ע"פ 7099/23

1.  על פי כתב האישום שבו הורשע המערער בבית המשפט המחוזי (ת"פ (מחוזי ת"א) 28831-01-22), בינו לבין המתלוננת הייתה היכרות מוקדמת על רקע קשר זוגי מורכב. ביום 3.1.2022, המערער התקשר למתלוננת והציע לה להיפגש עמו לכבוד השנה החדשה. בשיחה המערער הבהיר למתלוננת שאינו מעוניין בקשר זוגי עימה, שכן הוא מצוי במערכת יחסים חדשה עם אישה אחרת בשם ל'. השניים נפגשו בתחנה המרכזית בתל אביב והלכו לדירתו של המערער, שם המערער שתה משקאות אלכוהוליים.

בהיותם בדירה, המערער ביקש מהמתלוננת לנשק אותו, אך היא סירבה. המערער החל לגדף את המתלוננת והחל ויכוח בין השניים. בהמשך, הגיעה לדירה ל' עם גבר נוסף, ואז התברר למתלוננת כי ל' אינה בת זוגו של המערער. לאחר מכן, ל' והגבר האחר יצאו מהדירה. או-אז המערער תפס את המתלוננת, דחף אותה בכוח בחזרה לתוך הדירה, סגר את החלון דרכו צעקה לעזרה, והחל להכות אותה בפניה ובידיה. המתלוננת ניסתה להתגונן באמצעות הרחקתו של המערער עם רגליה, וזה החל לדקור אותה בסכין. לאחר מכן, אחז בראשה בכוח, הצמיד אותה לשולחן, שלף סכין והצמיד אותו לגרונה, תוך שאמר לה כי הוא יכול להרוג אותה. המתלוננת ניסתה להדוף אותו ולברוח, אך המערער מנע זאת ממנה, תפס בשערות ראשה, גרר אותה בחזרה לתוך הדירה והיכה אותה שוב. ל' והגבר האחר חזרו לדירה, והמתלוננת ניצלה את ההזדמנות ונמלטה לקיוסק סמוך, שם הזעיקה עזרה. דקות ספורות לאחר מכן, המערער הגיע בעקבותיה לקיוסק, דרש ממנה לצאת, וכשלא עשתה זאת, נכנס, תפס בשערות ראשה והטיח את פניה בשולחן סמוך. המערער עזב את הקיוסק רק לאחר שבעל הקיוסק איים עליו באלה.

כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו למתלוננת חבלות קשות, כולל שברים מרובים בחלל האף שחייבו ניתוח, חתכים בשוק רגל ימין (אחד מהם משמעותי עם חשיפת שרירים), חתכים ביד ימין ושבר באצבע יד שמאל.

2.  בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגזר את דינו, בין היתר, לשבע שנות מאסר בפועל, תוך הפעלת עונש מאסר מותנה בן 3 חודשים שירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר עליו.

3.  המערער השיג בערעורו הן על הרשעתו והן על חומרת העונש שנגזר עליו. בערעור נטען, בין היתר, כי המקרה הוא של "גרסה מול גרסה"; כי הכרעת הדין מתבססת בעיקר על עדותה הלא מהימנה של המתלוננת, שהייתה רצופה סתירות פנימיות רבות, וחלקים ממנה נסתרו על ידי ראיות חיצוניות, והמתלוננת עצמה הודתה כי שיקרה בעבר; כי התביעה פעלה ב"ראיית מנהרה" כשבחרה רק בתרחיש אחד לפיו המערער הוא שגרם לחבלות, ולא בחנה את התרחיש שהעלה המערער ולפיו היה זה מאן דהוא אחר שפגע במתלוננת בדירה במהלך הלילה; וכי בחקירה נפלו מחדלים שמנעו הוכחת תרחיש חלופי, כגון: אי-חקירת עדי ראייה שהיו בזירה, אי-ביצוע בדיקות פורנזיות משמעותיות, אי-בדיקת שיחות בטלפון הנייד של המערער, אי-תפיסת בגדי המתלוננת, ואי-בחינת מנגנון הנעילה של הדלת.

4.  לא מצאנו ממש בערעור על הכרעת הדין.

בניגוד לטענת המערער, המקרה שלפנינו אינו של "גרסה מול גרסה". רחוק מכך. ההרשעה התבססה אמנם על עדות המתלוננת כראיה ישירה, אך זו נתמכה במארג ראייתי של ממש: אמרותיה של המתלוננת בסמוך לאירוע, הן בשיחותיה למוקד המשטרתי והן במצלמות הגוף של השוטרים שהגיעו לזירה (שבהן הצביעה על המערער כתוקף); תיעוד מצולם של האירוע בקיוסק; תיעוד הדירה המגואלת בדם; כתמי דם על בגדי המערער; ותיעוד חבלותיה של המתלוננת.

אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, אלא בחריגים שאינם חלים בענייננו. בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת עקבית וקוהרנטית. אכן, המתלוננת הודתה כי שיקרה בעבר לבית המשפט, וזאת על מנת להגן על המערער ולמנוע ממנו לשהות במאסר, אך הדבר לא נעלם מעיני בית המשפט שמצא כי שקרים אלה נאמרו בהקשר של מערכת יחסים פוגענית. מנגד, גרסתו של המערער נמצאה חסרת הגיון ובלתי מהימנה, נסתרה בראיות אובייקטיביות, ונקבע כי מדובר בגרסה תאורטית שסיכויי התרחשותה במציאות אפסיים. ואכן, טענתו של המערער כי יש לנתק בין האירוע בקיוסק לאירוע בדירה - שאין חולק שהמערער היה בה יחד עם המתלוננת - שם לטענתו נדקרה והותקפה המתלוננת על ידי אחר, היא מוקשית ביותר בלשון המעטה. לכך יש להוסיף את שקריו הרבים של המערער בחקירתו ובבית המשפט. שקרים אלו (למשל, הכחשתו את האירוע בקיוסק) שימשו כראיה מסייעת לראיות התביעה. למקרא הכרעת הדין וגרסתו המופרכת של המערער, ניתן להתרשם כי המערער ניהל הגנת סרק, שאין בה ממש.

אף לא מצאנו ממש בטענה למחדלי חקירה, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, גם אם היו ליקויים מסוימים (כמו אי-גביית עדויות מל' והגבר האחר שהיו תחת השפעת סמים, או אי-לקיחת טביעות אצבע מהסכין בדירה), אלה לא פגעו באופן מהותי בהגנת המערער לאור מכלול הראיות האיתן שהונח בפני בית המשפט.

סיכומו של דבר, כי נקל עלינו לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

5.  המערער טען כי העונש של שבע שנות מאסר בפועל אינו מידתי וחורג משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות, כפי שניתן ללמוד מפסיקות אחרות שבהן נגזרו עונשים קלים יותר במקרים חמורים לא פחות, וכי בית משפט קמא שגה בקביעת מתחם העונש (7-4 שנות מאסר) ובמיקום המערער ברף העליון שלו. עוד נטען, כי נסיבות חייו הקשות של המערער (עולה חסר בית, מתקשה בשפה, בשולי החברה) לא קיבלו ביטוי הולם בגזר הדין.

6.  אין לכחד כי העונש שהושת על המערער אינו קל. ברם, ענייננו בתקיפה חמורה שהותירה את המערערת עם שברים בפניה ודקירות בגופה, בעוד שהמערער לא הביע כל חרטה על מעשיו. לכך יש להוסיף כי למערער עבר פלילי של ממש הכולל גם הרשעות באלימות כלפי בנות זוג, ועוד לפני האירוע מושא דיוננו, הושתו עליו בעבר מאסרים בפועל לתקופה מצטברת של כמעט שבע שנים. מכאן, שהעונש שהושת על המערער מתחייב גם בהיבט של הגנה על הציבור.

7.  סוף דבר שהערעור נדחה על כל חלקיו.

  ניתן היום, ‏ה' בכסלו התשפ"ו (‏25.11.2025).