1

עתירה המכוונת כנגד סירובו של המשיב 1 ("שב"ס") לאפשר לעותר לצאת לחופשה. בכתב העתירה נטען שהעותר הוא אסיר חיובי, הוא עובד ואין לחובתו עבירות משמעת, ובנוסף נטען שגם אם יציאה לחופשה איננה זכות מוקנית, הרי שבנסיבות העניין סירוב לאפשר לו חופשות הוא בלתי סביר בשל הפגיעה בעותר.

בכתב תשובת שב"ס נטען כי העותר מסווג בקטגוריה ב/1, וככזה יציאתו לחופשה מותנית באישור משטרת ישראל, ואישור כזה לא ניתן.

בדיון טען ב"כ העותר כי בחוות הדעת של המשטרה שהוגשה בתמיכה לתשובת שב"ס, נפלו טעויות וכי מצב הדברים כהוויתו איננו כאמור בחוות הדעת, וכי מכל מקום אין מידע מודיעיני המצדיק את התנגדותה של משטרת ישראל.

בעת הדיון הוגש גם חלק חסוי של חוות הדעת של משטרת ישראל, ולאחר ששקלתי את הטענות ועיינתי בחומר שלפני, אני מחליט לדחות את העתירה.

2

העותר אינו חולק על כך שעל פי פקודת הנציבות 04.40.00 שעניינה חופשות אסירים, אסיר המסווג בסיווגו של העותר יוכל לצאת לחופשה רק כאשר אין התנגדות לכך מצדה של משטרת ישראל, ובכל מקרה בתנאים מגבילים. חוות הדעת של משטרת ישראל שהוגשה בתמיכה לתשובת שב"ס, אינה תומכת בטענות העותר, ומן החלק הגלוי שלה עולה שהמשטרה מייחסת לעותר מסוכנות גבוהה, הערכה שיש לה תמיכה בחלק החסוי של חוות הדעת. מטעמים מובנים אין מקום לפרט מלוא תוכנו של החלק החסוי של חוות הדעת, אולם גם אם כבקשת ב"כ העותר אמעיט במשקל שיש לתת לחלק החסוי של חוות הדעת, לא אוכל לומר שעמדת המשטרה היא בלתי סבירה. במצב דברים זה וכאשר לפי פקודת הנציבות, מותנה מתן חופשה לעותר באישור המשטרה, אין מנוס מדחיית העתירה.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה