1

 

 

 

עתירה כנגד החלטת נציבת שב"ס מיום 3.5.16, אשר התכנסה לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א - 2001.

 

 

השופט יונתן אברהם:

 

רקע

העותר נושא עונש מאסר של 6 חדשים (כמו גם מאסר מותנה ופיצוי) לאחר שהורשע בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון.

 

מעובדות כתב האישום המתוקן בו הורשע העותר, עולה כי העותר והמתלוננת קיימו מערכת יחסים זוגית במהלכה, בהתאם לאישום הראשון, סטר העותר למתלוננת. בהמשך השכיבה על המיטה, נטל כרית והניחה על פניה של המתלוננת כאשר המתלוננת, מתנגדת למעשים.

במועד אחר, כעבור כחודש במהלך ויכוח בין השניים סטר העותר למתלוננת.

 

2

כעבור כשבועיים נוספים בהתאם לעובדות האישום השלישי, הוא האישום החמור, כאשר שהתה המתלוננת בחדרו של העותר ביקש העותר נשיקה מהמתלוננת ואולם המתלוננת סירבה והכתה עם ידה בידו באומרה לו כי לא ירביץ לה יותר. בתגובה, הכה העותר את המתלוננת מתחת לבית החזה, כך שהמתלוננת נפלה על הרצפה, נאנקה מכאבים והחלה לבכות. בתגובה, סטר לה העותר, בעט בה ודחף אותה תוך שהוא דורש ממנה לשמור על השקט. כשהתחננה המתלוננת כי העותר יעזבה לנפשה, נטל העותר סכין ואיים על המתלוננת בפגיעה בה ובו באומרו לה "תגידי שמע ישראל, אני אתאבד ונמות ביחד". המתלוננת זחלה החוצה מהחדר והזעיקה את מגן דוד אדום.

בגין מעשים אלו נגרמו למתלוננת שברים ב-3 צלעות בגופה.

 

כעבור כשבוע נוסף, ולאחר שניתנה לעותר הוראה חוקית על ידי קצין משטרה במסגרתה נאסר עליו ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת, שלח העותר למתלוננת עשרות מסרונים מהטלפון שברשותו, ובהמשך הדיחה בחקירה בבקשו ממנה כי לא תלך למשטרה, כי לא תענה על השאלות וכי הוא יסביר לה מה לעשות.

 

בקשת השחרור והחלטת הנציבה

 

עובר לריצוי שני שלישים ממאסרו הגיש העותר לנציבת שב"ס בקשה לשחרורו על תנאי ממאסר.

 

לאחר שעיינה בנימוקי בקשתו ובנימוקי עמדת המשיבה, דחתה הנציבה את בקשת השחרור.

בנימוקי החלטתה נתנה הנציבה דעתה לחומרת העבירות שביצע העותר, לעובדה כי זהו מאסרו הראשון ואין לו עבר פלילי קודם וכן להערכתה של ועדת מסוכנות אשר לא המליצה על שחרורו.

הנציבה קבעה כי השיקולים הנ"ל מצביעים על מסוכנות גבוהה מצד העותר ועל כן דחתה את בקשתו לשחרור על תנאי.

 

טיעוני העותר

 

לטענת העותר, הוא הודה במעשיו בהליך הפלילי ונטל אחריות מלאה על מעשיו. כמו כן עבר טיפול מסוים במסגרת שרות המבחן במהלך ההליך הפלילי, טיפול שהביאו להבנה כי הוא נאלץ להתמודד עם אירועים פוסט טראומתיים מתקופת שירותו הצבאי כחייל במבצע עופרת יצוקה.

הטיפול הנ"ל נקטע עקב מאסרו. עובר למאסרו למד לימודים אקדמיים והוא בעל תואר ראשון בלימודי כלכלה ולוגיסטיקה ואף החל לימודי תואר שני.

 

במסגרת מאסרו הוא שימש כעוזר הוראה בבית סוהר חרמון. כמו כן משתתף בקבוצת שליטה בכעסים (טרם סיים הטיפול).

 

3

לטענתו, פנה מספר פעמים בבקשה להמשך הטיפול שקיבל בשירות המבחן ואשר נקטע , אולם נאמר לו כי בשל תקופת מאסרו הקצרה לא ניתן לשלבו בהמשך טיפול.

 

לטענתו, טעתה העובדת הסוציאלית שלא השכילה לשלבו בטיפול פרטני בתחום הזוגיות.

 

עוד טען העותר כי במהלך ההליך הפלילי הוא היה משוחרר ולא נשקפה ממנו כל מסוכנות. כן טען כי לפי הערכת גורמי הטיפול בשירות המבחן, הוא שיתף פעולה והביע רצינות במהלך הטיפול.

העותר ציין כי הוא אמור להיבחן מבחני תואר שני בחודש יולי הקרוב ואי שחרור יפגע קשות בלימודיו.

נוכח כל האמור טען כי החלטת הנציבה אינה סבירה ויש לבטלה ולהורות על שחרורו.

 

טיעוני המשיבה

 

המשיבה ביקשה לדחות את העתירה. לטענתה, שקלה הנציבה את כל הטעון שקילה במסגרת החלטתה. כן טענה המשיבה כי לעותר נערכו שלוש ועדות מסוכנות. על פי מסקנותיהן, אשר הוצגו לנציבה טרם החלטתה, עולה כי העותר מתקשה בראיית אופיו האלים, אינו מודע לחומרת והשלכות מעשיו, אינו לוקח אחריות על התנהגותו האלימה ואינו מגלה אמפטיה לקורבן ולסבלה.

כמו כן נטען כי החלטת הנציבה ניתנה על יסוד דו"ח של מפקד הכלא, לפיו לעותר לא הותרו חופשות עקב מסוכנותו.

 

לאור האמור נטען ע"י המשיבה כי לא נתקיים חוסר סבירות כלשהוא המצדיק התערבות בהחלטת הנציבה.

 

דיון והכרעה

לאחר עיון ושקילת טיעוני הצדדים, סבורני כי דין העתירה להידחות.

 

הנימוק העיקרי עליו מבוססת החלטת הנציבה הינו קיומה של מסוכנות מצד העותר.

נימוק זה אכן מתבקש נוכח חוות הדעת המפורטות של ועדות להערכת מסוכנות, אשר הונחו בפני הנציבה.

 

אין בטענת העותר, לפיה טופל בשירות המבחן, כדי לערער את ההערכה הנ"ל. שכן, אין חולק כי הטיפול בשירות המבחן לא הושלם ונקטע עקב המאסר. הערכות קצין המבחן מתייחסות אמנם למאמציו והשקעתו של העותר בטיפול, שהיו חיוביים בעיקרם, ברם אין בהן כדי ללמד על הגעה לתוצאה המפחיתה את מסוכנות העותר לרמה המאפשרת שחרורו.

4

 

דומה שאין חולק כי היה על העותר להמשיך בטיפול זה בתקופת מאסרו. העותר עצמו טען כי סבר כך וכי פנה לגורמי הטיפול בכלא וביקש המשך הטיפול ונענה. טענת העותר לאי שילובו בטיפול על אף פנייתו בבקשה כאמור לגורמי הטיפול, אינה מעניינה של נציבת שב"ס ובעניין זה צריך היה העותר למצות את ההליכים המנהליים באמצעות הגשת עתירת אסיר.

 

זה המקום להזכיר כי בחינת מסוכנות העותר נבחנת נכון למועד הדיון בבקשתו לשחרור מוקדם (וודאי לא למועד כניסתו למאסר וקטיעת הטיפול בשירות המבחן).

 

נמצא אם כן, כי חומרת מעשי העבירות, כפי שהיא עולה מכתב האישום (המלמדת על המסוכנות הטבועה בעותר), יחד עם האמור בתסקיר שירות המבחן לגבי השלכותיהם הקשות על המתלוננת (שיקול שניכר כי לא קיבל משקל בהחלטת הנציבה), וכן היעדר המשך טיפול מפחית מסוכנות בתקופת המאסר, הינם גורמים מאוד משמעותיים לשלילת השחרור על תנאי, במאזן הכולל של הנסיבות בעניינו של העותר ויש בהן כדי להטות את הכף כנגד שחרורו על אף היותו של המאסר, מאסר ראשון, ועל אף התנהגותו התקינה במהלך מאסרו.

 

נוכח האמור לעיל אמליץ לחבריי לדחות את העתירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט בנימין ארבל, סגן נשיא:

אני מסכים לחוות דעתו של חברי כבוד השופט אברהם.

עם זאת, בשולי ההחלטה אעיר, כי התנהלות שב"ס כלפי העותר, בכל הקשור למילוי הוראות בית משפט זה מעוררת מורת רוח.

 

העותר פנה מספר פעמים וביקש לקבל את החומר ששימש כבסיס להחלטה מושא עתירה זו. בקשותיו והוראות בית המשפט לעניין זה לא נענו במלואן. אף תגובת המשיבה לא נמסרה לו עד למועד הדיון, למרות שכעולה מדברי הפרקליטה, ניתנו לשב"ס הוראות כנדרש לעניין זה.

5

 

התנהלות זו אינה ראויה ויש בה משום פגיעה שלא לצורך בזכויותיו של העותר.

מן הראוי שגורמי שב"ס יתנו דעתם לדבר, למען לא יחזור הדבר בעתיד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כבוד השופט שאהר אטרש:

אני מסכים לחוות דעתו של כבוד השופט אברהם ולהערתו של חברי סגן הנשיא השופט ארבל.

 

 

 

 

 

 

הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעתו של השופט יונתן אברהם.

 

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ו, 01 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

 

6

 

מירב