הערעור

1.  לפניי ערעור לפי סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים שניתנה ביום 18.4.2019 בעפ"ג 25919-04-19 (השופט ר' יעקובי) (להלן: ההליך קמא) ובגדרה נדחתה בקשת המערער להקל בתנאים שנקבעו עבורו במסגרת ההחלטה לעכב את ביצועו של עונש המאסר אשר הושת עליו, בעקבות הרשעתו בעבירת סמים, בת"פ 56173-02-18 (שלום י-ם) עד אשר יוכרע ערעורו על העונש שמתברר במסגרת ההליך קמא.

ההקלה המבוקשת נוגעת למעצר הבית בו נתון המערער: המערער מבקש שאבטל את מעצר הבית כתנאי לעיכוב הביצוע שאושר לו או, למצער, שאקבע הקלות באותו מעצר-בית למען שיפור חיי היומיום שלו.

2.  בהליך אשר התקיים לפני בית משפט השלום ירושלים במ"ת 56200-02-18, הורה בית המשפט על שחרור המערער למעצר בית מלא, תחת פיקוח, ובתנאים מגבילים, כדלקמן: התייצבות לכל חקירה או דיון לפי דרישה; הפקדה כספית בסך של 3,000 ₪; התחייבות עצמית בסך של 10,000 ₪; והטלת צו פיקוח למשך חצי שנה. ביום 13.6.2018 נעתר בית משפט השלום לבקשת המערער והקל בתנאי מעצרו בהתירו למערער לצאת מביתו, תחת פיקוח, לצרכי עבודתו ובכפוף להפקדת ערבויות צד ג' (להלן: תנאי השחרור). ביום 16.7.2018 הרשיע בית משפט השלום את המערער, בניסיון לסחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, ולאחר מכן - ביום 17.3.2019 - גזר את עונשו, אשר כולל, בין היתר, מאסר בפועל למשך 14 חודשים (בניכוי ימי מעצרו) מושא הערעור בהליך קמא (להלן: עונש המאסר). בד-בבד, הורה בית משפט השלום על עיכוב ביצועו של עונש המאסר בכפוף לתנאי השחרור דלעיל והטלת צו עיכוב יציאה מהארץ - זאת, עד למועד התייצבות המערער לריצוי עונשו.

3.  ביום 11.4.2019 הגיש המערער את הערעור מושא ההליך קמא. בד-בבד, ביקש המערער מבית המשפט המחוזי לבטל את הדרישה למעצר בית כתנאי מתנאי השחרור במסגרת עיכוב ביצועו של עונש המאסר. ביום 18.4.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי אין הצדקה להקלה נוספת בתנאי שחרורו של המערער בשלב הנוכחי. בית המשפט ביסס החלטתו זו, בין היתר, על מהות העבירה בה הורשע המערער; על ההבדל המשמעותי שנמצא בין המערער למעורב הנוסף בתיק; וכן על התנאים המקלים העכשוויים מהם נהנה המערער, שאליהם הוספו לא מעט הקלות נקודתיות שהלה ביקש וקיבל.

4.  על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

5.  המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו להשאיר את תנאי השחרור בעינם כמות שהם. לטענתו, משניתן גזר הדין בעניינו שוב אין להשאיר את תנאי השחרור אשר נקבעו כחלופה למעצר עד תום ההליכים. המערער מוסיף וטוען כי בקשתו הינה מידתית לנוכח הפגיעה הקשה בחירותו ובהתחשב בהחלטות בתי המשפט שניתנו במקרים החמורים משלו. כמו כן, מבקש המערער ללמוד ממצבו של המעורב הנוסף בתיק, אשר לא הושם במעצר בית בתקופה שבין גזירת דינו לבין בירור ערעורו, על מצבו שלו. בנוסף, שב המערער והדגיש לפניי כי מעצר הבית מקשה עד מאד על חיי היומיום שלו וכי הוא מעולם לא הפר תנאי מתנאי שחרורו, ועל כן ניתן לסמוך עליו.

6.  המדינה טוענת שההחלטה מושא הערעור הינה מידתית, כי לא נפל בה שום פגם, וכי אין שום סיבה שאתערב בה.

דיון והכרעה

7.  בפתח דבריי אציין כי אני דן בערעור זה כדן יחיד מכוח סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (בעניין זה ראו ע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 145 (2004)).

8.  ההלכה החשובה שנקבעה בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000), קובעת, כידוע, כי "הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש המאסר [אשר] נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק" (ראו שם, בעמ' 267) היה ונשאר עמנו, כאשר הוא - ולא כלל אחר - משמש בידינו נקודת מוצא לדיון בעיכוב ביצועו של עונש מאסר שהושת על נאשם אשר נמצא חייב בדינו. הווה אומר: הגשת ערעור איננה עוצרת את אכיפת הדין הפלילי נגד מי שכבר לא נהנה מחזקת החפות (ראו שם, בעמ' 277-276). עיכוב ביצוע מהווה חריג לכלל זה (ראו שם, בעמ' 273-271, 278-277).

9.  חריג זה הופעל לטובתו של המערער דכאן. ידו של מפעיל החריג היתה נדיבה, ואולי אף נדיבה יתר על המידה, אך עדיין לא נדיבה לשביעות רצונו של המערער. המערער סבור כי בית משפט קמא לא היטיב עמו כפי שהיה צריך להיטיב בקבעו את התנאים לעיכוב הביצוע.

10. כידוע, קביעת תנאים לעיכוב ביצועו של עונש פלילי אגב ערעור מסורה לשיקול דעתה של ערכאה הערעור (ראו שם, עמ' 273-271, 278-277). במקרה דכאן, ערכאה זו הפעילה את שיקול דעתה ואמרה את דברה. במסגרת זו, היא קבעה כי קיים "הבדל משמעותי בין המערער לבין המעורב השני [בתיק]" וכי "התנאים המקלים שבהם שרוי המערער עתה (שאליהם מצטרפות הקלות נקודתיות ביד שאינה קפוצה)" אינם מאפשרים מתן "הקלה נוספת בשלב הנוכחי".

11. עם דברים אלה אין לי אלא להסכים; וממילא לא הוכחה לפני כל עילה שעל בסיסה ניתן להיכנס לנעליו של בית משפט קמא ולהתערב בשיקול דעתו.

12. הערעור נדחה אפוא.

ניתנה היום, ‏י' באייר התשע"ט (‏15.5.2019).

_________________________

19031880_F01.docxעב