בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 8441/17

לפני:                                     כבוד השופט ני הנדל

כבוד השופט גי קרא כבוד השופט יי אלרון

המערער:                                פלוני

נ ג ד

המשיבה:                                מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע ב-תפ"ח 59398-11-15 מיום 7.9.2017 שניתן על ידי כב׳ הנשיאה ר׳ יפה-כץ, ס׳ הנשיאה י׳ צלקובניק ו-כב׳ השופט א׳ ואגו

תאריך הישיבה:                                  י"ט באלול התשע"ט                (19.09.2019)

בשם המערער:                         עו"ד יחיאל לאמש

בשם המשיבה:                         עו"ד אופיר טישלר

מתורגמנית:                             גבי פלקה ווסאי באייך

פסק-דין

השופט י׳ אלרון:

1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיאה ר׳ יפה-כץ, סגן הנשיאה י׳ צלקובניק והשופט א׳ ואגו) בתפ"ח 1-15 59398-1 מיום 22.5.2017 ומיום 7.9.2017, בהתאמה, בגדרם הורשע המערער בביצוע מסכת מעשים קשה ואלימה אשר תחילתה באיומים ובהתנהגות אגרסיבית כלפי עוברי אורח - וסופה בתקיפתה הברוטאלית של המתלוננת ובמעשי אינוס שביצע בה המערער.

עיקרי העובדות הנחוצות לעניין

2.  על פי הנטען בכתב האישום, המערער הגיע בצהרי יום 10.11.2015 לקיוסק בעיר מגוריו לאחר ששתה משקאות אלכוהולים - אז החל להשתולל, דפק על חלון הקיוסק בחוזקה ונטפל ללקוחות אשר הגיעו למקום.

משהגיעה למקום די אשר הגישה בעבר תלונה נגד המערער יחד עם חברתה, מנע ממנה המערער מלהיכנס לקיוסק, הלך אחריה וקילל אותה תוך שאיים עליה כי יהרוג אותה והתבטא באומרו כי "היא לא יודעת מה יהיה לה היום", לשון כתב האישום.

השתיים ברחו מהמקום והזעיקו כוחות המשטרה, ואילו המערער נותר בקיוסק.

בשלב זה, המערער פנה לבעלת הקיוסק, ואמר לה "להסתכל לו בעיניים", כלשון כתב האישום, ולומר לו כי היא "מכירה אותו". משסירבה לדרישתו, אחז המערער במסך "מכשיר הלוטו" אשר היה מונח על מדף במקום, ושבר אותו תוך שהשליך אותו בחוזקה לרצפה. בהמשך השליך המערער קופת צדקה שהייתה בקיוסק והכסף שהיה בה התפזר על הרצפה.

אחד הלקוחות הוציא את המערער מהקיוסק, והלה עזב את המקום.

3.  בחלוף כשעה הגיע המערער לדירת המתלוננת, עימה הייתה לו היכרות שטחית בלבד, ודפק על דלתה.

המתלוננת, שהמתינה באותה עת לאימה פתחה מעט את הדלת וכשהבחינה במערער ניסתה למנוע ממנו להיכנס ודרשה ממנו לעזוב. אולם, המערער הכניס את רגלו במהירות בפתח הדלת, לא איפשר למתלוננת לסגור אותה ולבסוף דחף ופתח את הדלת בחוזקה תוך שהפיל אותה לרצפה.

המערער נכנס לדירה, הכה את המתלוננת בפניה באגרופיו מספר רב של פעמים, נטל ממנה את מכשיר הטלפון הנייד שלה אשר היה בידה והשליכו.

לאחר מכן, נעל המערער את דלת הדירה ונטל את מפתחותיה - והמשיך להפליא את אגרופיו בפניה ובגבה של המתלוננת. זו ניסתה להימלט לחדר השירותים ונטלה עימה מגב בניסיון להתגונן מפני המערער, אך הוא הוציא אותו מידיה ומנע ממנה להימלט.

בשלב זה דחף המערער את המתלוננת לעבר מיטתה בעודו ממשיך להכותה ודרש ממנה להתפשט. המתלוננת סירבה, ניסתה להרחיקו בבעיטות וזעקה "משטרה הצילו אונסים אותי!".

המערער נטל בתגובה כרית אשר הייתה מונחת על מיטתה והכניסה לפיה של המתלוננת על מנת למנוע ממנה לזעוק לעזרה תוך שמנע ממנה מלנשום וגרם לדימום באפה.

המערער ניסה להפשיט את המתלוננת ממכנסיה בעודו אוחז בידה על מנת למנוע את התנגדותה - ומשהצליחה להרחיק את הכרית מפיה זעקה "משטרה תעזרו לי! הורגים אותי! אונסים אותי!".

המערער הניח כרית נוספת על פניה של המתלוננת, נשך את אחת מאצבעותיה בחוזקה ולבסוף כרת את חלקה העליון של האצבע, אשר נותר בפיו, באמצעות שיניו. בהמשך, הוריד המערער את הכרית מפניה של המתלוננת ונשק לה באלימות תוך שפצע אותה, גרם חתך בפיה - והחדיר את לשונו ואת חתיכת האצבע אשר נותרה בפיו אל פיה.

המתלוננת ירקה את חתיכת האצבע מפיה, ונפלה על הרצפה בעודה מדממת והכרתה מעורפלת בשל הכאב והדימום מהם סבלה.

המערער הפשיט את המתלוננת מבגדי פלג גופה התחתון, התפשט, אמר כי "היום הזה לא ייגמר בשבילה" - לשון כתב האישום, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בעודו סוטר לה.

המערער ניסה להרים את רגלי המתלוננת - אולם גופה לא הגיב והיא שכבה מעורפלת ועיניה עצומות. המערער "עלה על המתלוננת", וכאשר פקחה את עיניה סגר אותן בכוח בעזרת ידו.

במהלך מעשים אלו אמר המערער למתלוננת כי "יזיין לה את הצורה", נשך אותה מספר נשיכות עמוקות בפניה ובידה, וגרם לדימום בפניה, בראשה, בידה ובחלקים נוספים בגופה.

בשלב זה הגיעה אימה של המתלוננת למקום ודפקה על דלת הדירה. המתלוננת צעקה לאימה, ומשזו האחרונה ענתה אחז המערער בבגדיו, עטה על גופו מעיל ונמלט מהדירה ומפתחות הדירה בידו.

המתלוננת הובהלה לבית החולים לקבלת טיפול רפואי, שם התגלה כי היא סובלת מחבלות נרחבות בפניה, דימומים ושברים באפה, שבר ברצפת ארובת העין השמאלית, חתכים בשפתה העליונה ובלחייה, דימום באחת מעיניה ושטפי דם נרחבים בגבה התחתון ובאגן.

4.  בגין מעשים אלו יוחסו למערער עבירת אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 345(ב)(3) ו-345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק זה; כניסה למקום מגורים לשם ביצוע פשע לפי סעיף 406(א) לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; והיזק במזיד לפי סעיף 452 לחוק.

5.  המערער הורשע כאמור בתום הליך שמיעת ראיות בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, ונגזר עליו עונש של 19 שנות מאסר בפועל והפעלת עונשי מאסר מותנים התלויים ועומדים נגדו במצטבר, כך שירצה סך הכול עונש מאסר בפועל של 19 שנים ו- 10 חודשים.

כמו כן, נגזרו על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת אלימות מסוג "פשע" או אחת מעבירות המין המפורטות בפרק יי סימן הי לחוק העונשין למשך 3 שנים. עוד הוטל עליו לשלם למתלוננת פיצוי בסך 200,000 ש"ח.

6.  הערעור שבפנינו נסוב כאמור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ולחילופין על חומרת העונש.

הערעור על הכרעת הדין

7.  במוקד הערעור על הכרעת הדין שלוש סוגיות מרכזיות: זיהוי המערער כאדם שביצע במתלוננת את המעשים המתוארים בכתב האישום; הוכחת ביצוע האונס במתלוננת; וזיהוי המערער כאדם שהתפרע בקיוסק.

זיהוי המערער כמבצע מעשי האלימות והאונס במתלוננת

8.  קביעת בית המשפט המחוזי כי המערער הוא שביצע את מעשי האלימות הקשים במתלוננת התבססה בעיקר על עדותה, כמו גם בראיות פורנזיות: טביעות כף ידו של המערער בדירת המתלוננת וכן כתם מדמה אשר נמצא על בגד שנתפס במקום אשר נטען כי שימש כמקום מגוריו של המערער, בו נעצר על-ידי כוחות משטרה למחרת האירוע.

בית המשפט ייחס מהימנות רבה לעדות המתלוננת וקבע כי די "די היה בעדות המתלוננת כדי להוות ראיה ממשית ועצמאית לעניין זיהוי הנאשם [המערער - י׳ א׳]".

בפרט נקבע כי גרסת המתלוננת לפיה הכירה את המערער עוד קודם לאירועים וזיהתה אותו על בסיס היכרות זו, מהימנה ועדיפה על גרסת המערער שלפיה לא הכיר את המתלוננת ולא שהה בדירתה כלל. זאת, תוך שצוין כי תמיכה להיכרות המוקדמת בין המתלוננת למערער מצויה אף בעדותו, במסגרתה אישר כי ראה את המתלוננת בביתו של אי, מכרם המשותף.

בית המשפט המחוזי התרשם מעדותו של אי ומצא את תיאור זה מהימן אף ש­אי לא סיפר על כך במסגרת ההודעה שמסר למשטרה.

לאור שיקולים אלו, נקבע כי:

"לא מתעורר כל ספק בדבר אמינות זיהויו של הנאשם [המערער - י׳ א׳] על ידי המתלוננת, כמתואר על ידה. [...] שכנועה של המתלוננת כי הנאשם הוא שביצע בה מעשיו אינה מצויה בחלל ריק. מגוון ההזדמנויות בהן ניתן היה בידי המתלוננת לפגוש את הנאשם במועדים קודמים לאירוע, ולהתרשם ממראה פניו, די בהן כדי לבסס את יכולתה של המתלוננת לזהות את הנאשם בשעת מעשה. [ ...] לבד מכך שהמתלוננת העידה על היכרותה המוקדמת את הנאשם, הרי שאף עלה, כי נאלצה לשהות בדירתה ביחברת׳ הנאשם שהתעלל בה, כמחצית השעה [...] שהות מספקת כדי לראות היטב את פניו של הנאשם המוכר לה" (ההדגשה במקור - י׳ א׳).

עוד נקבע כי חרף טענות המערער לפיהן אין לייחס מהימנות למתלוננת נוכח מצבה הנפשי המעורער והעובדה כי נטלה סמים מסוגים שונים מעת לעת, "לא עולה כל התרשמות כי קיימת פגיעה כלשהי במצבה הקוגניטיבי או בכושר השיפוט שלה, ככל שהדברים באים לידי ביטוי באופן מסירת עדותה".

9. לצד עדותה של המתלוננת התבסס כאמור בית המשפט המחוזי גם על ראיות פורנזיות.

נקבע כי טביעות כף ידו של המערער אשר נמצאו בבית המתלוננת "מפריכות לחלוטין" את טענתו כי לא היה מעולם בדירתה, ומתיישבות עם גרסתה.

בהקשר זה נקבע כי טענת המערער שלפיהן חוקרי המשטרה "שתלו" את טביעות המבקש בזירה "הינה טענה סתמית המאפיינת את כלל עדותו השקרית", וכי "מעדותה של מומחית המעבדה עלה כי אפשרות זו אינה סבירה כלל".

בית המשפט המחוזי אף דחה את טענות המערער שלפיהן הבגד אשר עליו נמצא דמה של המתלוננת אינו שייך לו, בקובעו כי מכלול הראיות מלמד כי הבגד נתפס "עם הבגדים האחרים על המיטה בבית בו נעצר" המערער. זאת, למרות שהשוטר אשר תפס את הבגדים שנמצאו במקום לא ערך רישום של מכלול פריטי הלבוש שנתגלו על המיטה כנדרש; אחת משתי שקיות המוצגים בהן הניח את הבגדים לא הוצגה בפני בית המשפט ולא ידוע מה עלה בגורלה; ולא הוצג רישום של העברת הבגד לידי החוקר שהעביר אותו למעבדה הביולוגית.

קביעה זו התבססה בין היתר על עדות השוטר אשר תפס את הבגדים בעת מעצרו של המערער בגדרה אישר כי מדובר בפריטים אותם תפס; על כך שהמערער לא הכחיש בחקירתו במשטרה כי הבגד נתפס במקום מעצרו על אף שטען כי לא היו עליו באותה עת כתמי דם; וכן בכך שנתפסו במקום שקית סם הדומה לשקיות שנתפסו על גופו בעת מעצרו וכן פרטי לבוש נוספים הזהים לאלו שלבש ביום האירוע. בכך מצא בית המשפט חיזוק ראייתי לזיקה בין הבגד עם כתמי הדם לבין המערער.

10. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי עדות המערער אינה מהימנה וכי גרסתו לפיה לא שהה בבית המתלוננת במועד האירוע אינה ראויה "לאמון כלשהו". בכלל זה נקבע כי:

"עדותו של הנאשם [המערער - י׳ אי] הותירה רושם עגום ביותר של מי שעשה ככל יכולתו לרחוק מהאמת, תוך העלאת גירסות סותרות, מתחכמות ומתריסות, על גבול החוצפה לעיתים, בניסיון נטול היגיון לשכנע כי לנאשם לא היה קשר כלשהו לביצוע המעשים המיוחסים לו. גירסה מכחישה זו, יש לדחות בשתי ידיים".

11. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת ה"אליבי" שהעלה המערער לראשונה בעדותו "חסרת שחר" ואף מנוגדת לדברי הסניגור במענה לכתב האישום לפיהם המערער אינו יכול להצביע על מקום הימצאו בשעת האירוע. בפרט צוין כי הימנעות המערער מלהביא עדים לתמיכה בטענת האליבי מהווה חיזוק נוסף לראיות לחובתו.

12. בערעור שב המערער וטוען כי הוא אינו האדם שביצע במתלוננת את המעשים המיוחסים לו וכי נפל פגם בהליך הזיהוי.

במסגרת זאת נטען כי משהמתלוננת טענה בהודעה שמסרה למשטרה שהכירה את האדם שפגע בה היכרות שטחית בלבד מאזור מגוריה ולא ידעה את שמו, היה מקום לערוך מסדר זיהוי ולא להסתפק בזיהויו על סמך תמונה שהוצגה בפניה.

עוד נטען כי אין לייחס מהימנות למתלוננת אשר נטלה לדבריה תרופות פסיכיאטריות והיתה לעיתים תחת השפעת סם - ואף ציינה כי במקרים שבהם טענה כי פגשה במערער בביתו של אי נטלה סמים מסוגים שונים.

עוד נטען כי אין לייחס מהימנות לגרסתו של אי בדבר ההיכרות המוקדמת בין המתלוננת למערער, שכן גרסה זו התפתחה רק במהלך העדות ונועדה לתמוך בגרסת המתלוננת "אותה אהב בעבר", כלשונו.

בנוסף טוען המערער כי הבגדים שנתפסו במקום בו נעצר, ועליהם כתמי דמה של המתלוננת - אינם שלו; כי השוטרים "שתלו", כלשונו, חלק מהראיות המפלילות - ובהן את טביעות כף ידו בבית המתלוננת; וכי לא נערך כנדרש רישום של חלק משלבי הטיפול בטביעות כף היד ובבגד עליו נמצא דם המתלוננת, באופן הפוגע במהימנות ראיות אלה.

בהקשר זה נטען כי הבגדים בהם נצפה המערער לכאורה מתפרע בקיוסק שונים מהבגדים שלבש המערער לטענת המתלוננת ומזה שעל-גביו נמצא דמה, וכי יש בכך כדי לבסס את טענתו כי פרטי הלבוש שנתפסו במקום בו נעצר אינם שלו - וכי לא הוא האדם שביצע את המעשים המיוחסים לו במתלוננת.

13. בשלב הערעור, ביקש המערער לצרף כראיה חדשה חוות דעת מומחה, לפיה השוואת מנשך שיניו עם תמונות סימני הנשיכה אשר נגרמו בגופה של המתלוננת בעקבות האירועים, מלמדת כי המערער אינו האדם שביצע את הנשיכות. לטענת המערער, יש בחוות הדעת "כדי להטות את הכף באופן מובהק" לזכותו.

14. מנגד, בא-כוח המשיבה סומך את ידיו על קביעות בית המשפט המחוזי.

בפרט נטען כי המערער זוהה על ידי המתלוננת "בוודאות, באופן חד משמעי וברור" כאדם שביצע בה מעשי אלימות ואונס באירוע שנמשך למעלה מחצי שעה במהלכו "הישירה מבט אל המערער, ואין ספק כי היא יכולה היתה לחרוט בזיכרונה את תווי פניו". זאת, על אחת כמה וכמה נוכח ההיכרות המוקדמת בין השניים הן מאזור מגוריהם והן מהמפגש ביניהם בבית מגוריו של אי, מכרם המשותף.

לטענת בא-כוח המשיבה לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי עדות המתלוננת מהימנה. משכך, די בה כדי לבסס את הקביעה כי המערער הוא זה אשר ביצע את המעשים האלימים במתלוננת וקל וחומר כאשר לעדות זו מתווספות ראיות אובייקטיביות, בדבר הימצאות טביעות כף ידו של המערער בדירה, והימצאות כתם דם הנושא ד.נ.א של המתלוננת על בגדיו של המערער.

15. אשר ל"ראיה החדשה" שביקש המערער לצרף, נטען כי אין כל הצדקה לקבלה בשלב זה, מאחר שניתן היה להגיש את חוות הדעת כבר בשלב ההוכחות - וכי מכל מקום אין בה כדי להביא לשינוי בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. זאת, מאחר שזיהויו של המערער כמבצע העבירות התבסס הן על עדות המתלוננת והן על הממצאים הפורנזיים.

יחד עם זאת, בדיון שנערך לפנינו הסכים בא-כוח המשיבה כי נעיין בחוות הדעת בטרם נחליט אם לאפשר את צירופה לתיק.

16. אני סבור כי דין טענות המערער באשר לפגם שנפל בזיהויו כמי שביצע את מעשי האלימות והאונס במתלוננת - להידחות.

17. כפי שארחיב להלן, קיימות שתי ראיות אשר די בכל אחת מהן כדי להרשיעו: האחת - עדות המתלוננת; והשניה - טביעות כף ידו של המתלונן בדירתה.

קל וחומר כי צירוף ראיות אלה יחד עם יתר הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי מצביע על המערער כאדם שביצע במתלוננת את המעשים.

18. אשר לזיהוי המערער על-ידי המתלוננת, הרי שאני סבור כי לא נפל כל פגם באופן בו זוהה המערער על ידה - ודי בזיהוי זה כדי להרשיעו בתקיפתה.

בית משפט זה עמד לא אחת על שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית לקבוע מהו משקלו הראייתי של זיהוי שלא בוצע באמצעות מסדר זיהוי. במסגרת זאת, נקבע בין היתר כי כאשר קיימת היכרות מוקדמת בין עד לבין נאשם, די בזיהוי הנאשם על ידי העד ואין צורך בעריכת מסדר זיהוי. זאת, אף במקרים שבהם מדובר בהיכרות חזותית בלבד (ראו למשל: ע"פ 779/19 אבו מדיעם נ׳ מדינת ישראל, בפסקה 12 (22.7.2019) (להלן: עניין אבו מדיעם); ע"פ 1551/15 שולי נ׳ מדינת ישראל, בפסקה 33 (6.9.2016)).

במקרה דנן קיימות ראיות רבות המצביעות על היכרותה המוקדמת של המתלוננת עם המערער. משכך, בניגוד לטענת המערער אני סבור כי לא היה צורך לערוך מסדר זיהוי, ולא נפל כל פגם באופן זיהוי המערער על-ידי המתלוננת אשר מהווה בסיס מספק להרשעתו.

19. ראשית, כעולה מעדותה, המתלוננת הכירה את המערער היכרות שטחית מוקדמת משכונת מגוריה וכן דרך מכר משותף:

"אני מכירה אותו מסתובב בחוץ איפה שאני גרה. פה ושם. אני גם מכירה אותו מידיד שלי [...] א'. אני מכירה אותו מהבית של א׳. אבל הוא תמיד היה יושב בפינה כזה שקט, לבד עם עצמו. אז לא יצא לנו לא לדבר לא כלום, לא ידעתי גם מה שמו" (עמי 15 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי).

עוד הוסיפה המתלוננת בעדותה כי המערער התלווה אל ידידה א׳ באחת הפעמים שהגיע לבקרה בביתה׳ אולם היא לא אפשרה לו להיכנס לביתה (עמי 25 לפרוטוקול), וזאת מאחר שבמקרים בהם פגשה במערער חשה כי "המבט שלו לא בסדר", כלשונה (עמ׳ 26, 29 לפרוטוקול).

כמו כן, ציינה המתלוננת בעדותה כי בשני מקרים נוספים הגיע המערער לביתה לבדו, אולם משהבחינה בעינית הדלת כי מדובר במערער סירבה להכניסו (עמ׳ 27-26 לפרוטוקול).

20. באופן דומה, כאשר דיווחה על האירוע למוקד המשטרתי זמן קצר לאחר התרחשותו, ציינה המתלוננת כי האדם שפגע בה לבש "חולצה כחולה", כצבע הבגד עליו נמצא מאוחר יותר כתם דמה, ומוכר לה מאזור מגוריה (ת/12); ומשכוחות המשטרה הגיעו לביתה אמרה כי זיהתה את האדם שפגע בה על רקע היכרותה הבסיסית עימו משכונת מגוריה וכן על רקע היכרותם המשותפת שלה ושל אותו אדם עם א׳ (ת/10, ת/16).

21. בהמשך, כאשר מסרה המתלוננת הודעה למשטרה עת אושפזה בבית החולים עוד ביום האירוע, ציינה פעם נוספת כי הכירה את האדם שפגע בה היכרות מוקדמת. משכך, הוצגו בפניה תמונות שני חשודים המתרועעים עם אי - אשר אחד מהם הוא המערער. המתלוננת פסלה את אחד מהשניים, וזיהתה בפני חוקר המשטרה את המערער כאדם שפגע בה (ת/21; עמי 21-20, 24 לפרוטוקול).

22. ביום 15.11.2015 נערך עימות בין המערער לבין המתלוננת, במהלכו נשאלה המתלוננת אם היא מזהה את המערער. המתלוננת ענתה בחדות:

"כן, זה הבחור שאנס אותי זה הבחור ששבר לי את האף; זה הבחור שנשך לי את האצבע והכניס לי אותה לפה; זה הבחור שבעט בי כמו כדורגל" (ת/5).

המתלוננת המשיכה והטיחה במערער את טענותיה לפיהן פרץ לביתה, הכה ואנס אותה - אולם המערער טען כי היא "חולת נפש" וכי מעולם לא ראה אותה קודם לכן, וכשנשאל אם הוא מסוכסך עימה השיב כי הוא "שומר על זכות השתיקה".

23. גרסת המתלוננת לפיה הכירה את המערער מבעוד מועד ולא איפשרה לו להיכנס לביתה אף נתמכה בעדותו של אי, במסגרתה ציין כי השניים אכן נפגשו בביתו, וכי באחת הפעמים שהתלווה לביתה של המתלוננת המערער ביקש להיכנס למקום - אולם זו סירבה.

24. אמנם, במסגרת חקירתו במשטרה שב וטען המערער כי הוא כלל לא מכיר את המתלוננת ומעולם לא ביקר בדירתה (ת/3, ת/4, ת/6) ודברים דומים נטענו על-ידי המערער אף במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי (עמי 112-108 לפרוטוקול).

אולם, בניגוד לגרסתו הקודמת טען המערער בעדותו כי פגש את המתלוננת בביתו של אי, וכאשר נשאל על כך סייג את דבריו ואמר כי הוא "לא זוכר בדיוק".

שינוי גרסאות זה בצירוף טביעות כף ידו של המערער בדירת המתלוננת מלמדים על אי-אמירת אמת, ואף נכון לומר כי בפנינו אמירות שקריות בעובדות מהותיות ביותר המהוות סיוע ראייתי לגרסת המתלוננת (ראו והשוו למשל: ע"פ 2854/18 משה נ׳ מדינת ישראל, בפסקה 63 (27.8.2019)).

25. לאור מכלול ראיות אלו, לא ראיתי מקום לסטות מקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המתלוננת הכירה את המערער היכרות מוקדמת, אשר על בסיסה זיהתה אותו. ממילא, לא נפל כל פגם בזיהויו - ודי היה בעדותה, אשר נמצאה מהימנה, בכדי לזהותו כאדם שתקף אותה.

26. זאת ועוד, טביעות כף ידו של המערער עשויות כשלעצמן להוות ראיות מפלילות אשר ניתן לבסס עליהן את הרשעתו. כפי שנקבע בעניין ברוקס:

"משקלה הראייתי של טביעת אצבע נעוץ בשניים: ראשית -במיקומה המסבך בזירת העבירה; ושנית - בהעדר הסבר שבכוחו להקים ספק לפחות, שמא הוטבעה הטביעה בנסיבות שאינן מסבכות את בעליה באחריות לביצועה של עבירה. היה המיקום מסבך ולא ניתן הסבר כאמור - רשאי בית המשפט לבסס הרשעה על-פי טביעת אצבע מפלילה כראיה יחידה" (ע"פ 517/86 ברוקס נ׳ מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 448 (1989)).

27. במקרה דנן, טביעות כף יד זהות לאלו של המערער התגלו בדירת המתלוננת (ת/23, ת/26). חלק מטביעות כף היד אף זוהו בכתמי דמה של המתלוננת אשר הותז על קירות הדירה, וחלקן ככל הנראה הוטבעו על הקיר עם ידו של המערער המגואלת בדמה של המתלוננת (ת/23, ת/26, עמי 58-57, 84-82 לפרוטוקול).

המערער לא העלה הסבר המניח את הדעת לעצם הימצאות טביעות כף ידו בדירת המתלוננת חרף טענותיו כי מעולם לא ביקר בדירתה - ולא כל שכן כשהן מגואלות בכתמי דמה שהותז על קירות הדירה.

כל שטען המערער, הוא כי טביעות כף היד "הושתלו" על ידי כוחות המשטרה המבקשים להפלילו. אולם, טענה זו נטענה בעלמא ללא תימוכין כלשהם.

טענה זו של המערער נדחתה בעדותה של מומחית מעבדת זיהוי טביעות האצבע במשטרה במסגרת חקירתה הנגדית בבית המשפט המחוזי, באומרה:

"מכיוון שמדובר כאן על קיר, שזה חפץ נייח, אני בספק אם זה נעשה. [...] כמו שהטביעות נראות בתמונה, ואני מודה שזו הפעם הראשונה שראיתי אותן, לא נראה לי שמישהו שתל אותן שם" (עמי 84 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, אני סבור כי די היה בטביעות כף היד של המערער כדי לבסס את הרשעתו.

לנוכח האמור, טביעות כף היד של המערער נזקפות לחובתו ומבססות אף הן את הרשעתו בביצוע המעשים.

28. חיזוק משמעותי נוסף לגרסת המתלוננת מצוי בהימצאות כתם הדם על הבגד אשר נמצא יחד עם בגדים נוספים במקום בו התגורר על פי החשד המערער - ובו נעצר על ידי כוחות המשטרה שהמתינו לבואו.

29. יום לאחר שזיהתה המתלוננת בפני קצין המשטרה את המערער כאדם שתקף אותה, נשלחו בשעות הלילה כוחות משטרה למבנה נטוש בו נהג המערער לשהות והמתינו לבואו. משהגיע המערער, עצרו אותו השוטרים בתום מאבק קצר כשעל גופו בין היתר סמים מסוגים שונים וכסף מזומן בסך כ-3,000 ש"ח. בהמשך ביצעו השוטרים סריקה במבנה ותפסו בגדים וחפצים אישיים אשר על פי החשד היו בחזקת המערער.

פרטי הלבוש והחפצים האישיים נמסרו לבדיקה במעבדה ביולוגית, ובכלל זה בגד בצבע תכלת עליו נמצאו כתמי דם. כעולה מחוות דעתה של קצינת מעבדת ה-ד.נ.א., רפ"ק סיגל ברליין ומעדותה בבית המשפט המחוזי, בבדיקה הביולוגית שערכה בכתם הדם אשר נמצא על הבגד אותר פרופיל ד.נ.א תואם לפרופיל ה-ד.נ.א של המתלוננת (ת/24; עמי 45-44 לפרוטוקול).

30. כאשר עומת המערער עם הממצאים הפורזנזיים, טען כי המשטרה פועלת להפלילו :

"אתם עשיתם את זה, שהבלשים עצרו אותי לא היה בה [בבגד - י׳ א׳] כתם אחד, איך הגיעו הכתמים האלה פתאום ? [...] אני אומר לך זה עבודה של המשטרה שכבר שנים מנסה להפיל אותי למטה" (ת/6).

בעדותו, טען המערער לראשונה כי הוא מתגורר בבית הוריו ולא במקום בו נעצר ובו נתפס הבגד עליו נמצא דמה של המתלוננת; וכי הבגד כלל אינו שייך לו (עמי 98-95 לפרוטוקול). כאשר נשאל מדוע לא סיפר זאת בחקירתו, טען בין היתר כי אין לו אמון במשטרה (עמי 102 לפרוטוקול).

אולם לדידי, עצם שובו של המערער למקום בו נמצא בגד ועליו כתם דם של המתלוננת מהווה לכל הפחות חיזוק לגרסת המתלוננת שלפיה הוא האדם שתקף אותה.

1 3. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש בטענות המערער כדי להפחית ממשקלן של הראיות כבדות המשקל התומכות בזיהויו.

32. אשר לטענת האליבי, הרי שכפי שקבע בית המשפט המחוזי טענה זו הועלתה לראשונה בשלב מאוחר בהליך, במסגרת עדותו של המערער (עמי 95-94 לפרוטוקול) - לאחר שבחקירתו סירב לציין היכן שהה ביום האירוע.

זאת ועוד, טענה זו נטענה בעלמא, ללא תימוכין כלשהם. המערער אף נמנע מלהבהיר באילו משעות היום שהה לטענתו במשרד הפנים, ומשכך אין בה כדי לסתור את גרסת המתלוננת.

כידוע "על מנת לבסס טענת אליבי על הנאשם מוטל הנטל להראות כי האליבי שולל לחלוטין את האפשרות שנטל חלק בביצוע העבירה" (ע"פ 72/11 33 קצב נ׳ מדינת ישראל, בפסקה 221 (10.11.2011); ע"פ 4528/18 פלוני נ׳ מדינת ישראל, בפסקה 29-28 (16.6.2019)).

משכך, איני סבור כי יש בטענת האליבי לה טוען המערער כדי לסייע לו, ודינה להידחות.

33. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המערער לפיה מצילומי מצלמות האבטחה בקיוסק עולה כי במהלך האירוע במקום לבש בגדים שונים מאלו שנטען כי לבש בעת ביצוע מעשי האלימות והאונס במתלוננת, וכי יש בכך כדי לעורר כהגדרתו "ספק רב" שהוא אכן זה שביצע את המיוחס לו במתלוננת.

זאת, בשים לב לכך שבין האירוע בקיוסק לבין האירוע בדירת המתלוננת חלפו כשעתיים במהלכן יכול היה להחליף את בגדיו; ובהתחשב בכך שבדו"ח הפעילות של השוטרים שהגיעו לקיוסק (עליו אעמוד בהמשך), צוין בין היתר כי ה"זיקט" השחור שלבש המערער ככל הנראה נשכח בקיוסק ונתפס על ידי השוטרים שהגיעו למקום (ת/9).

34. אף בבקשה לצרף ראייה חדשה בשלב הערעור אין כדי לסייע למערער, וזאת הן בשל טיב הראיה והן לנוכח השלב הדיוני המאוחר בו היא הוגשה (לאמות המידה לקבלת ראיות חדשות בערכאת הערעור ראו: יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" המשפט יב 15, 30-24 (2007); ראו גם: ע"פ 1828/14 דאהן נ׳ מדינת ישראל, בפסקה 56 (27.6.2019); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ׳ מדינת ישראל, פייד נה(4) 249, 254 (2001)).

בא-כוח המערער לא הציג טעם כלשהו לכך שחוות הדעת הוצגה רק בשלב הערעור, ומכל מקום אין בה כדי לערער את התשתית הראייתית שעל בסיסה הורשע המערער באופן המצדיק את קבלתה.

אמנם, סימני נשיכה עשויים להוות בסיס לזיהוי הנושך, אולם משקלה הראייתי של סימני נשיכה מסוימים מותנה בין היתר "בטיבה וברמתה של בדיקת ההשוואה" (עניין ברוקס, בעמי 460).

במקרה דנן, הבדיקה התבססה על השוואת מודל גבס של שיני המערער עם תמונות נשיכותיה של המתלוננת אשר לא צולמו למטרה זו. מטבע הדברים, הסתמכות על תמונות אלו בלבד לצורך ביצוע ההשוואה מעוררת קושי רב. אף עורך חוות הדעת ציין ברוב הגינותו כי כתוצאה מטכניקת הבדיקה שעליה התבססה חוות הדעת, "רמת הבדיקה אינה ודאית".

בנסיבות אלו אני סבור כי משקלה הראייתי של חוות הדעת מוגבל - וודאי שאין בה כדי לערער את התשתית הראייתית שעל בסיסה הורשע המערער באופן המצדיק את קבלת הבקשה.

אשר על כן, אף אם הייתי סבור כי יש מקום לאפשר את הגשת הראיה בשלב כה מאוחר בערעור, לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי כי המערער הוא שתקף את המתלוננת בדירתה.

הוכחת ביצוע האונס במתלוננת

35. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו כי בניגוד לטענת המערער, די בעדות המתלוננת כדי לבסס את גרסתה שלפיה אנס אותה בטרם נמלט מדירתה.

36. במסגרת הערעור נטען כי אין בעדותה של המתלוננת כדי להוכיח שאכן בוצע אונס, וזאת מאחר שכעולה מעדותה היא לא הבחינה באיבר מינו של המערער - וכן מאחר שלא זוהתה פגיעה באיבר מינה של המתלוננת. לטענתו, אירוע האונס אינו אלא פרי דמיונה של המתלוננת.

37. אני סבור כי יש לדחות את טענת המערער בעניין זה מכל וכל.

כפי שיוצג להלן, קיימות מספר ראיות התומכות בגרסת המתלוננת שלפיה המערער ביצע בה מעשים מיניים - ואילו המערער לא הצביע על כל טעם ממשי לסטות מקביעות בית המשפט המחוזי אשר מצא כאמור את גרסת המתלוננת מהימנה.

38. כבר כאשר דיווחה המתלוננת על האירועים למוקד המשטרה ציינה כי היא נאנסה תוך שחזרה על הדברים פעם אחר פעם בראשית השיחה:

"אנסו אותי עכשיו בבית [...] אנסו אותי בבית הרביצו לי [...] נכנסו לבית אנסו אותי" (ת/12).

המתלוננת שבה על דברים אלו גם בפני כוחות המשטרה שהגיעו לדירתה סמוך לאחר מכן (ת/10, ת/16).

הודעות המתלוננת למשטרה לא נמסרו לבית המשפט המחוזי (עמי 4 להכרעת הדין), אולם גרסתה הוצגה בפירוט רב במהלך עדותה אשר כללה תיאור של מעשי האונס:

"הוא זרק אותי על המיטה, ולנשום כבר לא יכולתי כי בתוך הפה יש את הכרית [שהניח המערער - י׳ א׳] ופה הכול שבור אז הכול מדמם. ואז הוא נשכב עלי והמשכתי לצעוק, והוא נשך לי את האצבע ואני סגרתי עיניים. הוא נשך לי את האצבע ונישק אותי [...] הוא נגס לי את האצבע ונכנסתי לשוק. אני רק ביקשתי ממנו להרוג אותי ואיכשהו התגלגלתי. הוא השתחרר לי היד, אז הוצאתי את הכרית אז המשכתי לנשום. ביקשתי ממנו להרוג אותי. אז הוא אמר לי עם חיוך ׳היום הזה לא ייגמר בשבילך׳, והמשיך להפשיט אותי. הייתי עם ג׳ינס מאוד צמוד. הוא הוציא לי חגורה בכל הכוח [...] איך שהוא הוריד את הג׳ינס אני כבר לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לצעוק. [...] לא היו לי כוחות וזה נמשך חצי שעה, 40 דקות. הוא ניסה לשים את הרגליים שלי על הכתפיים שלו, אבל הייתי כמו בובת סמרטוט, אז הן נפלו [...] הוא לא הצליח, אז הוא עלה עליי וכאילו הכניס את האיבר מין שלו לאיבר מין שלי ואז פתחתי את העיניים והסתכלתי לו לתוך העיניים אז הוא לחץ לי על העיניים ואז התחילו דפיקות בדלת ואמא בדיוק באה" (עמ׳ 19-17 לפרוטוקול).

39. בחקירתה הנגדית התבקשה המתלוננת לחדד אם ראתה את המערער מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, וזו השיבה כי היא הרגישה זאת, אף שלא ראתה את איבר מינו. עוד היא ציינה כי המערער לא הגיע לפורקן מיני בטרם הגיעה אימה לדירה והמערער נמלט מהמקום (עמ׳ 41 לפרוטוקול).

בנוסף, הדגישה המתלוננת כי הרגישה מעט מעורפלת כאילו ראתה "הכול מהצד", כמעין "בלק אאוט. לא מאבדת הכרה לדקה אבל הכול זוכרת" (עמ׳ 42 לפרוטוקול).

מכאן כי בניגוד לטענת המערער - המתלוננת שבה והדגישה כי הרגישה וזכרה כל פרט מהאירוע, והייתה מודעת היטב למעשיו של המערער בעודו תוקף ואונס אותה.

40. לעדותה של המתלוננת הצטרפה עדות אימה, ממנה עולה כי כשנכנסה לדירה חלף על פניה אדם מעורטל למחצה אשר נימלט מהדירה, וכי ראתה את המתלוננת מדממת וערומה בפלג גופה התחתון (עמי 70-67 לפרוטוקול).

כמו כן, זמן קצר לאחר האירוע התקבל דיווח למוקד המשטרה, לפיו ברחוב דירת מגורי המתלוננת "מסתובב [...] לא יודעת מי זה, כולו יושב ברחוב שהוא בלי תחתונים ובלי חולצה ובלי כלום" (ת/12).

בכך יש לטעמי כדי לתמוך בטענה שלפיה לאירוע התקיפה התלווה אופי מיני, ובפרט בגרסת המתלוננת שלפיה המערער אנס אותה במהלך התקיפה.

41. אף בניסיונו של המערער להיבנות מהיעדרם של סממנים לאונס בגופה של המתלוננת אין ממש.

בחוות הדעת הרפואית לאחר בדיקת המתלוננת בבית החולים אמנם צוין כי לא נתגלו סימני פגיעה באיבר מינה, ועל כן "לא ניתן לשלול או לאשש תקיפה בעל[ת] אופי מיני"; אולם לנוכח הפגיעות בגופה צוין כי ממצאי הבדיקה "מתיישבים עם עיקרי התלונה, גם לגבי מועד האירוע" (ת/7).

בנסיבות אלו, דווקא היעדרם של סממנים אלו תומך בגרסת המתלוננת כי לא נאבקה במערער בשל אפיסות כוחותיה, וכי המערער לא הספיק להגיע לסיפוקו בטרם נמלט מהמקום.

42. אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער אנס את המתלוננת, כפי שתיארה בעדותה.

זיהוי המערער כאדם שהתפרע בקיוסק

43. בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו כי המערער התפרע בקיוסק בעיקר על גרסתה של די, שכאמור דיווחה למוקד המשטרה על מעשיו.

בית המשפט המחוזי עמד על כך שבעדותה זיהתה די את המערער אשר ישב באולם בית המשפט באותה עת כאדם שהתפרע בקיוסק, קילל אותה ואיים על חייה (עמי 46 לפרוטוקול).

כמו כן, סיפרה די בעדותה על היכרותה הקודמת עם המערער ועל כך שהגישה נגדו בעבר תלונה במשטרה (עמי 49-48 לפרוטוקול).

נקבע כי גרסה זו נתמכת גם בסרטון מצלמות האבטחה של הקיוסק (ת/20) ובדו"ח פעולה של שוטרים שהגיעו למקום (ת/9).

44. כתמיכה לעדותה של ד׳ ציין בית המשפט כי ד׳ דיווחה מיד לאחר האירוע כי היא מכירה את המערער היכרות מוקדמת תוך שציינה את שמו; וכי סרטוני האבטחה מתעדים התנהגות מאיימת כלפי יושבי המקום באופן המתיישב עם גרסתה. בפרט, קבע בית המשפט המחוזי כי :

"אכן קיים דמיון מפליג, על פי התרשמותנו הישירה, בין הנאשם [המערער - י׳ א׳] לבין דמותו של אותו אדם המצולם במצלמות האבטחה, אולם אין בידינו לקבוע מסמרות ברמת הוודאות הנדרשת כי ניתן, רק על יסוד הצפייה בסרטונים, לקבוע כי מדובר בנאשם. עם זאת נוכח עדותה המהימנה של די ניתן לקבוע כי אכן מדובר בנאשם שפנה לעדה בדברי איום".

מנגד, קבע בית המשפט באשר לגרסת המערער בעניין, כי:

"נפלה סתירה משמעותית בדברי הנאשם [ ...] כאשר טען בחקירתו כי אינו מכיר כלל את העדה, ואילו בעדותו אישר כי הוא מכירה זה מכבר".

45. בערעור שב וטען המערער כי קיימות סתירות בעדותה של ד׳ הפוגמות במהימנותה. בכלל זה נטען כי מחקירתה הנגדית בעדותה "לא ניתן היה להבין אם היא מכירה את המערער ומה טיב ההכרות", כלשון נימוקי הערעור; כי היא לא הצליחה לזהות את עצמה בסרטוני האבטחה מהקיוסק ; וכי בניגוד לעדותה - המערער לא נצפה אוכל בסרטונים. משכך, לטענת המערער, ייתכן שהאירוע אשר תיארה די הינו אירוע אחר מזה שמתואר בכתב האישום.

46. דין טענות אלה להידחות.

47. טענת המערער שלפיה לא ניתן להבין מעדותה של די אם קיימת היכרות מוקדמת בינה לבינו, אין לה על מה שתסמוך.

די שבה וחזרה בשיחה עם מוקד המשטרה ובפני כוחות המשטרה שהגיעו לקיוסק שהכירה את המערער קודם לכן, בין היתר על רקע תלונה שהגישה נגדו. אמנם נטען כי יתכן שכאשר הגישה את התלונה הקודמת נגדו לפני כשלוש שנים כינתה אותו "ידיד" ובעדותה טענה כי אינה רואה בו כידידה - אך אין בכך כדי לפגום במסקנה כי היתה בין השניים היכרות מוקדמת אשר על בסיסה זיהתה די את המערער.

המערער אף ציין בעדותו כי הוא מכיר את די תוך שהתבטא כי "היה לי איזה מקרה איתה פעם" (עמי 97-96 לפרוטוקול).

48. כמו כן, אין ממש אף בטענה שלפיה די כלל לא הייתה בקיוסק ולא נצפתה בסרטון.

בית המשפט המחוזי זיהה את די בסרטון; ובדו"ח הפעולה (ת/9) שכתבו השוטרים שהגיעו למקום בעקבות דיווחים אודות אדם שיכור המתפרע בקיוסק אף צוין כי אותר במקום "זיקט" שחור ובו תעודת זהות עם פרטי המערער.

49. בנסיבות אלה, אני סבור כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה יש להעדיף את גרסתה של די על פני גרסת המערער.

50. סיכומו של דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את המערער בכלל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

הערעור על גזר הדין

51. לטענת המערער בית המשפט המחוזי החמיר עימו יתר על המידה בגזירת עונשו.

בפרט נטען כי בית המשפט לא העניק משקל מספק לנסיבותיו האישיות ולשיקולי שיקום התומכים בענישה מקלה ביחס לעונשים שנגזרו עליו.

בהקשר זה טוען המערער כי יתקשה לשאת בתשלום הפיצוי שהוטל עליו לשלם למתלוננת, וכי יש בגובה הפיצוי המשמעותי כדי להקשות על שיקומו בעתיד.

52. מנגד, בא-כוח המשיבה מתנגד לערעור תוך שמדגיש את חומרת מעשיו של המערער, אשר הסב למתלוננת נזק פיזי ונפשי רב ונקט באלימות אכזרית כלפיה.

53. כידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית ובולטת בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת בנסיבות דומות (עניין אבו מדיעם, בפסקה 26).

בפרט, בית משפט זה ייטה שלא להתערב בשיעור הפיצוי שקבעה הערכאה הדיונית (ע"פ 4802/18 פלוני נ׳ מדינת ישראל, בפסקה 38 (29.1.2019)).

במקרה דנן אני סבור כי העונש שנגזר על המערער אינו חמור כלל ועיקר, ואין כל מקום להקל עימו.

54. עובדות כתב האישום מגוללות מסכת מעשים אלימה ואכזרית אשר אין הדעת יכולה לסבול.

כמה רוע יש במערער שבפנינו וכמה מזעזעים מעשיו, אשר כל כולם התעללות לשמה במתלוננת חסרת האונים המוצאת עצמה שוכבת נטולת כוחות תחת משאת גופו וכוח זרועו של המערער - כל זאת בביתה, מבצרה.

המערער פרץ בכוח לדירת המתלוננת כאחוז דיבוק, הכה בה נמרצות, נשך אותה בפראות בגופה ותלש את אצבעה בשיניו.

משהתיש את המתלוננת ולא נותרו בה כוחות להתנגד למעשיו, התחננה כי ישים קץ לחייה ובלבד שלא יאנוס אותה. המערער לא שעה לתחנוניה, חייך למול מראה גופה המרוטש ופצעיה המדממים - ואנס אותה.

כמאמר הפיוט הנודע "אלה אזכרה", לנוכח מעשים אלו "רעדה תאחז כל שומע

י                                                                      :דד•••                              ד                  •• —

שמוע ותזל כל עין דמוע".

ספק אם עונשו של המערער מבטא את עוצמת החלחלה והפלצות האוחזות בכל אדם למשמע מעשיו - וודאי שאין מקום להקל עימו.

55. אשר לגובה הפיצוי אותו חויב המערער לשלם למתלוננת, הרי שפיצוי זה נועד לספק מעט מזור למתלוננת ביחס לפגיעות שגרם לה המערער - ואילו יכולתו הכלכלית אינה משמשת אמת מידה לקביעת גובה הפיצוי (ראו למשל: ע"פ 3673/15 פלוני נ׳ מדינת ישראל, בפסקאות לג-לח (14.3.2016).

נוכח הפגיעות הפיזיות והנפשיות האנושות אשר נגרמו למתלוננת איני סבור כי יש להפחית מגובה הפיצוי.

56. סוף דבר, אני סבור כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו, וכך אציע לחבריי לעשות.

ש ו פ ט

השופט נ׳ הנדל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ג׳ קרא:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י׳ אלרון.

ניתן היום, בי בחשון התש"ף (31.10.2019). ש ו פ ט                                 ש ו פ ט ש ו פ ט

17084410_J09.docx עע מרכז מידע, טלי 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il