3. כמובן, קשה היא התוצאה לפיה אדם נעצר למשך כמעט שנה, ומשוחרר עקב זיכויו. אכן, הקושי קהה לנוכח הזכאות לפיצוי לפי תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982. סכום זה אמנם מוגבל הוא, אך המערער רשאי לבקש הוצאות גם מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, המאפשר קבלת סכום גבוה יותר. ברם, סעיף 80 לחוק דורש נסיבות אחרות המצדיקות זאת. מונח זה אינו מוגדר, אך ממבנה החוק עולה שלא די בעצם ישיבת הנאשם במעצר וזיכויו בסופו של דבר.

במכלול נסיבות מקרנו, לא די בכך שהמערער שהה במעצר במשך אחד עשר חודשים. לא עולה מהכרעת הדין או ההחלטה מושא הבקשה כי המתלוננת העלילה עליו עלילות דברים או רצתה לנקום בו. לאחר שמיעת התיק, בית המשפט קבע כי קיים ספק סביר המצדיק את הזיכוי. לא מצאנו כי נפל דופי בהתנהלות רשויות התביעה. לשון אחר, הסניגור לא הצביע על מכלול המצדיק פסיקת הוצאות לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

הסניגור טען כי אין זה סביר שנאשם ישב במעצר אחד עשר חודשים, יזוכה, ולא יזכה בהוצאות או פיצויים. טענה זו מושכת את הלב, אך התשובה לה טמונה בשניים. כאמור, יש מנגנון המעניק הוצאות הקבוע בתקנות. בנוסף, במקרים המתאימים יש תחולה לסעיף 80 לחוק העונשין. כאשר הסעיף אינו חל, יתכן שיש מקום כי המחוקק ישקול את הגדלת ההוצאות מכוח דבר חקיקה, במקום שבו הנאשם ישב במעצר תקופה ארוכה. בהתאם לכך, ניתן לקבוע סכום סטטוטורי, תוך התייחסות לנתון של פיצוי ככל שהתקופה מתארכת, דהיינו הוצאות תלויות-תוצאה. זאת, מבלי לגרוע מהוראות סעיף 80 לחוק העונשין. כמובן, זהו עניין למחוקק לענות בו. בענייננו לא נפלה טעות בהחלטת ערכאת קמא, לפיה אין מקום לפסיקת הוצאות הגנה לפי סעיף 80.

4. הערעור נדחה.

ניתן היום, ‏י"ז בטבת התשע"ט (‏25.12.2018).