עת"א 51233/04/19 – עיד אלהתרשה,סאלם אבו עסא נגד שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר – זימונים,מדינת ישראל
1
בית המשפט המחוזי בבאר שבע
עת"א 51233-04-19 אלהתרשה(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר
עת"א 30255-04-19 אבו עסא(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר
בפני |
|
|
העותרים |
1. עיד אלהתרשה (אסיר) באמצעות ב"כ עו"ד שמעון תורג'מן ואייל הדר 2. סאלם אבו עסא (אסיר) באמצעות ב"כ עו"ד אסתר בר ציון, יוסי לין ואחמד וותד
|
|
נ ג ד |
||
המשיבים |
1. שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים 2. מדינת ישראל
|
|
פסק דין |
א. התשתית העובדתית
2
פסק דין זה מתייחס לשתי העתירות שבכותרת, אשר בהן מבקשים העותרים כי בית המשפט יורה למשיבים לשנות את הסיווג של העותרים מאסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, בהתאם לתנאים שהוסכמו בהסדרי הטיעון שנחתמו בין המשיבה 2 ובין כל אחד מהעותרים במסגרת ההליך הפלילי, שבעקבותיהם הורשעו שני העותרים על פי הודאתם בשורה של עבירות חמורות, בעיקר מתחום הסמים, ונגזרו עליהם עונשים חמורים.
מדובר בפרשה חמורה של הברחת סמים מסיני, תוך ניתוק כבלי תקשורת ביטחוניים, בכדי להביא לניתוק מצלמות תצפית שמותקנות בסמוך לגדר המערכת בגבול ישראל - מצרים, בכדי למנוע את גילוי ההברחה ע"י תצפיות של צה"ל. במסגרת פרשה זו הוגשו שלושה כתבי אישום נגד 8 מעורבים, ששניים מהם הינם העותרים שבפנינו, כמפורט להלן.
העותר 1 הורשע על פי הודאתו
במסגרת הסדר טיעון בעבירה של פגיעה ברכוש לפי סעיף
במסגרת ההסדר הייתה גם הסכמה בין הצדדים בעניין הסיווג של העותרים. ביחס לעותר 1 נרשם בפרוטוקול מיום 24.2.19, מפי ב"כ המאשימה כי "... הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, כי שירות הביטחון הכללי יתמוך בשינוי סיווג הנאשם מאסיר ביטחוני לאסיר פלילי על כל המשתמע מכך, וזאת בחלוף 12 חודשים מיום מעצרו, דהיינו החל מיום 24.4.19. כאשר לצד תמיכת שירות הביטחון הכללי תהיה גם תמיכת ב"כ המאשימה, ואולם מובהר, כי ההחלטה הינה בידי שב"ס".
הסכמה זו בין הצדדים נזכרת גם בסוף גזר הדין במילים הבאות: "נרשמה ההסכמה של ב"כ המאשימה ביחס לעמדה של שב"כ כמו גם של ב"כ המאשימה, לשינוי הסיווג, במסגרת שב"ס, בעניינו של הנאשם, מביטחוני לפלילי, החל מיום 24.4.19".
ביחס לעותר 2, בא כוחו מסר בדיון מיום 2.4.19, שבו הודיעו הצדדים לבית המשפט על קיומו של הסדר טיעון ביניהם, כי עו"ד קישון הסמיך אותו "להודיע לבית המשפט שיש הסכמה של השב"כ לסווג את הנאשם כעצור פלילי ולא ביטחוני והסניגורים רשאים להתחיל בהליכים מהיום". הסכמת הצדדים בעניין זה אמנם לא נזכרה בגזר הדין, שניתן ע"י כב' השופט ביתן ביום 16.4.19, אולם ניתן לה תוקף של החלטה, בהחלטתו של כב' השופט אבו-טהה מיום 3.4.19, בתיק המ"ת של העותר (37754-05-18), וההסכמה אף נזכרה במפורש בהודעה כתובה על הסדר הטיעון, בחתימת שני הצדדים, אשר הוגשה לבית המשפט במועד מתן גזר הדין, ובסעיף ה' שבה נרשם כי "הוסכם בין הצדדים כי שירות הביטחון הכללי לא יתנגד לשינוי סיווגו של הנאשם מביטחוני לפלילי, דבר הנתון להחלטת שירות בתי הסוהר".
3
במאמר מוסגר אציין כי למרות הבדלי הניסוח בדברים שמסרו ב"כ שני העותרים במהלך הדיון בבית המשפט, כל אחד במשפטו, בתיאור ההסכמה ביחס לשינוי הסיווג מביטחוני לפלילי, אני סבור כי מדובר בהבדלים סמנטיים בלבד, ואין בהבדלי הנוסח הללו כדי ללמד על שוני מהותי בין שני העותרים באשר למהות ההסכמה בהסדרי הטיעון בנושא זה.
שני השופטים שגזרו את דינם של שני העותרים לא חסכו במילים, כל אחד בסגנונו, כדי לתאר את מידת החומרה היתירה במעשיהם של העותרים ויתר הנאשמים בפרשה. העותר 1 שירת בעבר כגשש בצה"ל, ועל פי מידע שמסר, נחתכו כבלי תקשורת בגבול ישראל - מצרים, בכדי למנוע גילוי של הברחת סמים בהיקף נרחב מסיני. כתוצאה מכך נותקו מצלמות האבטחה של צה"ל שמוצבות בגבול, ובעקבות זאת, הוקפץ כוח צה"ל למקום. במסגרת הפעילות הצבאית התדרדר טנק לתהום, וכתוצאה מכך נהרג חייל אחד, ונפצעו חיילים נוספים.
בגזר דינו של עותר 1, עמד כב' השופט עדן על חומרת העבירה, וכתב את הדברים הבאים:
מתן מידע ביחס לכבל תקשורת, אשר כפועל יוצא ממנו מבוצע חיתוך של כבל התקשורת ומשותקות מצלמות של צה"ל לאורך הגבול, הינו מעשה בדרגת חומרה גבוהה ביותר...
העובדה שהנאשם מוסר מידע אשר כפועל יוצא ממידע זה נחתכים כבלי תקשורת אשר מפעילים מצלמות שמציב צה"ל לאורך הגבול, מצלמות אלו משותקות, והדבר מחייב הוצאת כוחות נוספים לשטח, כולל טנקים, דבר שיש בו שותפות לפגיעה בזדון ברכוש בשימוש כוח מזויין ופגיעה שיש בה כדי לפגוע בביטחון מדינת ישראל, שמה את מעשיו של הנאשם, כמי שמוסר את המידע האמור, בדרגת חומרה אשר יש לדחות כל טענה אשר מבקשת להשוות את דרגת החומרה הזו, לא למי שעומד ב"ראש החבורה" ולא ל"סבלים".
כיוצא בזה כתב כב' השופט ביתן בגזר דינו של עותר 2:
4
הנאשם פעל יחד עם אחרים לייבא סמים ממצרים לישראל, ובמסגרת זו, קיבלו המעורבים מידע על מיקומם של כבלי תקשורת המפעילים מצלמות צבאיות המוצבות לאורך גבול ישראל-מצרים, חתכו אותם ובכך שיתקו את המצלמות הצהליות לאורך הגבול, והכניסו לישראל ממצרים 200 קילוגרם של סם מסוכן מסוג חשיש. המעשים בוצעו בשיטתיות ותוך תכנון מוקדם, שכלל חלוקת תפקידים מסודרת בין המעורבים. הנאשם הוא מי שחתך בפועל את כבלי התקשורת. הנאשם וחבריו ידעו על תפקיד המצלמות בגבול והם הרחיקו לכת בתעוזתם ובהתנהגותם המופקרת ולא היססו לפגוע במצלמות המאבטחות את הגבול כדי להצליח במזימתם להבריח סמים מבלי להיתפס.
המשמעויות הביטחוניות של פגיעה מכוונת בתפקוד מצלמות צבאיות על גדר גבול, הברורות מאליהן לכל בר דעת, מעמידות את פרשת הברחת הסמים כאן כבעלת חומרה מיוחדת במינה, החוצה גבול גם במושגים עברייניים.
והנה, בחלוף הזמן כפי שהוסכם, כאשר באו העותרים לממש את ההבטחה שניתנה להם, בדבר שינוי הסיווג מאסיר ביטחוני לאסיר פלילי, הם נענו בסירוב ע"י המשיב. מתגובת ב"כ המשיב עולה כי ביום 4.4.19 התקבלה בעניינו של עותר 1 החלטה של הוועדה לשינוי הגדרת אסיר, אשר ציינה כי העותר ניצל את הידע שרכש בעת שירותו הצבאי, בכדי לאפשר פעילות פלילית של הברחת סמים, וכי אף ש"עמדת גורמי הביטחון היא לשינוי הגדרתו לאסיר פלילי לאור העובדה כי זוכה מעבירת הריגול", הרי שלפי פקנ"ץ 04.05.00 אשר קובעת בין היתר כי אסיר ביטחוני הוא גם מי שעושה מעשה שיש בו אפשרות ממשית לפגיעה בביטחון המדינה, מתוך אדישות או עצימת עיניים לסיכון שיצר, גם העותר נכלל בהגדרה זו. מכאן המסקנה כי נוכח העובדה שהאסיר ניצל את הידע שרכש בזמן שירותו הצבאי לביצוע פעולות שיש בהן כדי לפגוע בביטחון המדינה - לא ישונה סיווגו. החלטה דומה ניתנה גם בעניינו של עותר 2, ביום 30.4.19, כפי שעולה ממסמך שצורף לתגובת המשיבה.
ב. טענות הצדדים
ב"כ הצדדים טענו בהרחבה את טיעוניהם בכתב ובע"פ, בדיון שנערך בפני ביום 5.6.19. אולם במהלך הדיון ביקש ב"כ המשיבים, עו"ד בר יוסף, שהות לשקול שוב את עמדת המשיבים, בהינתן העובדה שאסיר אחר באותה פרשה סווג כאסיר פלילי. ביום 13.6.19, הודיע ב"כ עותר 2 כי סיווגו של אותו אסיר, אלטוחי שמו, אשר לפי כתב האישום עמד בראש ההתארגנות העבריינית בפרשה זו, שונה שוב לאסיר ביטחוני, ועל רקע זה הוגשה לבית המשפט ביום 19.6.19 תגובה משלימה מפורטת של המשיבים, אשר בה ב"כ המשיבים עומד על עמדתו, ומצדיק את ההחלטה להותיר את העותרים בסיווגם כאסירים ביטחוניים.
בקצירת האומר אציין כי ב"כ העותרים טוענים כי המשיבים חייבים לכבד את ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, אשר לפיה השב"כ ופרקליטות המחוז יתמכו בשינוי הסיווג של העותרים לאסירים פליליים. לעומת זאת, המשיבים טוענים כי גם כשניתנה ההסכמה האמורה ע"י השב"כ והפרקליטות, הובהר כי ההחלטה הסופית בעניין מסורה לשב"ס, ולכן היה בסמכותו של המשיב 1 לקבוע כי סיווגם של העותרים כאסירים ביטחוניים יעמוד בתוקפו, למרות שהשב"כ תמך בשינוי סיווגם לאסירים פליליים, ואין עילה להתערב בהחלטה זו.
להשלמת התמונה העובדתית אציין כי למרות שלעת הזאת, סיווגם של העותרים כאסירים ביטחוניים נותר בעינו, שני העותרים שובצו באגפים פליליים, ואינם שוהים באגפים של אסירים ביטחוניים, כעולה מהודעת עדכון של ב"כ המשיב 2, מיום 7.7.19.
5
ג. הסיווג כאסיר ביטחוני - המסגרת הנורמטיבית
הנושא של סיווגו של אסיר כאסיר ביטחוני, מוסדר בפקודת נציבות 04.05.00, להלן: פקודת הסיווג, אשר סעיף 3(א) שבה מגדיר מהו אסיר ביטחוני בהאי לישנא:
אסיר אשר נחשד, הואשם או הורשע בגין ביצוע עבירה שעל פי טיבה או נסיבותיה היא עבירה ביטחונית ו/או הוגדרה כעבירה ביטחונית מובהקת כמפורט בנספח א' "עבירות ביטחוניות ,מובהקות או "עבירות ביטחוניות שהמניע להן הינו לאומני", כמפורט בנספח ב', או אסיר שניתנה לגביו חוות דעת של השב"כ, המעידה על מסוכנות ביטחונית הנשקפת מהמעשים שבגינם נעצר, הואשם או הורשע, וכן מי שהורשע או נאשם במעשה שהיה בו או שהייתה אפשרות ממשית שיהיה בו משום מתן שירות לארגון טרור או לאדם שרצה לפגוע בביטחון המדינה, כשהמעשה נעשה מתוך מודעות או מתוך עצימת עיניים או אדישות לסיכון שהמעשה יצר או יכול היה ליצור לביטחון המדינה.
בפסק דין קודם, בעתירה דומה שהגיש עותר 2, לשינוי סיווגו בעת שהיה עצור - עת"א 30892-07-18, דנתי בפרשנותו של סעיף זה, וציינתי כי מלשון הסעיף עולה כי קיימות למעשה שלוש חלופות שונות להגדרת אסיר כאסיר ביטחוני: החלופה האחת היא אסיר שהואשם או הורשע בעבירה ביטחונית מהעבירות שכלולות בנספחים לפקודה, גם אם לא ניתנה חוות דעת שב"כ בעניינו; החלופה השנייה היא אסיר שניתנה לגביו חוות דעת שב"כ שמלמדת על מסוכנות ביטחונית שנשקפת מהמעשים שבגינם ננקטו נגדו הליכים פליליים, גם אם לא הואשם או הורשע בעבירה ביטחונית.
החלופה השלישית היא מי שלא הואשם או הורשע בעבירה ביטחונית, וגם אין לגביו חוות דעת שב"כ, אולם הוא הואשם או הורשע בעשיית מעשה שיש בו פוטנציאל ממשי לפגיעה בביטחון המדינה, כאשר המעשה נעשה מתוך מודעות או מתוך עצימת עיניים או אדישות לסיכון שהמעשה גרם, או עלול היה לגרום, לביטחון המדינה.
אשר לנטל ההוכחה של הנסיבות שיכולות להביא להגדרה של אסיר כאסיר ביטחוני, הבעתי עמדתי בעניין זה בפסק הדין בעניין אבו קביטה (עת"א 69770-01-18), אשר בו ציינתי כי ככלל, כאשר אסיר מורשע בעבירה מהעבירות המנויות בנספח א' או בנספח ב' לפקודה, קיימת חזקה כי הוא אסיר ביטחוני, והנטל לסתור חזקה זו רובץ על כתפי האסיר. אולם כאשר אסיר מורשע בעבירה שאיננה מנויה בנספחים הללו, הנטל הוא על המשיב, להוכיח כי העבירה נעשתה מתוך מניע לאומני, באופן שיכול להצדיק את סיווגו כאסיר ביטחוני, על כל המשתמע מכך.
6
להשלמת התמונה אוסיף עוד כי סעיף 6(א) לפקודה האמורה קובע את העיקרון כי "ניתן לשנות הגדרת אסיר פלילי ולהגדירו כביטחוני או להיפך", וסעיף 6(ב) קובע כי ההחלטה בעניין זה תתקבל ע"י רמ"ח האסיר, לאחר התייעצות עם גורמים שונים, ובכללם רח"ט מודיעין בשב"ס וכן שירות הביטחון הכללי. סעיף 7(ב) קובע כי בקשת אסיר לשינוי סיווג צריכה להיות מועברת לחטיבת המודיעין, וממנה לגורמים ביטחוניים נוספים, ובכללם השב"כ, וסעיף 8 לפקודה קובע כי יש אפשרות של השגה על הגדרת אסיר כביטחוני, וכי החלטה בהשגה זו שאמורה להתקבל ע"י רח"ט כליאה היא סופית.
במאמר מוסגר אציין כי בתגובה הראשונה לעתירות, טענו המשיבים כי העותרים לא מיצו הליך מנהלי טרם הגשת העתירות, בכך שלא הגישו השגה נגד החלטת המשיב, כנדרש לפי סעיף 8 הנ"ל, אולם בעת הדיון בבית המשפט טענו ב"כ המשיבים לגופו של עניין, וגם לאחר מכן, בתגובה המשלימה שהוגשה מטעמם ביום 19.6.19, לא שבו המשיבים על טענה זו.
כמו כן, ניתן להניח כי הגורם מטעם משיב 1, שהחליט לדחות את בקשת העותרים לשינוי סיווג, נועץ קודם לכן עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, שהיו נדרשים להביע עמדתם גם אילו הייתה מוגשת השגה, ולכן קרוב לוודאי שהשגה לא הייתה משנה את עמדת המשיבים. לכן, לא מצאתי לנכון לעכב מסיבה זו את הדיון בטענות הצדדים לגופן.
בכל מקרה, ניכר בפקודה זו המקום המרכזי שיש לעמדת השב"כ בכל הנוגע לסיווגו של אסיר כאסיר ביטחוני, וכן לשינוי הסיווג שנקבע קודם לכן, וכך מתבקש גם מהגיונם של דברים, בשל המומחיות המיוחדת שיש לשב"כ בנושא זה של זיהוי מניעים ביטחוניים לאירועים שונים, ושיוכם של גורמים שונים, ובכלל זה אוכלוסיית האסירים, לארגוני טרור.
על רקע זה עולה השאלה האם שב"ס יכול להתעלם מעמדה מפורשת שננקטה ע"י פרקליטת המחוז וע"י השב"כ במסגרת ההליך הפלילי, בכל הנוגע לסיווגם של הנאשמים, בעת היותם במאסר, עמדה שעמדה ביסוד הסכמתם של הנאשמים הללו להגיע להסדרי טיעון, ולהודות במסגרתם בעבירות מוסכמות, תוך חיסכון בזמן שיפוטי יקר.
מדובר למעשה בשאלה רחבה יותר, מה מעמדה של הבטחה כזאת, שניתנת ע"י הפרקליטות כחלק מהסדר טיעון במסגרת ההליך הפלילי, והאם כלל גורמי האכיפה מחויבים להבטחה כזו, או שמא יכול גורם אחד כמו השב"ס, לטעון כי התחייבות של גורם אחר - הפרקליטות או השב"כ, כלל אינה מחייבת אותו.
ד. התחייבות שלטונית במסגרת הסדר טיעון - ההלכה
7
הכלל הבסיסי והמובן מאליו הוא כי יש לקיים התחייבויות, וכשם שאדם פרטי נדרש לקיים התחייבויות חוזיות שהוא נקשר בהם, כך, ואולי אף ביתר שאת, גם רשות שלטונית חייבת לעמוד בהבטחותיה. ההלכה בעניין זה נקבעה כבר לפני עשרות בשנים, בנושא אזרחי מובהק של סיוע ממשלתי למפעלי יצוא, ע"י בית המשפט העליון, בעניין סאי-טקס, ובשלחשיבות הדברים אביאם כלשונם:
[...] כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. ואם במישור הפרטי... חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה, לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בעניינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת, במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית... כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה. (בג"צ מס' 321/75 ,135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1), 673 , 676-677 (1975)).
ארבעה תנאים נדרשים אפוא לקיומה של התחייבות שלטונית בת תוקף מחייב: נדרש כי נותן ההבטחה יהיה בעל סמכות לתתה; שתהיה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; שהוא יהיה בעל יכולת למלא אחריה; ושלא יהיה צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. מעבר לתנאים הללו, נדרש גם המובן מאליו, כי הרשות השלטונית תפעל בתום לב. הלכה זו בדבר ארבעת התנאים הללו, נשנתה בשורה ארוכה של פסקי דין נוספים (ראו למשל: בג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469, 474 (1978); בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, 477 - 478 (2000); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706 - 707 (2003); בג"ץ 3978/06 סא"ל (מיל) דניאל מימוני נ' צבא הגנה לישראל, [פורסם בנבו] (פורסם בתקדין, 29.6.2008)).
8
אולם בצדו של הכלל בדבר החובה של הרשות למלא את התחייבויותיה, קיימים גם החריגים לכלל שבהם הרשות רשאית להפר התחייבות שנתנה, מקום בו ההתחייבות השלטונית נוגדת את תקנת הציבור, או עומדת בסתירה לחובות אחרות שמוטלות על הרשות. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת בנק ארץ ישראל - בריטניה: "... אכן, העיקרון, שחוזים יש לקיים, הוא כשלעצמו בעל חשיבות מרובה מבחינה ציבורית, אך לעתים נוצר מצב, בו קיום ההתחייבויות החוזיות על-ידי המדינה אינו מתיישב עם מילוי תפקידיה השלטוניים, ואז צפה ועולה השאלה, מה גובר על מה..." (ע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל - משרד השיכון, פ"ד לח(3), 589 , 600 - 601).
הכלל בדבר חובת הרשות לכבד את התחייבויותיה, קיים גם במישור הפלילי, אולם בעניין זה נקבע ביתר שאת כי חובה זו אינה יכולה לעמוד בסתירה לטובת הציבור. כך קבע השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת ארביב, שבו נדונה שאלת סמכותה של התביעה לחזור בה מהסדר טיעון:
[...] כמו כל התחייבות שלטונית, גם התחייבויות בתחום הדיון הפלילי לרבות עסקאות טיעון, אינן התחייבויות מוחלטות אלא יחסיות. רשאית המדינה ורשאי תובע להשתחרר מחובתו אם אינטרס הציבור דורש זאת... אינטרס זה ייקבע על פי איזון בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בעניין זה קיימות לעתים, מטבע הדברים, מספר אפשרויות, ועל הרשות השלטונית להפעיל את שיקול דעתה בסבירות. מקום שהרשות השלטונית פעלה במתחם הסבירות לא יתערב בית משפט זה, גם אם הוא עצמו, אילו פעל כרשות שלטונית מנהלית, היה נוהג אחרת [...] (בג"צ 218/85 תקוה ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2), 393, 401 - 402).
בפרשת ארביב אישר בג"ץביטולו של הסדר טיעון, לאחר שהתגלו לתביעה עובדות חדשות, שלא היו בידיעתה קודם לכן. בית המשפט העליון קבע כי באיזון בין האינטרסים השונים, החלטת התביעה להעדיף את האינטרס של אמינות השלטון, על פני אינטרס הציפייה של העותרת שנפגע באופן מינימאלי, סבירה ואין מקום להתערב בה.
לעומת זאת, במקרה אחר שבו בקשה התביעה לחזור בה מהסדר טיעון, בלא שינוי נסיבות כלשהו, רק בשל הערכה מחודשת של מדיניות התביעה, נעתר בג"ץ לעתירה שהוגשה בעניין זה, וקבע כי התביעה אינה רשאית לחזור בה מן ההסכם. מדובר בפרשת טורק (בג"ץ 492/11 יחיא טורק נ' פרקליט המדינה (פורסם בנבו, 27.3.2011)), שבה הואשם העותר מלכתחילה בעבירות חמורות ביותר של רצח וניסיון לרצח, והתביעה הסכימה להמיר את פרטי האישום הללו בפרטי אישום קלים יותר, ואף הושגה הסכמה על העונש שייגזר על הנאשם - 15 שנות מאסר בפועל.
בית המשפט העליון קבע כי ביטול ההסכם בנסיבות אלה, כאשר לא השתנו הנסיבות, ולא ניתן לומר כי נפלה שגיאה "שלא ניתן להשלים איתה" כשנחתם ההסכם, פוגעת באינטרס הציבורי, ובאמון של הציבור במוסד הסדרי הטיעון. דברים דומים נאמרו גם בפסק הדין בעניין גרינשפן (בג"ץ 681/12 שחר מרים גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 19.9.2012)).
9
הנה כי כן, בכל הנוגע להסדרי טיעון, יש לתת משקל רב לאינטרס של אמון הציבור והגינות ההליך הפלילי, ורק במקרים נדירים, יתאפשר למדינה לחזור בה מהתחייבותה כלפי נאשם במסגרת הסדר טיעון. ככלל, מצופה מהרשות השלטונית, לערוך את כל הבדיקות הנדרשות, ולוודא כי היא יכולה למלא אחר התחייבויותיה, בטרם תביע הסכמתה מול מי שכפופים למרותה, להתחייבות כזו או אחרת, במסגרת הסמכויות הנתונות לה מתוקף מעמדה השלטוני.
כך מצפה גם אזרח מן השורה, שמגיע להסכמות עם הרשות השלטונית, מתוך הנחה כי הרשות השלטונית תקיים את כל ההבטחות שניתנו לו במסגרת אותן הסכמות. יתירה מכך, אני סבור כי כאשר קיום ההבטחות של הרשות השלטונית, תלוי גם ברצונו הטוב של צד שלישי שאינו מחויב להסכמות הללו, חובה על הרשות השלטונית לנהוג בהגינות ובתום לב, ולהציג בפני הצד השני את התמונה המלאה של כל הסייגים והמגבלות שחלות על הבטחותיה של הרשות.
בחינה מחדש של עובדות ידועות, כמו גם הערכה מחדש של המדיניות, בהתייחס לאותה תשתית עובדתית שהייתה ידועה לצדדים בעת חתימת ההסכם עם הרשות השלטונית, אין בהן כדי להצדיק הפרה של התחייבות שלטונית בכלל, והסכמה בדבר הסדר טיעון בפרט. זאת, מפני שאמינות השלטון כלפי התושבים היא אינטרס ציבורי מובהק, וכך גם ההגנה על זכויות נאשמים, ועל הגינות ההליך הפלילי, במיוחד אם מדובר בנסיבות שבהן נפגע אינטרס ההסתמכות של נאשמים, ששינו את מצבם לרעה כאשר הסתמכו על ההסכם שנכרת בינם ובין הרשות השלטונית.
ה. מן הכלל אל הפרט
על רקע האמור לעיל, אבחן את הנסיבות שלפנינו. כאמור לעיל, בעניינו של העותר 1 נרשם בפרוטוקול מיום 24.2.19 מפי ב"כ המאשימה, כיהוסכם במסגרת הסדר הטיעון, כי בחלוף 12 חודשים מיום מעצרו, השב"כ יתמוך בשינוי סיווגו של העותר מאסיר ביטחוני לאסיר פלילי על כל המשתמע מכך, וכי גם המאשימה תתמוך בכך. הסכמה זו נרשמה גם בגזר הדין, אולם הובהר בהסכמה כי ההחלטה בעניין זה נתונה בידי שב"ס.
גם ביחס לעותר 2, הצדדים הודיעו לבית המשפט, בדיון ביום 2.4.19, על קיומו של הסדר טיעון ביניהם, וב"כ העותר מסר באותו דיון כי עו"ד קישון הסמיך אותו להודיע לבית המשפט כי יש הסכמה של השב"כ לסווג את העותר כעצור פלילי ולא ביטחוני, וכי הסניגורים רשאים להתחיל בהליכים מהיום. הסכמת הצדדים בעניין זה אמנם לא נזכרה בגזר הדין, שניתן ע"י כב' השופט ביתן ביום 16.4.19, אולם היא הוגשה לבית המשפט במסמך חתום ע"י הצדדים, ואף ניתן לה תוקף של החלטה במועד מוקדם יותר, בהחלטתו של כב' השופט אבו-טהה מיום 3.4.19, בתיק המ"ת של העותר (37754-05-18). גם ביחס לעותר 1 נרשם במפורש במסמך האמור, כי הדבר נתון להחלטת שירות בתי הסוהר.
טרם שאדון בנסיבות שלפנינו, אשוב ואזכיר את העיקרון הבסיסי שנקבע בעניין סאי טקס לאמור כי "הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה".
10
בחינת הנסיבות הקונקרטיות של העותרים, מלמדת כי התקיימו כל התנאים שנקבעו בהלכת סאי טקס, לעניין היותה של ההתחייבות השלטונית בדבר תמיכה בשינוי סיווגם מאסירים פליליים לאסירים ביטחוניים, שניתנה לעותרים במסגרת הסדרי הטיעון שנחתמו עימם, בת תוקף מחייב. ביחס לשני התנאים הראשונים, הדברים פשוטים יותר: ברור כי ב"כ המאשימה - נציג הפרקליטות, הוא הגורם המוסמך למסור את התחייבות המדינה במסגרת הסדר טיעון, וברור גם שכאשר התחייבות המדינה נמסרת לבית המשפט במסגרת ההליך הפלילי, במסמך שחתום ע"י שני הצדדים, הכוונה היא להקנות להתחייבות זו תוקף משפטי מחייב.
הדברים אמורים ביתר שאת בנסיבות שלפנינו, כאשר ביחס לעותר 1, ההסכמה האמורה נכתבה במפורש בגזר הדין, וביחס לעותר 2 ניתן לה תוקף של החלטה בתיק המ"ת. אין גם ספק שהנאשמים הבינו כך את התחייבות המדינה, ולכן גם הודו בעבירות שיוחסו להם במסגרת ההסכם, ובכך מילאו את חלקם בהסכם, וחסכו זמן שיפוטי יקר, שהיה נדרש אילו משפטם היה מתנהל בהוכחות.
ביחס לשני התנאים הנוספים: שנותן ההתחייבות יהיה בעל יכולת למלא אחריה, ושלא יהיה צידוק חוקי לשנות את ההתחייבות או לבטלה, ניתן לטעון כי ההסתייגות שנלוותה להתחייבות המדינה, בדבר הצורך בהחלטת שב"ס על שינוי הסיווג, משמעה למעשה כי נותני ההתחייבות, קרי: באי כוח המאשימה שהופיעו בהליכים הדיוניים מטעם פרקליטות מחוז דרום, אינם בעלי יכולת לקיים את ההתחייבות שעליה חתמו במסגרת הסדרי הטיעון, ובנסיבות הללו אולי גם קיים צידוק חוקי לבטל את ההתחייבות.
זו למעשה הטענה שעולה מהאמור בסעיף 7 לתגובה המשלימה של המשיבים מיום 19.6.19. באותו סעיף נטען בין היתר כי עמדתו של השב"כ היא בבחינת המלצה בלבד, שאינה מחייבת את שב"ס "שהוא הגוף היחידי והבלעדי האמון על סיווגם של האסירים הביטחוניים ועל תנאי החזקתם", וכי היה ידוע לעותרים ולבאי כוחם, "כי ההחלטה בדבר שינוי הסיווג היא החלטה הנתונה למשיב 1 בלבד (שב"ס - א.מ.), וכך נאמר מפורשות בהסדר הטיעון בעניינם".
אין באפשרותי לקבל טענה זו, והטעם העיקרי לכך הוא שמעולם לא נאמר לעותרים כי עמדת השב"כ היא המלצה בלבד שאינה מחייבת את שב"ס. נהפוך הוא, הרושם המתקבל מפרוטוקולי הדיונים הוא כי ההסכמה המפורשת ביחס לעותר 1 כי השב"כ וגם המאשימה יתמכו באופן פוזיטיבי בשינוי הסיווג של העותר מאסיר ביטחוני לאסיר פלילי "על כל המשתמע מכך", נועדה להדגיש כי לא מדובר בהמלצה בעלמא שאינה מחייבת, כי אם בעמדה בעלת משקל, כאשר לשב"ס נתונה אמנם הסמכות הפורמלית לשנות את הסיווג, אולם הוא אינו יכול להתעלם מעמדת השב"כ והפרקליטות כאחד. כך למעשה טען במהלך הדיון בעתירה ב"כ עותר 1, שניהל מול הפרקליטות את המשא ומתן על הסדר הטיעון, בפרוטוקול מיום 5.6.19, עמ' 3 שו' 25.
11
כיוצא בזה גם ביחס לעותר 2, אשר ביחס אליו אף נמסרה לבית המשפט הודעה בשמו של עו"ד קישון, כי הסניגורים רשאים להתחיל בהליכים לשינוי הסיווג מהיום, ואמירה כזאת אינה מלמדת על המלצה, כי אם על עמדה מוסכמת, גם אם מימושה מצריך נקיטת הליכים פורמליים בהתאם לנהלי שב"ס.
אם אכן התכוונו המשיבים כי ההסכמה בדבר שינוי הסיווג תהיה בגדר המלצה בלבד, שכלל אינה מחייבת את שב"ס, היה עליהם לציין זאת במפורש במילים ברורות, בעת המשא ומתן על הסדרי הטיעון, ואף היה ראוי להזהיר את העותרים טרם הודאתם באשמה, כי כשם שבית המשפט אינו כבול להסדר בין הצדדים, כך אף שב"ס אינו כבול לעמדה של השב"כ, ואף לא לעמדת הפרקליטות, ברצותו - יקבל עמדתם, וברצותו - יתעלם ממנה ויחליט כרצונו.
אילו כך נהגו המשיבים קודם החתימה על הסדרי הטיעון, נראה שלא היה פיתחון פה לעותרים לטעון כנגד החלטת המשיב 1 בעניינם, אולם ניתן להעריך גם כי העותרים לא היו מסכימים לחתום על הסדרים כאלה, כאשר התמורה העיקרית שהיו אמורים לקבל במסגרתם, בהינתן החשיבות הרבה שהם מייחסים לעניין הסיווג, תלויה על בלימה, ואין כל וודאות שתתממש הלכה למעשה.
יתירה מכך, מן המפורסמות הוא כי שירות הביטחון הכללי הוא הגורם המקצועי שמומחיותו היא בסיכול עבירות ביטחוניות, ויש לו את הידע ואת הניסיון הרבים ביותר, שמאפשרים לו לקבוע אם מעשה מסוים נעשה על רקע ביטחוני, או שמא מדובר במעשה שהינו בעל אופי פלילי "בלבד", מבלי להקל ראש בחומרתו. חזקה על השב"כ שכאשר הסכים לתמוך בבקשת העותרים לשנות את סיווגם, שהוא בחן לא רק את הראיות שהובאו לידיעת בית המשפט במסגרת ההסכמות בין הצדדים, אלא גם את התשתית העובדתית שידועה לו, שלעיתים רחבה יותר מהראיות שניתן להביא בפני בית המשפט בשל מגבלות של דיני הראיות.
בנסיבות אלה, כאשר הבקשה לשינוי סיווג מביטחוני לפלילי, נעשתה בהתאם להסכמות שהושגו בין הצדדים בהליך הפלילי במסגרת הסדר טיעון שנחתם ביניהם, וכאשר גם השב"כ וגם פרקליטות המחוז הביעו תמיכתם בשינוי הסיווג, וביתר שאת כאשר גם שב"ס עצמו מודה למעשה כי לא מדובר באסירים ביטחוניים רגילים, שהרי העותרים אינם משובצים באגפים הביטחוניים, נדרשים נימוקים כבדי משקל בכדי לדחות את הבקשה, וכאלה לא נמצאו בהחלטת המשיב 1 בעניין זה. זאת, מפני שכל הנימוקים שמפורטים בחוות הדעת של רע"ן רישום וניהול אסירים, שצורפו לתגובות המשיבים בעתירות, לרבות האמור בפקודת הסיווג, היו בידיעת ב"כ המשיבים, בעת שחתמו על הסדרי הטיעון עם העותרים, ולמרות זאת, גם השב"כ וגם ב"כ המשיבים, הביעו תמיכתם בשינוי הסיווג.
12
כך גם ביחס לדברים שנאמרו בגזרי הדין אודות מידת החומרה במעשיהם של העותרים, והמשמעות הביטחונית שהייתה לאותם מעשים. מדובר באמירות שמתייחסות לעובדות ידועות ומוסכמות, שנלקחו בחשבון ע"י שני הצדדים, בקביעת העונש שהוסכם ביניהם, ובקביעת פרק זמן לא מבוטל, שבו הוסכם כי העותרים יסווגו כאסירים ביטחוניים, על כל המשמעות הנלווית להגדרה זו מבחינת תנאי המאסר.
המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי ההתחייבות של ב"כ המאשימה, ביחד עם שירות הביטחון הכללי, לתמוך בשינוי הסיווג של העותרים, אינה בגדר המלצה בעלמא כטענת ב"כ המשיבים, ויש לה תוקף משפטי ומשקל ממשי ששב"ס אינו יכול להתעלם ממנה. אמנם מבחינה פורמלית, שב"ס הוא הגורם המוסמך לקבוע את סיווגם של האסירים שנמצאים במשמורתו, אולם כאשר גם השב"כ וגם הפרקליטות תומכים בשינוי הסיווג, וביתר שאת כאשר תמיכה זו נעשית במסגרת הסדרי טיעון, שכתוצאה מהם העותרים שינו את מצבם לרעה בכך שנמנעו מלטעון כנגד ראיות המאשימה, והודו בעבירות שיוחסו להם, שב"ס אינו יכול להתעלם מכל ההליכים שעמדו ביסוד עמדת השב"כ, אלא אם מדובר בנסיבות שלא היו בידיעת נותני ההתחייבות בעת שניתנה ההתחייבות, כפי שהיה בעניין ארביב שנזכר לעיל, ולא נטען כי כך היה גם בנסיבות שלפנינו. לכן, לא ניתן לומר כי נמצא צידוק חוקי שלא לקיים את ההבטחה שניתנה לעותרים בעניין זה בהסדרי הטיעון.
ו. סוף דבר
אין חולק כי בקשת העותרים לשינוי סיווג מביטחוני לפלילי, נסמכת על התחייבות המדינה במסגרת הסדרי טיעון שנחתמו בינה, באמצעות פרקליטות מחוז דרום, ובין העותרים, בהליך הפלילי שהתנהל נגדם בבית משפט זה, שבעקבותיו הודו העותרים במיוחס להם, והורשעו על פי הודאתם, כאשר גם הפרקליטות וגם השב"כ הודיעו כי יתמכו בשינוי הסיווג, כעבור תקופה מסוימת שהוסכמה בין הצדדים, שבה העותרים יסווגו כאסירים ביטחוניים.
כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, מדובר בהבטחה שלטונית שיש לה תוקף מחייב, בהתאם להלכה שנקבעה בעניין סאי טקס, ולעקרונות שנקבעו בפסיקה בעניין אפשרות המדינה לחזור בה מהסדרי טיעון, ובכלל זה העיקרון שנוסח באופן קצר וקולע בעניין גרינשפן שנזכר לעיל (בסעיף 20 לפסק דינו של הנשיא גרוניס), במילים הבאות: "...במקרה שבו לא היו נסיבות חדשות ולא התגלו עובדות חדשות, אלא הייתה אך 'הערכה מחודשת של נסיבות העניין' ושל קשת השיקולים הרלוונטיים, לא התיר בית משפט זה חזרה מהסדר טיעון...", והדברים הללו יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו.
בנסיבות אלה, אני סבור כי החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים לשינוי סיווגם מאסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, כמוה כהחלטה שלא לכבד הסדרי טיעון, בלא שהתקיימו נסיבות שיכולות להצדיק זאת, ולכן מדובר בהחלטה שחורגת ממתחם הסבירות במידה שמצדיקה את התערבותו של בית המשפט.
נוכח האמור, אני נעתר לבקשת העותרים בשתי העתירות, ומורה למשיבים לשנות את סיווגם של העותרים מאסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, וזאת בתוך 7 ימים מיום מתן פסק הדין.
13
ניתן היום, ט"ז חשוון תש"פ, 14 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.
|
אהרון משניות, שופט |