1

לפני בקשת המשיב בעתירה (שב"ס) להארכת המועד שנקבע בפסק הדין למתן החלטה בבקשת העותר לצאת לחופשה תוך 14 יום מפרסום פסק הדין (ביום 28.9.22). הטעמים לכך הם ימי החג והעובדה ש-14 ימים חולפים במהלך חוה"מ סוכות; הוראת הפקודה שיש למשיב 45 יום לבחינת הבקשה לחופשה; והצורך לשקול אפשרות הגשת בקשת רשות ערעור, שהמועד להגשתה הוא עד 30 יום ממתן פסק הדין.

המועד שנקבע בפסק הדין מבוסס על כך, שהעתירה הוגשה כבר באפריל ש"ז ושמיעתה השתהתה כחמישה חודשים, ואף על כך שחלק משמעותי מהמידע הדרוש להחלטה בענין חופשה נאסף בידי המשיב ואף הוצג בפני במהלך העתירה. הפקודה מחייבת את המשיב להכריע בבקשת חופשה עד לחלוף 45 יום, אולם אין כל מניעה לעשות כן תוך זמן קצר יותר, בנסיבות מתאימות. וקביעת המועד מבוססת על הכרעתי שנסיבות המקרה אכן מתאימות להחלטה במועד קרוב יותר.

העתירה הוגשה באפריל השנה, לאחר שבקשת העותר לחופשה נדחתה קודם לכן. הדיון בעתירה התמשך שלא באשמת העותר, ולבסוף נמצא שהסירוב לבקשתו לא היה מוצדק, וממילא היה מקום לבחון את בקשתו כבר לפני חודשים רבים. במצב זה התמשכות הבירור מחריפה את הפגיעה בעותר.

לאור תקנה 7 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980, ובלי להידרש לשאלה האם הוראתה חלה על קביעת מועד שלא כחלק מהדיון שבפני בית המשפט, אני קובע שימי הפגרה לא ימנו, ולפיכך המועד למתן ההחלטה בעניין הבקשה לחופשה הוא ביום 20.10.22.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשפ"ג, 07 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.