1

בפני עתירת אסיר המבקש להורות למשיב להעבירו משיקום קבוצתי לשיקום פרטני.

העותר, אסיר פלילי, המרצה עונש מאסר של 20 שנה לאחר שהורשע בעבירת הריגה, ריצה עד כה 13 שנות מאסר. לדבריו, במסגרת שהותו בשיקום בכלא חרמון, יוצא העותר מדי יום לעבודה במפעל "שטראוס - עלית" שבנצרת עלית. הוא משולב בסבב חופשות.

העותר מבקש להקל בתנאי חופשותיו, על מנת שיוכל לעבור לטיפול פרטני, ולמצער, להורות על הפנייתו לרש"א לצורך בניית תכנית שיקום לצורך שחרור המוקדם.

המשיבה מבקשת לדחות את העתירה. לטענתה, אין לאסיר זכות מוקנית לבחור את סוג השיקום שיינתן לו. נושא זה הוא בסמכות הרשות המנהלית ונתון לשיקולה המקצועי. משטרת ישראל מתנגדת לשינוי תנאי החופשה, בהתחשב בחומרת העבירה וביתרת המאסר הארוכה.

ועדת הקטגוריות שדנה בעניינו של העותר, החליטה ב - 05/2018 להקל בתנאי החופשה כך שבמקום שני ערבים צומצם התנאי לערב אחד, בנוסף לתנאים אחרים.

המשטרה מביעה חשש שהקלה נוספת והסרת התנאי של ערב צמוד תמנע ממנה את האפשרות לפקח על האסיר. במהלך שני העשורים האחרונים נרצחו יותר מ - 12 נשים במשפחתו המורחבת של העותר - משפחת "אבו גאנם", בערים רמלה-לוד. המשטרה סבורה כי תנאי החופשה שנקבעו לעותר, על רקע מכלול נתוניו, הינם סבירים לעת הזו.

2

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין העתירה להידחות.

לא מצאתי בעמדת משטרת ישראל והגורם המנהלי המחליט חוסר סבירות או פגם המצדיק התערבות.

אופן שיקומו של אסיר נתון לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים, וככלל, בית המשפט איננו מתערב בשיקול הדעת כל עוד מדובר בהחלטה סבירה ומנומקת במסגרת הסמכות המנהלית.

עמדתה של משטרת ישראל הינה בעלת משקל משמעותי לאור הסמכות שהוענקה לה.

כאשר הגוף המנהלי מחליט על מתן פריבילגיה לאסיר, הוא רשאי, במסגרת השיקולים והאיזונים להחליט לגבי אופן מימוש הפריבילגיה.

לפיכך, אני מורה על דחיית העתירה.

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ט, 17 יוני 2019, בהעדר הצדדים.