1

1. עניינה של העתירה בטענה של העותר כי טעה המשיב כאשר דחה את בקשתו לקבל חופשה מיוחדת בשל נגיף הקורונה.

2. החלטת המשיב לדחות את בקשת העותר ניתנה ביום 2.7.20, והעתירה הוגשה ימים אחדים לאחר מכן, ביום 7.7.20.

3. הסמכות למתן חופשה מיוחדת לאסיר בשל נגיף הקורונה נקבעה בתקנות שעת חירום, שהותקנו לפי סעיף 39 לחוק יסוד הממשלה, ונכנסו לתוקף במועד חתימתן ע"י ראש הממשלה, ביום 27.3.20.

2

4. לפי סעיף 39(ו) לחוק האמור "תוקפן של תקנות שעת חירום יפקע כעבור שלושה חודשים מיום התקנתן, זולת אם הוארך תוקפן בחוק...", ותוקפן של התקנות הללו לא הוארך בחוק.

5. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא שתוקפן של התקנות הללו פקע כעבור שלושה חודשים מיום התקנתן, היינו ביום 26.6.20.

6. בנסיבות הללו, אין לעת הזאת אפשרות להושיט לעותר את הסעד שהוא מבקש, בהיעדר מקור חוקי לסמכות למתן חופשה מיוחדת בשל נגיף הקורונה, שפקעה לפני חודש ויותר, כפי שטען ב"כ המשיב בטיעון המשלים בכתב שהגיש לאחר הדיון, וזה למעשה היה המצב כבר בעת הגשת העתירה.

7. העובדה שהבקשה הוגשה בעת שהסמכות הייתה בתוקף, אינה יכולה להקנות סמכות יש מאין עתה, למעלה מחודש לאחר שפקע תוקפה כאמור לעיל.

8. נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא שלעת הזאת אין סעד אפקטיבי שניתן להושיט לעותר במסגרת עתירה זו, ולכן אין מנוס ממחיקת העתירה. זאת, מבלי להביע עמדה כלשהי לגופן של הטענות שטענו ב"כ הצדדים במהלך הדיון בעתירה.

9. העתירה נמחקת אפוא.

10. המזכירות תודיע ללא דיחוי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט' אב תש"פ, 30 יולי 2020, בהעדר הצדדים.