1

בשם המערער:                     בעצמו

           לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ת' נסים שי) מיום 7.11.2017 שלא לפסול את עצמו מלדון בע"ח 1385-06-17.

1. כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שעניינו הריסת תוספת בניה שבנה ללא היתר. ביום 21.11.2013 הרשיע בית משפט השלום בבית שאן (השופטת א' דחלה-שרקאוי) את המערער במיוחס לו וגזר עליו תשלום קנס בסכום של 20,000 ש"ח או ריצוי של תקופת מאסר בת 200 ימים תחתיו (להלן: הקנס), וכמו כן נגזר עליו מאסר על תנאי. נקבע כי הקנס ישולם ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 21.12.2013. ערעור שהגיש המערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' הלמן) ביום 10.2.2014.

2

2. משהמערער לא שילם את הקנס במועד שנקבע לכך בגזר הדין, פנתה המשיבה לבית המשפט ביום 28.8.2016 בבקשה להורות על הוצאת פקודת מאסר נגדו במעמד צד אחד. ביום 12.12.2016 קיבל בית משפט השלום בבית שאן (השופט ר' זועבי) את הבקשה והורה על הוצאת פקודת מאסר כאמור. ביום 23.5.2017, הגיש המערער בקשה "דחופה ביותר" לביטול פקודת המאסר שניתנה בהיעדרו, בה ציין כי הוא שילם את מלוא הקנס; וכי בנתון לכך אין מקום להורות על מאסרו. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הקנס לא שולם ולו באופן חלקי במשך כשלוש שנים; וכי היא פנתה למערער בבקשה שזה ימציא לידיה אסמכתאות המעידות על תשלום הקנס, ואולם הוא לא עשה כן. ביום 29.5.2017 דחה בית המשפט (השופט י' נבון) את הבקשה, תוך שקבע כי המערער היה מודע שנים רבות לקנס, והוא אף קיבל התראות על אודות הכוונה להפעיל נגדו את המאסר חלף הקנס, אך הוא התעלם מהתראות אלו ונמנע מתשלום הקנס.

3.  על החלטה אחרונה זו הגיש המערער ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע המאסר. ביום 13.7.2017 הורה בית המשפט (השופט ע' טאהא) על עיכוב ביצוע עונש המאסר חלף קנס עד למתן החלטה בערר והתיק נקבע לדיון לפני השופטת ת' נסים שי. המערער ביקש את פסילתה בטענה שקיים "חשש ממשי למשוא פנים ונקמנות" כלפי המערער. המערער טען כי בעבר הוא הגיש תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים נגד השופטת ת' נסים שי (להלן: התלונה והנציב). בתלונה נטען כי השופטת נמנעה ממתן החלטה בבקשה שהוגשה במסגרת תביעה שהגיש המערער נגד חברת ביטוח, בה ביקש – בין היתר – להבהיר את הסכום שעל חברת הביטוח להחזיר לו לאחר שתביעתו נדחתה. ביום 31.10.2010 קבע הנציב (דאז) א' גולדברג כי התלונה מוצתה, לאחר שהתקבלה תגובת השופטת ממנה עלה כי הבקשה התייתרה לאחר שהכספים נושא הבקשה הושבו למערער. בהחלטת הנציב הוטעם עם זאת כי "ראוי היה אמנם, למען הסר ספק, כי תינתן החלטה פורמלית בבקשת המתלונן [המערער – א' ח']".

3

4.  ביום 31.10.2017 דחתה השופטת ת' נסים שי את הבקשה לפסילת המותב. בין היתר צויין בהחלטה הדוחה כי "המבקש אכן הגיש בעבר תלונות כנגד מותב זה, אשר כולן נדחו". המערער לא השלים עם דחיית בקשתו והגיש בקשה נוספת לפסילת המותב. גם בקשה זו נדחתה ביום 7.11.2017. וכך נקבע: "מדובר בבקשה חוזרת לפסילת מותב זה מלשבת בדין [...] לאחר שניתנה החלטה בעניין לפני מספר ימים. גם לאחר עיון בבקשה הנוכחית לא מצאתי טעמים חדשים או מוצדקים כלשהם להיעתר לבקשה". אשר להחלטת הנציב בתלונה שהגיש המערער צוין כי "אין בדברים כדי להקים חשש ממשי ממשוא פנים או עוינות של מותב זה" כלפי המערער. ביום 30.11.2017 – לנוכח הודעת המערער כי בכוונתו לערער על ההחלטה לבית משפט זה בהתאם לאמור בסעיף 147(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – נקבע כי הדיון בערעור יופסק; וכי זה יישמע ביום 25.1.2018, ככל שלא יתקבל ערעורו של המערער.

5. מכאן הערעור שלפניי. לדברי המערער השופטת ת' נסים שי "שיקרה [...] כאשר טענה שגל [צ"ל כל – א' ח'] תלונות המערער נדחו". המערער מציין, כי עיון בהחלטת הנציב בעניינו מעלה כי תלונתו נגד השופטת ת' נסים שי התקבלה באופן חלקי – עניין המעלה חשש ממשי למשוא פנים מצידה בבירור ההליך בעניינו, ומחייב את פסילתה.

6. לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו, באתי למסקנה כי דינו להידחות. המבחן לקיומה של עילת פסלות כאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הוא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (ע"פ 32/17 אבו סעדה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (8.1.2017); ע"פ 1902/13 מרב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (13.3.2013) (להלן: עניין מרב)). איני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן עלה בידי המערער להצביע על חשש כאמור. כידוע, הגשת תלונה נגד שופט לנציב היא כשלעצמה אינה מקימה עילת פסלות, אלא אם הוכח חשש ממשי למשוא פנים. אחרת "היה נוצר תמריץ לבעלי דין להגיש תלונה נגד שופט או שופטת, ובכך להביא לשינוי המותב" (עניין מרב, פסקה 7; ראו עוד ע"פ 1971/03 בלול נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (20.3.2003)). הכלל האמור חל גם מקום שבו התקבלה התלונה (ע"פ 1703/07 חלפי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (18.3.2007); ע"א 7329/06 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (9.11.2006)). במקרה דנן לא עלה בידי המערער להצביע על נסיבות המעלות חשש ממשי למשוא פנים מעבר לעצם הגשת התלונה. זאת ועוד – בירור התלונה בעניינה של השופטת ת' נסים שי הסתיים לפני שנים רבות (לפני למעלה מ-7 שנים) ולמעט הערת הנציב כי היה ראוי ליתן החלטה פורמלית בעניינו של המערער, לא נמצא פגם מהותי בהתנהלות השופטת, ובירורה של התלונה מוצה.

           הערעור נדחה.

           ניתן היום, ‏כ"ה בכסלו התשע"ח (‏13.12.2017).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  17094080_V01.doc  גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,