מנגנוני הגנה כגון הדחקה ורציונליזציה". המערער מקבל אחריות על האירוע "בהתאם ליכולותיו ולתפיסה התרבותית והדתית שלו". אין למערער עבירות משמעת בתקופת מאסרו, והוא מקיים קשר שוטף עם עובדת סוציאלית ונוטל חלק בקבוצה טיפולית שמטרתה העלאת מודעות ומוטיבציה לטיפול בתחום האלימות. כמו כן, השתתף המערער בקבוצה פסיכו-חינוכית בתחום התעבורה.

5

דיון והכרעה

11.      לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא והאזנה לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי אין מקום להיעתר לערעור ולהקל בעונשו של המערער. לטעמנו, העונש שהושת על המערער הינו ראוי ומאוזן, ובוודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, שרק היא מצדיקה את התערבותנו כערכאת ערעור (ע"פ 1454/15 פלוני נ' מדינת ישראל (10.8.2015); ע"פ 8479/13 אבו לשין נ' מדינת ישראל (3.8.2015)).

12.      כפי שקבע בית משפט קמא, המערער נטל סיכון בלתי סביר בכך שנסע נגד כיוון התנועה וחסם, בדרך נהיגתו זו, כלי רכב שנסעו בכביש מהיר, תוך שהוא מעמיד בסכנת חיים את נוסעי רכבו ומשתמשים אחרים בדרך.

           בנסיבות אלה, נראה כי קביעת מתחם, כאשר הרף התחתון שלו הועמד על 30 חודשי מאסר, הינה סבירה, ואין בה כל יסוד של חומרה כלפי המערער. זאת ועוד, בית משפט קמא החליט לסטות לקולה מהמתחם שנקבע על ידו, וזאת שלא משיקולי שיקום (ראו, בהקשר זה, סעיף 40ד(א) לתיקון 113 לחוק העונשין), ובכך הלך לקראתו של המערער כברת דרך לא קצרה. בית משפט קמא זקף לזכותו של המערער את כלל השיקולים לקולה, לרבות גילו המתקדם, מצבו הבריאותי, קבלת האחריות על ידו, ולבסוף גזר עליו עונש של 27 חודשי מאסר לריצוי בפועל שהוא עונש ראוי ואף נוטה לקולה.

13.      על יסוד האמור, איננו רואים להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ואנו דוחים את הערעור.

           ניתן היום, ‏ב' בטבת התשע"ו (‏14.12.2015).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  15013170_I06.doc  יא